העליה למירון בדברי הימים

[אריה הכהן]

איתא בגמ' יבמות (ס"ב ע"ב): אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת וכו', ע"ש. וביום ל"ג בעומר פסקו תלמידי ר"ע מלמות. עי' ברמ"א (סי' תצג' ב') שלכך ביום זה מרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון (עי' במ"ב שם). וכבר הקשה הפרי חדש (סי' תצג') על דברי הרמ"א שביום זה מרבים קצת בשמחה, וז"ל: ומיהו יש לדקדק בשמחה זו למה, ואי משום שפסקו מלמות, מה בכך הרי לא נשאר אחד מהם וכולם מתו ומה טיבה של שמחה זו? ואפשר שהשמחה היא על אותם תלמידים שהוסיף אח"כ ר"ע שלא מתו כאלו (כקודמיהם), ע"כ. (עוד טעמים לשמחה בל"ג בעומר, עי' במהרש"א מועד קטן (דף כח'). ובסידור בית יעקב. ובחת"ס יו"ד סי' רלג').
אמנם בחיי אדם (כלל קלא' סעי' יא', באה"ד) כתב טעם אחר שנוהגין שמחה בל"ג בעומר, שהוא יום הילולא דרשב"י ולכבודו נוהגין קצת שמחה. ובהגה' עטרת זקנים על שו"ע כתב: מנהג ארץ ישראל שנוהגין לילך על קברי הרשב"י ור"א בנו ביום ל"ג בעומר. והעיד ר"א הלוי שהוא היה נוהג תמיד לומר 'נחם' (מה שאנו נוהגים לומר בתפילת המנחה של תשעה באב) בברכת תשכון (ולירושלים עירך – ואמר גם בל"ג בעומר במנחה בציון הרשב"י), וכשסיים התפילה א"ל ר"י לוריא ז"ל (האר"י) משם רשב"י הקבור שם שאמר לו, אמור לאיש הזה למה הוא אומר נחם ביום שמחתי, ולכן הוא יהיה בנחם בקרוב. וכן היה שמת בנו הגדול, הרי שאין לומר תחנה (תחנון) ביום הזה, ע"כ. וכ"כ החיד"א בספרו (מורה באצבע אות רכג'). יום ל"ג לעומר ירבה בשמחה לכבוד רשב"י זי"ע כי הוא יומא דהלולא דיליה, ונודע שרצונו הוא שישמחו ביום זה, כידוע ממעשה מהר"א הלוי ז"ל, ומעשים אחרים אשר שמענו ונדעם מפום רבנן קדישי. ובשערי תשובה (סי' תקלא' ס"ק ה') כתב: ועיין בפע"ח שכתב בענין ההולכים על קבר רשב"י ור"א בנו במירנין בל"ג בעומר, שראה את מורו האר"י ז"ל שהלך שם לגלח את בנו במשתה ושמחה בימים ההם, ע"ש.
הראשון לציון שכותב מהעליה המירונית בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל ביום ל"ג לעומר, הוא הרה"ק רבינו עובדיה מברטנורא זלה"ה, במכתבו לאחיו בשנת רמ"ט (נדפס בספר דרכי ציון) וז"ל: בי"ח אייר יום מיתתו, באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות מלבד מה שמדליקין עליה נר תמיד וכו', שהרבה עקרות נפקדו וחולים נתרפאו בנדר ונדבה שהתנדבו למקום ההוא, עכ"ל. והבאינו לעיל את דברי