פורום אוצר החכמה

מחר שמונה עשר יום לעומר (שיטת הרי"צ גיאות)
שיטת הרי"צ גיאות (הובא בביאור הלכה סי' תפ"ט) דמי ששכח לספור יום אחד יספור למחר שתי ספירות, ספירת היום, וספירת אתמול, שיאמר אתמול כך וכך לעומר, וכיון שמנה את של אתמול לא נפק מכלל תמימות תהיינה.

האם לשיטת הריצ"ג מועילה ספירת 'מחר כך וכך לעומר' לדין תמימות?

שמעתי מיהודי יקר היום בבוקר;
רבי שלמה הזהירו לבל יתעסק עם עמי הארץ...
מדוע? שאל אותו יהודי את רבי שלמה
השיב לו רבי שלמה; מפני שרבי שמעון בר יוחאי 'התחיל' עם עמי ארצות, ותראה כמה הוא סובל מהם, הם באים לרקוד אצלו, לשתות לשוכרה, לעשות על האש וכו' וכו'...

לפי אלו האומרים שבספירת העומר הברכה מעכבת את הספירה, מה טעם יש בזה שהנשים סופרות ללא ברכה, כמו כן אלו שאינם יכולים לברך, כי שכחו לספור באחד מן הימים, מה טעם יש בספירה ללא ברכה.
ואולי יצטרכו לחפש לצאת את הברכה מהחזן וכדומה.
--
עתה מצאתי כמה וכמה שעוסקים בנושא כמו בקישור הבא
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... &pgnum=206

עלה לי רעיון מסויים, וכמובן שאינני בדרגה לקבוע מסמרות בעניין, רק כאפשרות בעלמא.

בגמ' נדרים נ א מובא שהיה שכן, הגמ' קוראת לו ההוא רשיעא, שאמר לרחל אשתו של ר"ע, "שפיר עביד לך אבוך, חדא דלא דמי לך ועוד שבקך ארמלות חיות כולהון שני", ועונה לו רחל, "אי צאית לדילי ליהוי תרתי סרי שני אחרינתי", והגמ' מספרת שאמר ר"ע כיון שנתנה לי רשות איהדר לאחורי, ומספרת הגמ' שחזר כעבור שתים עשרה שנים נוספת, ואיתו כ"ד אלף תלמידים, והגמ' מספרת שוב, שאותו שכן רשע שואל את רל, "ואת להיכא" ואומרת לו "יודע צדיק נפש בהמתו", כנראה שרשע נשאר רשע, ולא למד לקח מלגלוגו הקודם, שפיר עביד לך אבוך, שיראה לה זכתה רח, ואיך שטעה בדבריו, עכ"פ, יוצא כאן דבר מעניין, שבגלל אותו רשע התגלגל דבר גדול, שר"ע חזר לאחוריו, ולהסבר הידוע של הגרח"ש זצ"ל, שלא נכנס הביתה שי"ב שנים ועוד י"ב שנים זה איכות אחרת, ואפשר לומר באופן אחר, שחשש שאם יכנס ויראה אותה אז יקשה עליו שוב הפרידה, עכ"פ יוצא, שיתכן שבגלל אותו רשע נתעלה רבי עקיבא וקרה דבר טוב בגללו, ואולי כל גדלותו התורנית והכ"ד אלף תלמידים הם בזכותו.

אז יתכן, שכיון שמציאות הכ"ד אלף תלמידים היתה בגלל פגיעה של בין אדם לחבירו, פגיעת אותו שכן ברחל, זה גרם ליצהר הרע מיוחד שיהיה בין תלמידי ר"ע על הענין של בין אדם לחבירו, שלא נהגו כבוד זה בזה.

האם בשנה שיצאו בני ישראל ממצרים ספרו ספירת העומר? דהרי בחינוך מבואר שהכל הוא מחמת תעבדון את האלוקים על ההר הזה, וא"כ צ"ל שספרו או שלא.

ראה בר"ן סוף פסחים, שספרו.

