פורום אוצר החכמה

שבת קכט ב:

דמפיק ביה זיקא ושמיה טבוח דאי לא קבלו ישראל את התורה הוה טבח להו לדמייהו ולבשרייהו.

י. ראש השנה כא א (ד ח):

בכל הקרבנות כתיב חטא ובעצרת אין כתיב חטא א"ל הקב"ה מכיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם.

אבא יודן כתב:שבת קכט ב:
דמפיק ביה זיקא ושמיה טבוח דאי לא קבלו ישראל את התורה הוה טבח להו לדמייהו ולבשרייהו.

לש' הגמ' (קבלו, לא - יקבלו), משמע דבזמן מ"ת נפק זיקא, ולכן גם עתה הוי זמן מסוכן, אבל לא נראה שבכל שנה יוצא האי זיקא ושמיה טבוח לסיבוב... מה גם שלא נזכר בשום מקום חובת קבלת התורה בערב שבועות, מלבד הסכנה שבהקזה.
ולענין האי שתא, עי' כאן - viewtopic.php?f=28&t=27559#p282326

וגם בדברי הירו' יל"ד האם זה תלוי בקבלתינו שבכל שנה, או במה שקיבלו מכבר. אבל מסמיכות המאמרים להא דאי' שם לגבי ר"ה משמע דהוי בכל שנה ותליא בזה.

וכמובן שלפי הידוע מהרמח"ל כן הוא הדבר באמת, ודברי חז"ל מתפרשים היטב עפ"ז.

עושה חדשות כתב:לש' הגמ' (קבלו, לא - יקבלו), משמע דבזמן מ"ת נפק זיקא, ולכן גם עתה הוי זמן מסוכן, אבל לא נראה שבכל שנה יוצא האי זיקא ושמיה טבוח לסיבוב... מה גם שלא נזכר בשום מקום חובת קבלת התורה בערב שבועות, מלבד הסכנה שבהקזה.

אמנם כ"ה בשו"ע הגר"ז תס"ח עי"ש.
אבל יתכן ג"ג שהוא בלשון הוה וכן משמע במהרש"א בפרק נגמר הדין ודוק.

עי' מחצית השקל אורח חיים סימן תסח ס"ק טו
(טו) שלא כו'. נפק זיקא כו'. ונודע דבכל הזמנים שאירע לאבותינו ענין מה, כשיגיע זמן ההוא שוב מתעורר קצת מעין אותו דבר וענין ההוא. ובספר אליה רבה סימן תצ"ג [ס"ק יט] כתב שפסק בחולה שיש בו סכנה והרופאים אמרו שצריך להקיז בערב שבועות משום סכנת החולי, והתיר להקיז, ע"ש:

עושה חדשות כתב:

אבא יודן כתב:שבת קכט ב:
דמפיק ביה זיקא ושמיה טבוח דאי לא קבלו ישראל את התורה הוה טבח להו לדמייהו ולבשרייהו.

לש' הגמ' (קבלו, לא - יקבלו), משמע דבזמן מ"ת נפק זיקא, ולכן גם עתה הוי זמן מסוכן, אבל לא נראה שבכל שנה יוצא האי זיקא ושמיה טבוח לסיבוב... מה גם שלא נזכר בשום מקום חובת קבלת התורה בערב שבועות, מלבד הסכנה שבהקזה.

אם זיקא-טבוח זה רק בגלל אז,יל"ע דהאידנא הרי אינו באותו יום של אז, ויל"פ.

אוה"ח הק' פר' אמור (ויקרא כג טו)
'והגם כי זה היה בפסח מצרים, כמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו מדי שנה בשנה, כי כמו כן יעשה בסוד ה' כידוע ליודעי חן'.

וכן כתב הרמח"ל בדרך ה' (ח"ד פ"ז)
"יש עוד ענינים פרטיים מיוחדים לכל זמן מזמנים אלה כפי ענינו. ושורש כולם, הוא סדר שסדרה החכמה העליונה, שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא, יאיר אור מעין האור הראשון, ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקבלו.
והנה על פי זה נצטוינו בחג בכל הענינים שנצטוינו לזכר יציאת מצרים, כי בהיות התיקון ההוא תיקון גדול מאד שנתקנו בו וכמו שנתבאר לעיל, הוקבע שבשוב תקופת הזמן ההוא יאיר עלינו אור מעין האור שהאיר אז, ותחודש בנו תולדת אותו התיקון, ועל כן נתחייב באותם הענינים כלם.
ועל דרך זה חג השבועות למתן התורה. וחג הסוכות לענין ענני הכבוד. אף על פי שאינו אותו הזמן בפרט, אלא שקבעה התורה חג זה לזכרון ענין זה, וכמו שכתוב (ויקרא כ"ג מ"ג), "כי בסוכות הושבתי" וכו'.
וכן חנוכה וכן פורים. ועל דרך זה היו כל ימי מגילת תענית, אלא שנתבטלו מפני שלא היו ישראל יכולים לעמוד בהם, ונפטרו מהיות עושים זכר להם להתעוררות אור המאיר". עד כאן לשון הרמח"ל.