השערי תשובה שכתב מספרי פרי עץ חיים, אודות עלייתו של האר"י ז"ל בל"ג בעומר למירון. גם בשבחי ירושלים הקדמון (לשנת רפ"ב) הוזכר שמה לשבח ולתהילה מנהג הקיבוץ הגדול והשמחה רבה במירון בל"ג לעומר. וכן כתב השל"ה הקדוש במסעיו בארץ ישראל בשנת שפח' וז"ל: ועל קבר רשב"י לומדים הזוהר באימה וביראה ובדביקות גדולה, כי כמה ניסים יארעו שם. וצריכים ללמוד הזוהר באימה וביראה גדולה, ואחר כך לשמוח הלב בשמחה רוחנית, ולא שום אבילות ועצבות, כי לא באלה חפץ רשב"י, והוא בדוק ומנוסה. ואח"כ נודרים נדרים ונדבות, ומתפללים שם תפילה וכו'. ושוב אודיעכם כי היום יום ראשון הייתי במערת צדיקים וכו' ורשב"י ור"א בנו ושם למדתי הזוהר. (עניני הילולא דרשב"י, מובא בס' טעמי המנהגים)
בספר כבוד מלכים לרבי שמואל העליר זצ"ל גאב"ד צפת כתב, ואעיד אני באמת כי בילדותי שמעתי פה מרבני קשישאי רבני הספרדים אשר אבותם ראו וספרו להם כי הרה"ק רבי חיים בן עטר זי"ע בעל האור החיים, היה פעם אחת בהילולא פעיה"ק צפת ת"ו, וכשעלה למירון והגיע לתחתית ההר שעולים משם אל המקדש, ירד מהחמור והיה עולה על ידיו ועל רגליו וכל הדרך היה גועה כבהמה וצועק, היכן אני השפל נכנס למקום אש להבת שלהבת קוב"ה, וכל פמליא של מעלה הכא, וכל נשמות הצדיקים שמה. ובעת ההילולא היה שמח שמחה גדולה, ע"ש.
בספר חיבת ירושלים (נדפס לראשונה בשנת תרד' – מאמר רננו צדיקים אות ג') כתב מספר משנת חסידים (מס' אייר פ"א) שכתב, מצוה לשמוח בל"ג לעומר בשמחת רשב"י. ואם ידור בא"י ילך לשמוח על קברו ושם ישמח שמחה גדולה, ע"כ. ועוד כתב שם (באות ד'), ומי ימלל יפאר ויהלל השמחה של מצוה ביום ההילולא ל"ג בעומר כי רבה היא וכו' ובבא כל ישראל לראות בקודש, מה נורא המקום ליהודים היתה אורה זו תורה לומדים ומתפללים וכו', ומדליקים שמן למאור וכו', וששים ושמחים, ועי"ש עוד מה שכתב.
בספר בני יששכר כתב, הנה יום ל"ג לעומר יומא דהילולא דרשב"י, בו עלה לשמי מרומים, ומסתמא ביום זה נולד ג"כ, כי הקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום אל יום וכו'. לאורו נסע ונלך לכבוד ספרו הקדוש זוהר המאיר ומבהיק מסוף העולם ועד סופו, והוא מאיר לנו בגלותינו עד כי יבוא משיח צדקנו וכו'. ותבין לפי זה אשר נתאמת לנו מאנשי אמת אשר השמחה ביום הזה על ציון רשב"י היא שלא כדרך הטבע, דכתיב אור צדיקים ישמח, עכ"ל. (נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)