שמעתי פעם שמי שרגיל לעשות הילולא לרשב"י [סעודה וכד'] יזהר לא לבטלה ולהמשיך במנהגו.
האם יש מקור לזה? שאלה עם נפק"מ למעשה לאדם שצריך להיות בחו"ל באותו יום.

בפשטות זה לא פחות מכל הנהגה טובה, שצריך התרת-נדרים, ובד"כ לא נחפזים להתיר דברים כאלו אם לא לצורך מצווה וכיו"ב.

כידוע מהרעיא מהימנא פ' בהעלותך, שבשבוע של ספירת הוד (השבוע של פסח שני) תרעין בו פתיחין.
ולכן נראה שביום שלישי, שהוא תפארת שבהוד, יורד שפע גדול מהשמים, בפרנסה טובה, ובכל הענינים הנצרכים.
וכדאי לומר בו ביום את פרשת המן, ולהתפלל ולבקש על פרנסה מידו המלאה הפתוחה והקדושה.

הידוע לכם האם המנהג ללכת בל"ג בעומר לקבר רשב"י, הנזכר ב'שער הכוונות' (דף פז בדפוס הישן) נזכר באחד מקבצי 'ספר הכוונות' שבכתב יד או שבדפוס?
[הזכירו כאן בפורום שהנדפסים הם: ספר הכוונות לר"מ טרינקי שנדפס מחדש ע"י שובי נפשי, וכן ספר הכוונות שנדפס ע"י אהבת שלום [ובחבילת אהבת שלום שבאוצר, שלצערי לא זכיתי לרוכשה] והוא מכת"י הר"א פאנצירי שהעתיק מהמה"ק של מהרח"ו]

ידועים דברי האו"ש בתו"מ שבזמנינו אין מנה שבועות וקדש שבועות, ומכל מקום לעניין נפילת אפים ולעניין מנהג עליה לרגל נהגו בימי התשלומים האלה.

ולכן לפני שיורד המסך עליהם ברצוני להציג עוד נדון אחד שהיה רלבנטי השנה ביו"ט שחל להיות במוצ"ש האם יש אפשרות לתוספת יו"ט לעניין מוקצה דרבי יהודה, דהלא אוסר ע"ע וקבלת תוספת הוי כנדר או דילמא כיון וזה קדושה פחותה בכללות לא שייך כאן תוספת?.

ואת"ל שכן, יש לדון דלא שייך הכא כן, כיון ויו"ט שחל להיות בשבת כתב האו"ש שאין מוקצה דרבי יהודה שאוכל נפש בין כה אסור בו, או דילמא הכא לא הוי כשם, כיון ואם הוא יו"ט אינו שבת, לא שייך למימר זיל בתר טעמא הכא? וכן שמעתי מאדם גדול אחד.

שלום רב לכולם,
ברצוני לדעת האם משהו מכיר מקור למנהג (כמדומה שמדובר ביוצאי אלג'יר, אך לאו דווקא), להדליק נר בכניסת חג שבועות (או בשבת שלפניו), ע"י חלב ושמן , במקום מים ושמן?
בנוסף נהגו להטמין בבסיס הנר תכשיטי זהב,השוקעים פנימה אל החלב?
תודה רבה למסייעים.

כשיוצא א' דג' ימי הגבלה ביום א' (כהשנה) הותר לאלו הנוגים שלא להסתפר עד יום א' להסתפר כבר ביום שיש ר"ח סיון מפני כבוד השבת, וכבר דנו כאן האם ההיתר הוא כבר ביום חמישי ואכמ"ל, ויל"ע לנוהגים כצוואת רבי יהודה החסיד שלא להסתפר בר"ח (וכדעת האחרונים שבכה"ג לא יסתפרו "דחמירא סכנתא מאיסורא") האם יותר להם להסתפר כבר ביום חמישי, דהנה מבואר במשנ"ב סי' סה שמי שאיננו יכול להסתפר ביום שישי לכבוד שבת יכול להסתפר כבר בחמישי ונקרא שלכבוד השבת עושה כן, האם ה"ה הכא יהיה מותר, או דילמא כל מה שכותב המשב"נ שכבר ביום חמישי איכא כבוד שבת זהו רק היכא שגברא זה ראוי לכבד את השבת בתספורת ביום שיש אולם מחמת מניעה טכנית אינו יכול אולם הכא אין הוא יכול להסתפר ביום שישי כיון שמבחינתו שיש מצב בו כבוד השבת עומד מול צוואת רבי יהודה החסיד אין עדיפות לכבוד השבת א"כ אין להתיר לו להסתפר ביום חמישי כיון שההיתר של חמישי בנוי על ההיתר של יום שיש ואם ביום שישי לא יסתפר אזי אין להתיר לו כבר ביום חמישי.

