פורום אוצר החכמה

ההלכה בשו"ע הידועה ביותר, שמי ששוכח יום אחד יספור שאר ימים בלא ברכה לחשוש לשיטת בה"ג, שכל הימים מצוה אחת (תמימות תהיינה).

העיר חכם אחד אתמול, הלא כל הרעש הגדול לצאת הבה"ג, ולכאורה לדעתו יעבור על בל תגרע, שהרי היא מצוה שלימה חסירה בתחילתה.

יתכן שיש ליישב שאין עובר בבל תגרע אלא במצווה חסרה, אבל הכא לדעת בה"ג נחשב כאילו אינו סופר כלל, שאם אין אחד אין ב', (משא"כ לשאר ראשונים יוצא ע"י מצות הציבור), משא"כ בג' טוטפות בתפילין שרואים כאן איזה מצווה חסרה, ויש לפלפל בזה הרבה (ויש כידוע טו"א שמשמע ממנו שאכן אין בזה בל תגרע, אף שהוא נגד ספרי ורש"י מפורש, עכ"פ היסוד שלו שצריך שם מצווה רק מבטל תנאי המצווה יש בל תגרע).

אפשר אולי לומר שכבר החסיר מהתחלה את הספירה, וכעת אינו מוסיף בגרעון בזה שסופר כל הזמן, ואינו נחשב כגרעון אלא כשנותן מתן ד' באחת, שכעת מגרע, אבל כאן כבר מגורע ועומד.

ואפשר אולי גם לומר שמי ששכח לספור יום אחד אך יודע שצורת ספירה היא במ'ט מונים לא עבר אף בשוגג על לא תגרע.
רק מי חושב שצורת ספירה יכולה להתקיים במ'ח מונים הוא יהיה שוגג בלא תגרע.
וכמו שיש לחלק בין הניח 3 פרשיות במקום 4 כי חושב שכך צריך לעשות את המצוה, לבין מי שידע שצריך להניח גם של ראש ושכח להניחם.

במשנה זבחים לעניין עירוב מתנות ונתן מתנה אחת במקום ד' מתנות לכאורה מבואר לא כך, (כמובן אם שם הכוונה לבל תגרע מהתורה ולא רק שאמרו כן לבאר וויכוחם).

לכאו' לכו"ע אין כל הימים מצוה אחת ממש, דא"כ היה לו לברך רק ביום האחרון, כמכוש אחרון דמעקה וכי"ב, אלא דס"ל לבה"ג שמצוות של ספירות כל הימים מעכבות זא"ז משום דבעינן תמימות, ומאחר שבכל יום יש מעשה מצוה שלם בפ"ע (וע"כ מברך בכל יום וכנ"ל), אע"פ שכשהחסיר יום שוב לא יוצא יד"ח מכאן ואילך (וגם למפרע), אבל אינו עושה מעשה מצוה באופן חסר כג' מינים בלולב וג' פרשיות בתפילין, כי מעשה כל יום נחשב לעומד בפ"ע.

פרי יהושע כתב:במשנה זבחים לעניין עירוב מתנות ונתן מתנה אחת במקום ד' מתנות לכאורה מבואר לא כך, (כמובן אם שם הכוונה לבל תגרע מהתורה ולא רק שאמרו כן לבאר וויכוחם).

לא הבנתי. האם שם כתוב להדיא שגם אם יודע שצריך לתת מתן 4 ומכל מקום שכח ונתן רק אחת, שיעבור ב"לא תגרע" - ואז צודקים דברי מר, או שגם שם אפשר לומר מה שכתבתי, שחושב שהמצוה אחרת ומספיק מתן אחד, ורק אז עובר בלא תגרע?
הרי ברור שלגבי ספירת העומר אנו מדברים במי שיודע שצריך לספור מ"ט, ורק שכח יום אחד, ולא חשב מעולם שצורת המצוה אחרת.

אליהו בן עמרם כתב:

פרי יהושע כתב:במשנה זבחים לעניין עירוב מתנות ונתן מתנה אחת במקום ד' מתנות לכאורה מבואר לא כך, (כמובן אם שם הכוונה לבל תגרע מהתורה ולא רק שאמרו כן לבאר וויכוחם).

לא הבנתי. האם שם כתוב להדיא שגם אם יודע שצריך לתת מתן 4 ומכל מקום שכח ונתן רק אחת, שיעבור ב"לא תגרע" - ואז צודקים דברי מר, או שגם שם אפשר לומר מה שכתבתי, שחושב שהמצוה אחרת ומספיק מתן אחד, ורק אז עובר בלא תגרע?
הרי ברור שלגבי ספירת העומר אנו מדברים במי שיודע שצריך לספור מ"ט, ורק שכח יום אחד, ולא חשב מעולם שצורת המצוה אחרת.