[מה שנכון נכון]

הראשון לציון שכותב מהעליה המירונית בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל ביום ל"ג לעומר, הוא הרה"ק רבינו עובדיה מברטנורא זלה"ה, במכתבו לאחיו בשנת רמ"ט (נדפס בספר דרכי ציון) וז"ל: בי"ח אייר יום מיתתו, באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות מלבד מה שמדליקין עליה נר תמיד וכו', שהרבה עקרות נפקדו וחולים נתרפאו בנדר ונדבה שהתנדבו למקום ההוא, עכ"ל.

להד"מ, וכידוע.
viewtopic.php?f=7&t=9576&p#p88003
אגרת הרע"ב.

[הא לחמא עניא]

הראשון לציון שכותב מהעליה המירונית בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל ביום ל"ג לעומר, הוא הרה"ק רבינו עובדיה מברטנורא זלה"ה, במכתבו לאחיו בשנת רמ"ט (נדפס בספר דרכי ציון) וז"ל: בי"ח אייר יום מיתתו, באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות מלבד מה שמדליקין עליה נר תמיד וכו', שהרבה עקרות נפקדו וחולים נתרפאו בנדר ונדבה שהתנדבו למקום ההוא, עכ"ל.

להד"מ, וכידוע.
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f ... 6&p#p88003
אגרת הרע"ב.

כבר נכתב אודות זאת בעלים לתרופה, שג"כ הוכיחו בראיות שכל המכתב מסולף...

[משולש]

הראשון לציון שכותב מהעליה המירונית בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל ביום ל"ג לעומר, הוא הרה"ק רבינו עובדיה מברטנורא זלה"ה, במכתבו לאחיו בשנת רמ"ט (נדפס בספר דרכי ציון) וז"ל: בי"ח אייר יום מיתתו, באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות מלבד מה שמדליקין עליה נר תמיד וכו', שהרבה עקרות נפקדו וחולים נתרפאו בנדר ונדבה שהתנדבו למקום ההוא, עכ"ל.

להד"מ, וכידוע.
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f ... 6&p#p88003
אגרת הרע"ב.

כבר נכתב אודות זאת בעלים לתרופה, שג"כ הוכיחו בראיות שכל המכתב מסולף...

אשמח לראות גם את העלים לתרופה.
תודה מראש

הערה נוספת: ככל הנראה לי האור החיים הקדוש לא היה בלג בעומר במירון, ואולי התחלף לזקני צפת י"ח אדר בי"ח אייר. וצ"ע. מעניין האם יש עוד מישהו שעמד על הסתירה בין עדות זקני צפת לבין המכתב המפורט של תלמידו על המסע לצפת ומירון בחודש אדר.

[הא לחמא עניא]

להרב משולש:
אכן, האור החיים הק' לא היה כלל בל"ג בעומר במירון,
אלא היה שם ביום שושן פורים שנת תק"ב, כפי שכותב כן תלמידו שהתלווה אליו למסע הקודש להתפלל על הציונים [זייארה].

[ירח מלא]

לתועלת הכלל מצורף כאן מאמר שכתבתי פעם בנושא. (ההסטוריה והצורה הקדומה של עליית מירון בתקופת שנות הש')

[קו ירוק]

ירח מלא.
יישר כח על הדברים המחכימים.
רציתי לציין שמצאנו אצל השומרונים הילולות שכאלו, בקבר אלעזר בן אהרן הכהן בכפר עוורתא, כבר מאות רבות של שנים.
ומסופר (אינני זוכר כעת שם החוברת, אולי של אמיתי דוד) שהיו עושים שם כמה שבועות כמו חופש שלנו, ויש שם חדרים בהם היו שוכנים, שעד היום הם קיימים - כמו שראיתים בעיני כמה פעמים.
והסתפקתי אם תחילת המנהג הזה (זיירא, כמו שכתבת) מהשומרונים שישבו פה הרבה לפני הערבים, או שזה מהערבים (שהם ודאי עושים את זה בעלייה למכה בדרך החגאז'), והשומרונים נדבקו מהם עם השנים.
viewtopic.php?f=28&t=39971&start=200#p454823

[ר_חיים_הקטן]

הא לכם מה שכתב ידידי שליט"א ת"ח מופלג באחד מן הכוללים שבירושלים בין החומות:

כאשר נתתי את לבי לדעת חכמה ולראות את הענין אשר נעשה על הארץ, כי גם ביום ובלילה שינה בעיניהם אינם רואים. אמרתי אני בלבי, ולשמחה מה זו עושה. הלא עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד. כשזיכני ה' אותי לעלות ארצה, ראיתי דבר חדש בעיני. מפזזים ומכרכרים לפני מדורות אש, שרים ומזמרים לכבוד האלוהים החדשים אשר בחרו, עולים לקבל פניו בעליה לרגל, ושם מעבירים בניהם וגוזזים שערותיהם. אבל ידעתי אני כי מה שהיה כבר הוא ואין כל חדש תחת השמש. ודאי יסודתם בהררי קודש וזה אשר העליתי על הכתב, בינותי בספרים.