הראוני היום בכלבו(הובא בסידור וילנא) שהמקור למאכלי חלב בשבועות בנוי על מנהג שהיו מביאים את התינוקות לבית הכנסת בשבועות באותו סדר שנהוג היום בגיל שלוש והיו מכינים עוגה מחלב ודבש ע"י בתולה טהורה כמו שהיה במעמד הר סיני יש שם אריכות של עשרים מנהגים שהיו נוהגים עם התינוקת בשבועות חלקם נשארו עדיין בטקסי החלאקה(אשמח להורדת הקטע מהאוצר ) למעשה לנו נשאר היום רק העוגות חלב בלי התינוקות.....

בהרבה מקומות נהגו לקרא השבת אחרי שבועות "שבת נאך שבועות" והובא בספר גדולת מרדכי בשם הרה"ק מריזשין דהכוונה היא "שבת וואס איז "נאך" (עדיין) שבועות", ובמיוחד בשנה זו כאשר אנו יוצאים מימי חג השבועות בפניא דמעלי שבתא, בוודאי שייך לומר דכי יומא אריכתא היא "שבת נאך שבועות".

כי הנה ביום חג מתן תורתינו, זכינו אנו בני קל חי, לקבל את ההארות וסגולת החג הקדוש ולטעום מנועם אור זיו עליון, ואם בכל מועד ויו"ט מעידין אנו בקידוש"א רבא, אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצותיו, הרי עאכו"כ ביום זה יום חג השבועות אשר בו נהיינו לעם ה' להיות סגולה מכל העמים והבחיר"ה אשר בחר בנו ה' נתקיימה ונהייתה ביום זה.

ומובא בספר קול יעקב פ' אמור בשם הגה"ק מהרמ"מ מרימנוב זי"ע ד"ביו"ט בא למטה הארה גדולה שהשי"ת נותן לנו מתנה ביו"ט שיש לכל איש ישראלי מוחין דגדלות, וכל אחד בא לשכל חדש בידיעת הבורא ב"ה וב"ש, אך אחר יו"ט יוצא אותו השכל מהאדם, והאיש המשכיל יראה שמיד ביציאת יו"ט ילמוד בתורת ה', דאורייתא וקוב"ה חדא הוא, ואז ישאר לו אותו המתנה שנתן לו השי"ת ביו"ט ולא יצא ממנו אחר יו"ט".

ורבים המה מליצותיה"ן של קדושי עליון נבג"מ על ימי השנה אחרי כל מועד וחג, אשר במתיקות לשונם יצאו לפרש את פסוקי הקודש, לכ"ו בנים שמעו לי, צ"א ולמד, שוב"ו לכם לאהליכם, כי העיקר היא שגם אחרי אשר כבר קיבלנו כל ההשפעות וההארות, נרים וניש"א אותם עמנו לצאת על הדר"ך דרך המלך בכל ההשפעות אשר קבלנו בהאי חג"א קדישת"א.
והן ידוע מה שפי' בספרי קודש שובו לכ"ם לאהליכם, דהנה אמרו חז"ל (פסחים ס"ח:..) הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכ"ם, דהיינו שבחג השבועות הזמן גרמא להשפיע "לכם" כמו שדרשו חז"ל לכם לכל צרכיכם, הן מזון רוחני והן מזון גשמי, שובו לכ"ם לאהליכם, אל תוך בתיכם להניח ברכה מה שנשפע לנו בזמן מתן תורתינו, שפע של פרנסה וכל טוב ברוחניות ובגשמיות וכל מילי דמיטב.