וראה בחומת אנך לרבנו החיד"א שהביא כן בשם האר"י ז"ל וזה לשונו, "אפשר במה שכתב רבנו האר"י ז"ל דכל הנסים הנעשים לישראל הם על ידי אורים גדולים המאירים, ויש יחודים גדולים, ובזה מתבטלים המקטרגים ונעשו נסים לישראל ותשועתם מאויביהם.
ולא זו בלבד בזמן שנעשה הנס, אלא שנקבע לדורות עולם שיאירו אורות אלו בכל שנה ביום ההוא, ובו בפרק ריוח והצלה יעמוד ליהודים והם ימי נסים.
וזהו שאמר (תהלים קי"א ד') "זכר עשה לנפלאותיו", שבכל שנה ביום שנעשה הנס מאירים האורות ביום הנס, והוא בעצם "זכר עשה", זכרון עולה תמיד בכל שנה לנפלאותיו, "חנון ורחום ה'", 'חנון' כשנעשה הנס ו'רחום' בכל שנה שהוא זמן רחמים על ישראל". עד כאן לשונו.

וביאר זאת המכתב מאליהו (ח"ב עמ' 21 מאמר 'שורש נצחיות ישראל') וזה לשונו, "כבר ביארנו, שלא ל'מזכרת', אנו חוגגים את המועדים. אלא, חוזרים אנו בהם לתוכנם המקורי, לאותה קדושת הזמן, שנשפעת גם עכשיו, כבעת ההיא.
אמר מו"ר זצ"ל (הרב צבי הירש ברוידא זצ"ל מקלם), כי לא הזמן עובר על האדם, אלא האדם נוסע בתוך הזמן. למשל, בשבת הראשונה, כאילו נקבעה 'תחנה', ששמה 'שבת', ובכל שבוע ושבוע, מגיע האדם לאותה 'תחנה' עצמה, ממש אותה השפעת קדושה עצמה, של 'שבת בראשית'. וכן במועדים, בכל שנה ושנה, חוזר האדם ומגיע אל 'תחנת' גאולת מצרים, אשר בזמן ההוא, אפשר להשיג, השפעת הגילוי של חירות, זמן חירותנו ממש". עד כאן לשון הגרא"א דסלר זצ"ל. (וראה עוד שם עמ' 28 מאמר 'קבלת התורה בשאיפה לגדולות'.)

דבר נאה, מתורתו של הרמ"א:

עושה חדשות כתב:

עושה חדשות כתב:

אבא יודן כתב:שבת קכט ב:
דמפיק ביה זיקא ושמיה טבוח דאי לא קבלו ישראל את התורה הוה טבח להו לדמייהו ולבשרייהו.

לש' הגמ' (קבלו, לא - יקבלו), משמע דבזמן מ"ת נפק זיקא, ולכן גם עתה הוי זמן מסוכן, אבל לא נראה שבכל שנה יוצא האי זיקא ושמיה טבוח לסיבוב... מה גם שלא נזכר בשום מקום חובת קבלת התורה בערב שבועות, מלבד הסכנה שבהקזה.

אם זיקא-טבוח זה רק בגלל אז,יל"ע דהאידנא הרי אינו באותו יום של אז, ויל"פ.

מסתמא חלק מהתירוצים באשכול https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=5109 יתרצו את קושייתך.

עושה חדשות כתב:

בנין שלמה.png

טוב מאד, ישר כח

עושה חדשות כתב:

אבא יודן כתב:שבת קכט ב:
דמפיק ביה זיקא ושמיה טבוח דאי לא קבלו ישראל את התורה הוה טבח להו לדמייהו ולבשרייהו.

לש' הגמ' (קבלו, לא - יקבלו), משמע דבזמן מ"ת נפק זיקא, ולכן גם עתה הוי זמן מסוכן, אבל לא נראה שבכל שנה יוצא האי זיקא ושמיה טבוח לסיבוב... מה גם שלא נזכר בשום מקום חובת קבלת התורה בערב שבועות, מלבד הסכנה שבהקזה.
ולענין האי שתא, עי' כאן - http://forum.otzar.org/forums/viewtopic ... 59#p282326

וגם בדברי הירו' יל"ד האם זה תלוי בקבלתינו שבכל שנה, או במה שקיבלו מכבר. אבל מסמיכות המאמרים להא דאי' שם לגבי ר"ה משמע דהוי בכל שנה ותליא בזה.

וכמובן שלפי הידוע מהרמח"ל כן הוא הדבר באמת, ודברי חז"ל מתפרשים היטב עפ"ז.

ז"ל הראב"ן סי' שעא - וכל מעלי יומא טבא לא יקיז דגזרו משום מעלי יומא טבא דעצרת שהוא סכנה [ד]בשעת מתן תורה הוא [דנפיק ביה זיקא] דשמיה טבוח וחיישינן דילמא אכתי נפיק בההוא יומא.

ומעל"ע,

המהדיר התקשה לבאר שורה זו, ולענ"ד זה ודאי שייך לזיקא המנשבת ושמיה טבוח, וראה כאן על רוחות, אמנם עדיין זה מחוסר הסבר מדוייק.

מה דעתכם?