הגמ' ביבמות סב: 'שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא, כולם מתו מפסח ועד עצרת.'

לזכר האסון הנורא הזה, כל עם ישראל נוהגים אבילות בתקופה הזאת[1] ולכן נפסק בשו"ע סימן תצ"ג 'נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת' וכן 'נוהגין שלא להסתפר'. ולכאורה, היינו צריכים לנהוג אבילות בלי הפסק כל משך זמן הספירה, אבל המחבר ממשיך שמנהג זה הוא רק עד ל"ג בעומר. ולפי הידוע לנו הדבר קצת תמוה, מאיפוא נובע הקולא הזאת.

המאירי בשבת כותב 'וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה'. וכן במנהיג (אות קו) 'מנהג בצרפת ופרובנציא לכנוס מל"ג בעומר ואילך. ושמעתי בשם ר' זרחיה הלוי ז"ל מגירונדא שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד שמתו מפסח ועד פרוס העצרת, ומאי פורסא- פלגא כדתנן שואלים בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום ופלגא ט"ו יום וט"ו יום קודם העצרת זהו ל"ג בעומר'. וכן הבית יוסף מביא מהאבודרהם בשם אבן הירחי משמו של הרז"ה, וכן הר"י ן' שועיב בשם המדרש, ורבינו ירוחם והתשב"ץ. ולפי הקבלה שהם מביאים היינו צריכים לנהוג היתר רק מיום ל"ד וכך באמת פסוק בשו"ע, אבל לפי לשון המאירי וגם לשון המחבר 'כבר פסקה המיתה' יש להבין שכבר לא מתו ביום ל"ג עצמו. וכן שואל המהריק"ש בערך לחם 'כיון שנהגו שלא לומר תחנונים ביום ל"ג בעומר אדעתא דהכי נהוג שהיא עיקר השמחה'.

יש עוד קבלה שהמהרי"ל מביא בשם בעלי התוספות, שהתלמידים נפטרו רק ביום שאין אומרים בו תחינה. ואם נוריד מהחשבון ימי שבת, פסח, ור"ח, נותר לנו שמתו רק שלשים ושלשה ימים, לזכר זה קבעו שביום ל"ג כבר מתירים מנהגי האבילות.יוצא לנו לפי המהרי"ל שאין ערך ביום ל"ג עצמו, רק שהוא זכר להמספר ימים שמתו.

עד כאן הכל מובן, ויהיה נ"מ למעשה האם מפסיקים ביום ל"ג או ביום ל"ד. אבל המהרי"ל מוסיף ואומר 'ואין אומרים בה תחנון ועושין יום חג'. וכן פסק הרמ"א 'אין אומרים בו תחנון ומרבים בו קצת שמחה'. ועל זה שואל הפרי חדש 'ומיהו ש לדקדק בשמחה זו למה, ואי משום שפסקו למות מה בכך, הרי לא נשאר אחד מהם וכולם מתו ומה טיבה של שמחה זו. הגר"א בביאורו מציין לט"ו באב שיש בו שמחה שכלו מתי המדבר (וכן הוא בהגהות חוות יאיר), אבל עדיין קצת קשה, ממילא שמה נשלמה הגזירה ונכנסו לארץ ישראל, אבל כאן נגמרה הגזירה בגלל שלא היה מי עוד למות. הפרי חדש עצמו מתרץ 'אפשר שהשמחה היא על אותם התלמידים שהוסיף אחר כך רבי עקיבא שלא מתו כאלו' (וכעין זה בטוב עין להחיד"א). גם הטעם הזה לא כל כך מספיק כיון שבין לפי המהרי"ל ובין לפי קבלת הגאונים ביום ל"ג בעומר עצמו מתו התלמידים. והמהריק"ש (הבאנו לעיל) אחרי שעמד על הבעיה פוסק 'ואיך שיהיה מנהגם של ישראל תורה ואין לבטל מה שנהגו בכל תפוצות הגולה לעשות יום ל"ג לעומר יום שמחה'.