הרמ"א בהגהותיו על סעיף ד' מסימן תפט העלה שאם התחיל אדם לאכול באיסור משהגיע זמן הספירה חייב להפסיק סעודתו.
ויש להעיר בדבר שלא מצינו הפסקה אם התחיל בזמן האיסור כ"א על מצוות שחיובם מן התורה.
ולפי זה בסעיף ו' היה לו לרמ"א לחלוק על השו"ע ולומר שלא יצא יד"ח וצריך לספור בשנית כדין ואף בלי ברכה (כידוע שנחלקו בזה הראשונים,אם אומרים ספק ברכות להקל בספק מצוה מן התורה)
וא"כ נשמע דאינה כ"א מדרבנן,וקשה.
ובאמת בד"מ הקצר העלה שדין ההפסקה ההפסקה במקור החיוב,וע"כ מוכח שלא ס"ל כחילוקו של הפרישה עיי"ש,וכן בחיבורו הארוך,משמע שבא לחלוק על הר"ן שמזכיר דברי המרדכי ומוציא ממנו דין אלא כיון שהעלה בכמה מקומות וכשכתבנו בסוגריים דלעיל לא היה לו לברך משום סב"ד,ועיין באוה"ג.
מה אומרים חכמי הפורום היקר,יש לכם תירוץ ניסיתי קצת לחשוב מקודם כמובן שעוד אנסה.

שמתי לב שהביטוי 'מעמד הר סיני' אינו מופיע בש"ס ומדרשים (מלבד בספר הזוהר). הוא מופיע ברבותינו הספרדים רמב"ם אבן עזרא רמב"ן רד"ק רשב"א וכו', ואינו מופיע ברש"י ברשב"ם בתוס', דעת זקנים ושאר קובצי תוס' עה"ת וכן בספר חסידים והרוקח אינו נמצא.
מעניין מי טבע ראשון את מטבע לשון זו, (כנראה עפ"י לשון הפסוק יום אשר עמדת לפני ה') כיום מקובל לקרוא לאירוע גדול ומכובד 'מעמד' כנראה בהשאלה ממתן התורה.

מופיע גם במדרש אגדה 4 פעמים, אך זה מדרש מזמן הראשונים.
גם מובא בטור או"ח סי' מ"ז ובבעל הטורים בראשית כח יב. אך הוא הגיע לספרד.
גם נמצא בשו"ת המיוחס לגאונים שערי תשובה סי' ה' וכ"ו, אך כבר נתבאר שהוא מזוייף, ואף זה ראיה לכך.

קידושין ל"ח תוד"ה אקרוב - בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה לא תעשה דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדבור דוחה ל"ת דאחר הדבור.
נמצא שפסח שני שהוא אחר הדיבור כן דוחה.
האמנם?

שו"ע אורח חיים - סימן תפט ד
מי ששואל אותו חבירו בין השמשות כמה ימי הספירה בזה הלילה, יאמר לו: אתמול היה כך וכך, שאם יאמר לו: היום כך וכך, אינו יכול לחזור ולמנות בברכה.

ויש לשאול מדוע האומר אתמול היה כך וכך אינו נחשב כסופר את הספירה של היום בדרך של 'ידות', שהרי סוף סוף אומר בפיו שאתמול היה כך וכך וממילא מובן מה היום.

ידות אין כאן ספירה יש כאן?

מביאים שיש נהגו להתפלל על אתרוג דבעצרת נידונים על פירות האילן ושמעתי ממגדל לולבים שאיכות התמרים משפיעים על הלולבים וכמה שהתמרים משובחים ככה הלולב פחות מוצלח ואולי יש להתפלל גם על לולב שבעקיפין נדון גם כן.