מה זה משנה יודע או עושה לשם ד' מתנות שנתערבו לו, אדרבא, שם מבואר שלכא' לא היה צריך להיות בל תגרע שאינו בעצמו, ומה שאתה אומר על ידיעה שכחה, סברא שצריכה ביסוס, כלפי שוגג.

מה שנכון נכון כתב:לכאו' לכו"ע אין כל הימים מצוה אחת ממש, דא"כ היה לו לברך רק ביום האחרון, כמכוש אחרון דמעקה וכי"ב, אלא דס"ל לבה"ג שמצוות של ספירות כל הימים מעכבות זא"ז משום דבעינן תמימות, ומאחר שבכל יום יש מעשה מצוה שלם בפ"ע (וע"כ מברך בכל יום וכנ"ל), אע"פ שכשהחסיר יום שוב לא יוצא יד"ח מכאן ואילך (וגם למפרע), אבל אינו עושה מעשה מצוה באופן חסר כג' מינים בלולב וג' פרשיות בתפילין, כי מעשה כל יום נחשב לעומד בפ"ע.

לא הבנתי, הלא ידוע החילוק בין חלקי מצוה לבין מצוה אחת שעד שלא גומר אותה אין כאן בכלל מצוה, ומה זה שייך לעניין תמימות שלכאורה מוסכם שהוא עניין אחיד שהכל אחד, אלא שהחולקים על הבה"ג מסתמכים על ספירת הציבור כדברי החינוך.

פרי יהושע כתב:

אליהו בן עמרם כתב:

פרי יהושע כתב:במשנה זבחים לעניין עירוב מתנות ונתן מתנה אחת במקום ד' מתנות לכאורה מבואר לא כך, (כמובן אם שם הכוונה לבל תגרע מהתורה ולא רק שאמרו כן לבאר וויכוחם).

לא הבנתי. האם שם כתוב להדיא שגם אם יודע שצריך לתת מתן 4 ומכל מקום שכח ונתן רק אחת, שיעבור ב"לא תגרע" - ואז צודקים דברי מר, או שגם שם אפשר לומר מה שכתבתי, שחושב שהמצוה אחרת ומספיק מתן אחד, ורק אז עובר בלא תגרע?
הרי ברור שלגבי ספירת העומר אנו מדברים במי שיודע שצריך לספור מ"ט, ורק שכח יום אחד, ולא חשב מעולם שצורת המצוה אחרת.

מה זה משנה יודע או עושה לשם ד' מתנות שנתערבו לו, אדרבא, שם מבואר שלכא' לא היה צריך להיות בל תגרע שאינו בעצמו, ומה שאתה אומר על ידיעה שכחה, סברא שצריכה ביסוס, כלפי שוגג.

היסוד ששכחה אינו בל תגרע, הוא מובן, שהרי אינו חשוב מגרע גם בשוגג וכמו שהטבת להסביר, אבל כאן במגרע יום אחד, (למשל את היום הראשון), הגירוע אינו מה ששוכח, אלא מה שאח"כ מציג מצג שווא של ספירה מגורעת, כיון והיא מצווה אחת לדעת בה"ג יש להעיר משום בל תגרע.

איש_ספר כתב:

בל תגרע.PDF

יישר כח, (אני רואה שמחלק בין שוכח יום ראשון לשוכח באמצע, לא חשבתי על זה).

פרי יהושע כתב:

איש_ספר כתב:

בל תגרע.PDF

יישר כח, (אני רואה שמחלק בין שוכח יום ראשון לשוכח באמצע, לא חשבתי על זה).

מן הראוי לענ"ד להזכיר בענין זה דברי השו"ע והבאה"ל בהלכות ארבעת המינים:
שלחן ערוך (או"ח סי' תרנא סי"ב) פסק: "ד' מינים הללו מעכבין זה את זה שאם חסר לו אחד מהם לא יברך על השאר, אבל נוטלן לזכר בעלמא, (בין ביום א' בין בשאר ימים) (הרא"ש ורבינו ירוחם נ"ח ח"ג מהרי"ק שורש מ"א)"
ובביאור הלכה הוסיף: "אבל נוטלן לזכר בעלמא – וצריך ליזהר שלא יכוין לשם מצוה דיש בזה משום בל תגרע כמו שכתב הט"ז בסקי"ז ובאמת כן הוא מפורש בהדיא בספרי ראה עי"ש.
כלומר, גם אם נימא שיש "בל תגרע" (ולא נקבל את התירוצים שנאמרו כאן)- יכוון: אם הלכה כבה"ג אינני מכוון לשם מצוה, אלא "לזכר בעלמא".

אם באמת צריך לעשות תנאי אין כאן שאלה.