גם החתם סופר ניסה לנחש סיבת היו"ט ובתשובתו (יו"ד רל"ג) שהוא כתב נגד אלה שחוגגים במירון בעם רב,עיקר התנגדותו הוא כיון ש'דבר זה לא מוזכר בש"ס וטעמא גופא לא ידענא'.ומביא מהמדרש שמאותו היום שכלה החררה מכליהם שהיה ליל ט"ו אייר[2], הלכו שלשה ימים בלא לחם ואח"כ ירד המן ביום ל"ג בעומר וראויה לעשות זכר לטוב'. אך, הוא עצמו מביא שזה נגד ש"ס ערוך

מאז שנתגלה תורת האריז"ל הקרין אור חדש על סוד הכמוס של יום זה. בשער הכוונות (ענין ספירת העומר דרוש י"ב) מביא 'ענין מנהג ישראל ללכת ביום ל"ג בעומר על קברי רשב"י ור"א בנו במירון כנודע, ואוכלים ושותים ושמחים וכו' גם העיד הה"ר אברהם הלוי כי בשנה הנז' הלך גם הוא שם והיה נוהג לומר בכל יום בברכת תשכון, נחם ה' אלקינו את אבילי ציון, וגם בהיותו שם אמר נחם וכו'. ואחר שגמר העמידה אמר לו מוז"ל כי ראה בהקיץ את רשב"י ע"ה על קברו ואמר לו אמור אל האיש הזה אברהם הלוי כי למה אומר נחם ביום שמחתינו (בפע"ח הגירסא 'שמחתי') והנה לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב. ולא יצא חדש ימים עד שמת לו בן א' וקבל עליו תנחומים. וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הזה הנז'. ובפרט כי רשב"י ע"ה הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של ר"ע ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג לעומר כפי מה שביאר לעיל ביום ל"ג בעומר' (שם ביאר על פי סוד למה מתו בזמן הזה כ"ד אלף תלמידי ר"ע והוצרך לחמש תלמידים חדשים שהתקיימו).[3]

המתבונן בדבריו יראה שהגם שאנחנו לא מבינים למה, האריז"ל גילה לנו שיום ל"ג בעומר הוא יום שמחתו של הרשב"י. היו שטענו שיום זה הוא יום סמיכת חמשת התלמידים של רבי עקיבא וכן נראה מספר משנת חסידים (אייר פ"א ג-ז) 'לפי שפסקו תלמידי ר"ע מלמות ביום זה, וסמך אז חמשה תלמידים שמהם יצא התורה, וביניהם הרשב"י וכו', מצוה לשמוח שמחת הרשב"י. ואם דר בא"י ילך לשמוח על קברו, ושם ישמח שמחה גדולה'[4]. אחרים טענו שזה היום שיצא מהמערה[5]. בין כך או בין כך, עכשיו קצת יותר מובן לנו מנהגים שונים שנהגו בתוך בני ישראל ליום זה.

ראשית כל, מובן למה זה יום שנשתמר כסוד כמוס במשך כל הדורות. כמו שלא נתגלה ספר הזוהר עד סוף תקופת הראשונים, גם היום המיוחד של הרשב"י שבודאי קשור לתורתו (ובפרט אם זה יום יציאתו מן המערה, כיון שיש סמוכין להגיד שהוא רק זכה לתורה זה בזכות צער המערה), לא נתגלה טעמו ברבים.