יהודי טבעי כתב:שו"ע אורח חיים - סימן תפט ד
מי ששואל אותו חבירו בין השמשות כמה ימי הספירה בזה הלילה, יאמר לו: אתמול היה כך וכך, שאם יאמר לו: היום כך וכך, אינו יכול לחזור ולמנות בברכה.

ויש לשאול מדוע האומר אתמול היה כך וכך אינו נחשב כסופר את הספירה של היום בדרך של 'ידות', שהרי סוף סוף אומר בפיו שאתמול היה כך וכך וממילא מובן מה היום.

ההגדרה הנכונה היא "מכלל לאו אתה שומע הן", וראיתי לאחד העלונים שהביא שאלה זו בשם אחד מראשי הישיבות בדורינו ונשאר בצ"ע (איני זוכר מי).

אין ישיבה לפני סיני
א) איתא בירושלמי (ביכורים פ"ג ה"ג): "יהודה בר חייא הוה יליף סליק ושאל בשלמיה דרבי ינאי חמוי מערב שבת לערב שבת והוה יתיב ליה [רב ינאי. פנ"מ] על אתר תלי, בגין מיחמוניה ומיקם ליה מן קמוי. אמרין ליה תלמידיו: לא כן אילפן רבי לזקן ד' אמות? אמר לון: אין ישיבה לפני סיני".
במה זכה ר' יהודה ברבי חייא להגיע למדרגה זו שיחשב כסיני? אמנם בכתובות סב ע"ב, ששם מובא עיקר מעשה זה, אמרו: "כי הוה אתי הוה קא חזי קמיה עמודא דנורא". אבל גם מדרגה זו לא נתבארה, במה זכה להגיע לכך?
ב) מסתבר שעמודא דנורא מורה על שתי מעלות: האור שבו, מורה על מעלתו של מי שהאיר הדרך לדור, ועצם האש שבו מורה על מעלתו של מי שהתעלה על חומריותו והוא מופת לדור בכך, וכפי שכתב המהר"ל בחידושי אגדות לבכורות ח' ע"א "אין שם יותר ראוי אל השכל מן 'אש'" "כי הדבר הנבדל מן הגוף נקרא אש" ["כל דבר שאינו גשמי נקרא אש", עיין בתפארת ישראל פ"כ ופי"ד ד"ה וכבר התבאר]. ור' יהודה ב"ר חייא יחד עם אביו ואחיו חזקיה הגיעו למדרגה זו, כפי שאמרו בסוכה כ' ע"א "דאמר ריש לקיש: הריני כפרת רבי חייא ובניו, שבתחילה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה וכו', חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה". [בייסוד התוספתא. עיין בערוך לנר, ברא"ה ובריטב"א.] ובב"מ פה ע"ב מבוארת מסירות הנפש שלהם לקיום התורה ע"י הרבצתה לרבים, ובהיות כן זכו לעמודא דנורא, שיש בו הוראת מעלתם כמאירים דרך הדור ביסודה של תורה במסירות נפש.
ג) לגבי ר' יהודה ברבי חייא מבואר בגמ' כתובות הנ"ל שהיה נראה עמו עמודא דנורא, ולגבי חזקיה בר"ח מבואר במו"ק כה ע"א שבשעה שהכניס רב חגא את ארונו של רב הונא למערת רבי חייא ובניו "אמר ליה יהודה לחזקיה: קום מדוכתיך דלאו אורח ארעא דקאים רב הונא, בהדי דקאים קם בהדיה עמודא דנורא". ולגבי רבי חייא עצמו מבואר בירושלמי כתובות פי"ב ה"ג דבשעה שנכנס רבי חגא למערת רבי חייא ובניו "תלה עינויי מסתכלא [ברבי חייא. קרבן העדה.] אמר ליה: אמיך אפיך [השפיל פניך ואל תביט שלא תהא ניזוק. קה"ע.]", ובב"מ פה הנ"ל אמרו על מקומו של רבי חייא בישיבה של מעלה, "אתר דזקוקין דנורא ובעורין דאשא".