באשכנז היה מנהג לעשות סעודה לרבנן, כמו שהזכיר המהרי"ל בתשובה (שו"ת מהרש"ל החדשות ק"ד) בענין סעודת מצוה, 'וכל היכא דנהנה מסעודת ת"ח כאילו נהנה מזיו השכינה כמו שדרשו רבותינו ז"ל מסעודת יתרו, הלכך ל"ג בעומר נמי סעודת מצוה הוי'. גם הלקט יושר (הל' ספירת העומר צד רכא) הביא ענין הסעודה שהיה בישיבה עם הבחורים, ואפילו קרא לזה יו"ט דרבנן, דהיינו יום טוב בשביל הרבנן. בהגהות מנהגי ק"ק ווירמייזא לר' יוזפא שמש כתוב 'ל"ג בעומר תינוקות של בית רבן בטילין בו, והמלמדים נותנין יין שרף לתלמידים, והרבנים והתלמידים רגילין לשמוח בו בשמחה ובמשתה'. החות יאיר מזכיר היין והשמחה ומשתה ואומר שהוא כמו ט"ו באב.ואם ענין ל"ג בעומר הוא הסמיכה, מובן למה זה יו"ט לרבנן, כיון שהם המשך קיום התורה עד היום הזה. ואם זה יו"ט על סודות התורה, גם מובן למה זה דוקא לתלמידי חכמים הראויים לאיצטלא זו.

יש עוד מנהג מובא בחות יאיר, שהוא יומא דמפגרי ביה רבנן. זה היה נהוג באונגארין עד חורבנה, ש'יוצאים הנערים לטיולים' (מנהגי מאטערסדארף). וכן במנהגי חב"ד מובא שהאדמור האמצעי היה יוצא לשדה בעריכת סעודה קלה. בחו"ל, עד היום הרבה ת"תים יוצאים לטייל בשדות ביום ל"ג בעומר. ואולי יש להמליץ שמנהג זה השתמר ממה שמצינו קצת בש"ס והרבה בזוהר, שכשהם רצו לדרוש בסודות התורה הם יצאו לטייל בשדות.

מנהג קדום אחרת שמצאנו בקורות עמינו היא העלייה למירון בסביבות התאריך ל"ג בעומר. הספר אוצר מסעות מביא מר' יעקב שליח רבינו יחיאל מפארי"ש 'במירון יש מערה לשמאי והלל ותלמידיהם וכו' ושם מתקבצים ישראלים בפסח שני ומתפללים שם ואומרים מזמורים וכו' ושם קבורת רשב"י ולו ציון נאה וסמוך לו ר"א בנו. הולכים לטבריא ושם מערה בראש ההר לרבי עקיבא ותחתיו בית הקברות גדול לתלמידיו וכו' ושם נקברים כ"ד אלף תלמידי ר"ע ומתו מן פסח עד עצרת.' עוד שם בספר מביא מחכם אלמוני בשנת רפ"ב, 'בט"ו אייר שקורין לו פסח שני מתקבצים במירון שיירות גדולות והיו שם יותר מאלף נפשות. רבים באים מדמשק עם נשיהם וטפם ורוב קהל צפת וכל קהל אל-בוקיעה וכו' והיינו שם שני ימים ושני לילות חוגגים ושמחים. והתפללנו על כל ציוני הצדיקים אשר שם וכו' אחר כך הלכנו לטבריא ווכו' ושם מערת רבי עקיבא וכו' וכ"ד אלף תלמידיו'. רואים אנו שהיה נהוג בכלל ישראל, אולי לאו דוקא ביום ל"ג בעומר, אבל בעידן הזאת (מצאתי תייר אחד שכינה חודש אייר כחודש שיוצאים על הקברות), וכן לאו דוקא לרשב"י אבל הלכו למירון[6]. גם האריז"ל עצמו הגיע עם כל בני ביתו, ור' חיים וויטאל משער שזה היה עוד לפני שנתגלה לו חכמתו. זאת אומרת, שהוא הגיע כמו כל בר ישראל שמנהגם היו להגיע כפי שמעיד הרח"ו. רק שלבסוף האריז"ל קשר את ל"ג בעומר להרשב"י אבל מסתבר שזה דבר שלא היה ידוע לרבים.