עוד אמרו שם בב"מ, דאמר אליהו לרבי, שר' חייא ובניו הם דוגמת האבות, שתהא תפילתם נשמעת. ועי' בביאור הגר"א לאיוב (פכ"ב כז-כח) "'תעתיר אליו וישמעך', תזכה למדרגה כאשר תרבה תפילה ישמע אליך וכו'. ואח"כ תזכה ליותר מזה, 'ותגזר אומר ויקם לך', אתה תהיה הגוזר והקב"ה יקיים. 'ועל דרכיך נגה אור', גם אם לא תגזור, ע"י דרכיך המאירים, יגיה אור מעצמו עליך וכו'".
ומצינו מעלה זו של "עמודא דנורא" גם במר עוקבא כפי שאמרו בסנהדרין לא ע"ב: "שלחו ליה למר עוקבא: לדזיו ליה כבר בתיה וכו'", ופירש"י "שהיה מר עוקבא בעל תשובה וכו' וכשהיה יוצא לשוק היה נר דולק בראשו מן השמים, ועל שם כך קרי ליה ר' נתן צוציתא כו' להכי כתבו ליה הכי על שם האור שהיה זורח עליו". וזכה לכך משום שהיה למופת לדור בהתעלותו על חומריותו.
ד) ובירושלמי כתובות שם איתא שבשעה שנכנס רבי חגי עם ארונו של רב הונא למערת ר' חייא ובניו, "אשכח תלת דנין, יהודה בני אחריך ואין עוד, חזקיה בני אחריך ואין עוד, אחריך יוסף בן ישראל ואין עוד [כלומר שאין עוד אחריך בחסידות ובמעלה. פ"מ.]", ויתכן שהכונה לומר שאחרי מעשיהם הגדולים ראוי לילך, [עיין ב"עלי תמר" שציין למכילתא פר' בא פט"ז שאמרו התלמידים שבאו מיבנה לראב"ע: "אחריך רבי. ולירושלמי הוריות פ"א ה"א: תורה אמרה אחריהם אחריהם.] ועוד לא קם כמותם. ונזכר שם יוסף בן ישראל, שהוא מופת לדורות בהתגברות על החומר, כמ"ש ביומא לה ע"ב: "יוסף מחייב את הרשעים".
ובמו"ק כה ע"א אמרו שראוי להניח ארונו של רב הונא אצל רבי חייא, מאחר ששניהם ריבצו תורה בישראל. והכונה כפי שאמרו בירושלמי נדרים פ"י ה"ח ד"רב הונא ראש לראשי המטות". והיינו משום שהרבה להרביץ תורה, והוא מעין מעשיו של ר' חייא. ואמרו במו"ק שם שראוי היה רב הונא שתשרה עליו שכינה.
ה) ומעלה זו של רבי חייא ובניו שעלו מבבל ויסודה, ועשו שלא תשכח תורה מישראל – שעל ידי כך זכו למדרגת עמודא דנורא, שהיא מורה על היותם מאירי דרך לדור ועל היותם מופת לדור בהתעלותם מעל חומריותם, בהרבצת תורה במסירות נפש – מעלה זו היא גם הנותנת להם את המדרגה שר' ינאי הגדיר בשם "סיני", תואר המבטא את היותם מעין חזרה על מעמד הר סיני, מאחר שאלמלא מסירות נפשם בהרבצת תורה ומסירתה נשתכחה תורה מישראל.
ולכן נהג ר' ינאי לעמוד בפני ר' יהודה ב"ר חייא משעה שראהו, וכפי שמצינו לגבי נשיא הסנהדרין שחייבים לעמוד מלא עיניו, והלכה זו נלמדת מהכתוב במשה רבינו "וקמו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה עד בואו האהלה" (שמות לג, ח), כמבואר בקידושין לג ע"ב ובמהרש"א.
יסוד הלכה זו הוא משום שנשיא הסנהדרין הוא עומד תחת מש"ר כמש"כ הר"מ בהל' סנהדרין פ"א ה"ג. וכל זה מפני הכלל: "אין ישיבה לפני סיני", כי הנשיא הוא ראש מעתיקי השמועה מפי מש"ר מסיני, והריהו כממשיך מעמד הר סיני ואין ישיבה לפניו. וזוהי גם מדרגתם של ר' חייא ובניו שעלו ויסדוה במסירות נפשם.