בענין של גלוח השערות עדיין לא מצאתי מקור והסבר טוב (גם האריז"ל נהג כך), אבל כנראה שזה לא היה קשור דוקא לרשב"י ול"ג בעומר כיון שגם נהגו בזה בכ"ח אייר אצל קבר שמואל הנביא (עיין שו"ת הרדב"ז חלק ב' תכ"ח).

במנהג עשיית המדורות לא מצאתי שום מקור מוסמך. המקום הראשון שזה מוזכר הוא בקונטרס כבוד מלכים להרב שמואל העליר רבה של צפת[7]. הוא מביא מסורת ששמע בילדותו מרבנן קשישאי דספרדים ששמעו מאבותיהם, שמתאר איך רבי חיים בן עטר היה בהילולא בל"ג בעומר ושרף כמה בגדים יקרים[8]. בשנת תקכ"א ר' יוסף סופר מספר בספרו 'עדות ביהוסף' ששלשה פעמים בשנה הולכין מכל המקומות בא"י על קברו של הרשב"י, באלול בניסן ובל"ג בעומר – וזה נקרא הילולא דרשב"י. 'ויש להם קבלה מקדמות דנא שבאותו היום צריכין לשמוח ולעשות סעודות גדולות בתופים ובמחולות במל מה דאפשר'. אבל הוא לא מזכיר שום ענין של מדורה. בשנת תקכ"ד בספר אהבת ציון מר' שמחה הס הוא מתאר קברו של רשב"י. 'אצל הכפין מבחוץ למעלה אצל כפת ר' שמעון עמוד של חומה ועליו כמין ספל גדול ששופכין לתוכו שמן ומטילין לתוכו בגדים וכתונות מבלאים של צמר גפן או פשתן ומדליק בהם וכו' והדליקה ביום פטירתו בל"ג בעומר הנקרא הילולא דרשב"י.' גם לא מצאתי שהיה מנהג לעשות מדורות בשום מקום אחר מחוץ להציון, והרי האדמו"ר מרוזין (או בנו מסדיגורה, יש חלופי גירסאות בהמסורת) היה צריך לקנות הזכות להדלקת המדורה דוקא במקום הציון ולא עשה מדורה בחצירו. ומה שנראה מזה הוא שנהגו לעשות אש על קברו בדיוק כמו שנוהגים בהרבה מקומות להדליק נר נשמה על הקבר. וכן התחילו להדליק נרות לעילוי נשמתו בכל מקום כמו שיש מנהג בכל יאהרצייט.[9]

עוד הסבר לחשיבות ל"ג בעומר רמוז בידי היעב"ץ בסידורו (והרי אני כמעתיק), שכיון שהוא יום שכולו דין אז נהפך לזכות כמו שיש הלכה בבית דין שכולו חייב שנהפכים לזכות. ומסביר החת"ס (בתשובה הנזכרת לעיל) שהוא הוד שבהוד וגם תפארת שבתפארת (להיורדים) ואז נגמר זמן האבילות.וכן מצאתי במקור חיים סימן תצ"ג 'מה שנ"ל כוונה עמוקה במה שכתוב בצרור המור דף קב (אמור י"ג ט"ו) של"ג עצמו תוקף הדין. וענין נפלא במנין ה' פעמים אלוקים שבמזמור למנצח בנגינות.'