בס"ד
קרבנו לפני הר סיני
א) בשבת קכ"ט ע"ב: יומא טבא דעצרתא נפיק ביה זיקא ושמיה טבוח דאי לא קבלו ישראל תורה הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו, ולדורות ג"כ הקזת דם בערב שבועות הוי סכנתא (וכ"ה ברמ"א סי' תס"ח), יל"פ שהסכנה המשותפת לזמן מ"ת ולכל השנים שלאח"כ היא לפמ"ש באבות (פ"ו מ"ב) "בכל יום ויום יוצאת בת קול מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", והיינו שאם לא היו מקבלים התורה הוי עלבונה, ולדורות כשאין עוסקים בה הוי עלבונה. ובת קול זו יוצאת מיום מ"ת עד ליום מ"ת, שאז אם לא מתקנים עלבון התורה שהצטבר במשך השנה, יש מקום לבעל דין לתבוע חובו ולהקפיד, וזהו ה"זיקא" דנפיק.
ב) ועל כך אמרו שקודם עצרת קורין תוכחות שבתורת כהנים, משום תכלה שנה וקללותיה (מגילה לא ע"ב), שבכדי לכלות קפידא זו שמצטברת משבועות לשבועות, קורין בפרשת בחוקותי קודם יום מ"ת, ויל"פ שהוא כדי שיחזרו בתשובה כמוש"כ רש"י לגבי קריאה שבתענית בפר' בחוקותי.
ג) ומ"ש שעצרת ר"ה משום שנדונין על פירות האילן יש בכך רמז למש"כ החידושי הרי"ם לט"ו בשבט, שאז מתגלים חדו"ת חדשים לשנה זו, שהם פירות תושב"כ, שפירות אלו מסר מש"ר בא' בשבט והיינו פלפולא של תורה. וא"כ י"ל שעל כל חדו"ת נדונים בעצרת, עד כמה יזכו עד לעצרת הבאה.
ד) גם ענין פירות אלו קשור לעלבונה של תורה, שכשמחסרים ביגיעת התורה מחסרים גם ביכולת לחדש, ומתמעט הזכות לחדש עוד. אם שמוע בישן שמוע בחדש, וכל העוסק בתורה הרי"ז מתעלה.