ואולי יש להסביר על פי פשט הקשר שיש בין דין גמור למדת רבי שמעון בר יוחאי.הרי מצינו בכמה מקומות בש"ס מדת הדין שפועל בקשר לרבי שמעון. במעילה יז: רבי יוסי פחד שמא יעניש ליה רבי שמעון לבנו רבי אלעזר ברבי יוסי ואכן זה מה שקרה. וכן כל מחלוקת רבן גמליאל ורבי יהושע התחיל על ידו בברכות כח. וכן יש לפרש שיטתו ברכות לה:. גם עצם הסיפור של המערה שבת לג: קרה בגלל מדת הדין שלו. וכשיצא מהמערה עדיין זה היה בתוקף ולכן חזר למערה עד שכבש אותו. ובגלל זה לפני שנכנס למערה היה שואל יותר קושיות וכשיצא היה יותר חזק בתירוצים. וכן רצה דוקא לעשות תיקון לכהנים ולטהר טומאה. ועכשיו גם יכולים להבין אמרתו בסוכה מה: יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין.[10]

וה' הטוב יכפר בעד




[1] עיין בשבלי הלקט (סימן ע"ד) וברבינו ירוחם טעמים אחרים.

[2] היעב"ץ מביא בסידורו 'מן השמים גילה לי טעם פסח שני כיון שזה יום האחרון של המצה שבו יצאו ממצרים'.

[3] גם בפע"ח מביא קטע זה, והחלק שם שמתחיל מ'והטעם' הוא הוספה בדפוס קארעץ תקמ"ה ואינו מופיע בדפוס ראשון קארעץ תקמ"ב. גם נדפס שם טעות שכתוב 'שמת' וצריך להיות 'שמחתו'. ומזה השתרבב כל הענין שזה יום מיתתו, והגם שזה יכול להיות אבל אין לזה שום מקור.

[4]עיין 'עד הגל הזה' להרב יעקב משה הלל באריכות.

[5] לא ידוע לי מקורם.

[6] בזמן הראשונים כל התיירים שהגיעו למירון הזכירו קברי הלל ושמאי, ולאו דוקא רשב"י.

[7] ולא כמו שטוענים שיש מכתב מהר"ע ברטנורה. שהוא כתב על קבר שמואל הנביא ואחד זייף והוסיף וגרע בדבריו.

[8] כלל ידוע הוא שלא ראינו אינו ראיה, אבל גם המסורת הזה קצת רעוע. האור החיים הגיע לא"י לפני ר"ה שנת תק"ב. הוא השתקע בעכו ולא יצא לאיזור צפת וטבריה עד אדר שני וחזר בתחילת ניסן. ידוע לנו גם שלחדשי סיון ותמוז עבר לגור בפקיעין משם עבר לירושלים. הוא נפטר בתמוז תק"ג. יש לנו הרבה מכתבים ממנו ומתלמידיו מהתקופה הזאת כולל ביקורו במירון שמה מתואר מה הם עשו ולמדו. אין שום אזכרה בשום מקום על הגיעו למירון בל"ג בעומר ועל שריפת בגדים.

[9] עיין משמרת שלום קוידנוב וכן משמע קצת מלשון הערוך השלחן. אבל מה שחשוב להדגיש הוא שגם כל הסברות השונות ומשונות שנאמרו על ידי חוקרים למיניהם במשך השנים, גם להם אין שום בסיס. ואין שום נדנוד איסור ח"ו בעשיית המדורות. ואם עם ישראל קדושים רצו לחדש מנהג לאיזשהו ענין, ואמרתם כה לחי.

8אחרי כתבי כל זאת שמעתי שמצאו דף בגניזת קהיר שרשום עליו תאריכים שונים לתענית יחידים.והוא כמקור לסימן תק"פ בש"ע המבוסס על המאמר אחרון של מגילת תענית שעד היום לא ידוע מתי זה נכתב ומי כתבו. ושמה מופיעים תאריכים אחרים, ובי"ח אייר כתוב שנהגו תענית בארץ ישראל משום יום שמת יהושע בן נון (בניגוד לכ"ו ניסן).וכן מצאו בעוד ממצאים ארכיולוגיים. וה' יאיר עינינו.