הגבל את ההר וקידשתו
א) במכילתא פ' יתרו עה"כ לא תגע בו יד כי סקל יסקל או ירה יירה, אם בהמה אם איש לא יחיה וגו', לרבות אוהל מועד, שילה ובית עולמים. ובזית רענן פירש שהכוונה לנוגע בקודש הקדשים ובמאירי סנהדרין ט"ו ע"ב ד"ה שור סיני כתב: והוא שנאמר עליו אם בהמה אם איש לא יחיה, לא היה נדון אלא בכ"ג כו' ויש שפירשוה לענין מ"ש לרבות שילה ובית עולמים, ושאל שור סיני בכמה, שאם יכנס שור בשילה ובית עולמים יתברר ענין דינו להיות כשור סיני לידון בכ"ג [ומה שהקשה בהר אפרים ממ"ש במנחות כ"ז ע"ב דאם נכנס דרך משופש פטור מחיוב מיתה ביד"ש, תיפוק ליה דחייב משום נגיעה, י"ל שכל החיוב בנגיעה הוא כשנוגע בפנים קדה"ק אע"פ שלא נכנס, ובהר סיני כל ההר כלפנים דמי, וא"ש גם קושייתו מהתו"כ שטמא שנגע מאחורי המשכן פטור.]
ב) ועיקר הדבר מבואר גם ברמב"ן בפתיחה לספר במדבר: עתה יגביל את המשכן בהיותו במדבר כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם וצוה והזר הקרב יומת כאשר אמר שם כי סקל יסקל וכו' וצוה ושמרתם את משמרת הקודש ואת משמרת המזבח כאשר אמר שם, וגם הכהנים הנגשים אל ד' יתקדשו וגו' והכהנים והעם וגו' עכ"ד. והיינו שעיקר האיסורים שבסיני קיימים גם במשכן אבל השתנה עונשם למיתה בידי שמים. והרמב"ן שם הוסיף וז"ל: והנה צוה איך תהיה משמרת המשכן וכליו ואיך יחנו סביב ויעמוד העם מרחוק והכהנים הנגשים אל ד' איך יתנהגו בו בחנותו ובשאת אותו ומה יעשו במשמרתו והכל מעלה למקדש וכבוד לו וכו'. והיינו שיש דיני הגבלה וריחוק מתוך מורא שכינה ויש דיני משמרת לכבוד מקום השראת השכינה. ובהגבלת העם בסיני היה גם דין הרחקה ומורא וגם דין משמרת סביב הר סיני. וחניית ישראל סביב המשכן דוגמת הגבלת העם סביב להר סיני, שיעמדו ויחנו מרחוק, למורא ולכבוד. ואם כי מותרים בכניסה לחצר אוה"מ אבל היו מצווים שמקום קביעותם יהיה דווקא מרחוק. [לפי"ד המשך חכמה שבמשכן היו כה"ד אסורים להיכנס להיכל, יתכן לומר שבעזרה היו ישראלים אסורים להיכנס מלבד לצורך סמיכה וגם שחיטה, ועי' בזבחים ל"ב ע"א שמהכתוב לכל דבר המזבח היה מקום לומר שגם שחיטה אסורה בזרים, כי משמע שגם שחיטה בכלל, ורק ממש"נ והקריבו בני אהרן וגו' ילפינן ששחיטה כשרה בזר, ויל"פ שאמנם במשכן היה אסור לזרים להיכנס לעזרה לצורך שחיטה שיכולה להתקיים בכהנים, ומהרש"ס מע"ש צ"ז ע"ב נראה שנשים אסורות מה"ת להיכנס לעזרה.]
והנה בהגבלה דהר סיני אמרו במכילתא על הכהנים והזקנים שהיו בהר סיני מחיצה לעצמם, משה מחיצה לעצמו אהרן מחיצה לעצמו וכהנים והזקנים מחיצה לעצמם. ויל"פ שמחיצת הכהנים והזקנים היא כנגד מחנה לויה ששם גם כל שבט לוי וגם מושב הסנהדרין לדורות. אמנם במשכן נוספו הלויים שנבחרו לעבודת המשכן, והם היו מחיצה לעצמם סביב שלוש רוחות של אוה"מ והכהנים מחיצה לעצמם פתח אוה"מ, וכ"ז כהמשך להגבלות שבהר סיני.
ג) והנה התו"י ביומא ד"ו כתבו: וא"ת ומאי קאמר מביתו למה פירש, והלא יש לו להיות תדיר במחנה לויה, כמו אהרן ובניו שהיו יושבין תמיד פתח אוהל מועד אי הא דתניא בברייתא דמלאכת המשכן כל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד המשכן ומפרקו הוי פירושו היה מפרקו ומעמידו מיד, אבל אם נפרש מעמידו בערב ומפרקו בבקר ויומם ולילה דכתיבי בקרא לאו דוקא מחנה לויה אלא מקום מחנה לויה, ואם כן ה"נ היו יכולין להפרישן במחנה ישראל כמו שבטלה קדושת המשכן כשהיה מפורק כדאמרינן בתענית (כ"א ע"ב) הוגללו הפרוכת היו זבים ומצורעים נכנסים שם, עכ"ל. וצ"ב הרי בשבעת ימי המילואים עדיין לא נאמרה פרשת שילוח מחנות, וא"כ אין נפק"מ אם המשכן היה מפורק או לא.
ד) ולפי הנ"ל י"ל שדין הגבלה לכבוד מקום השראת כבוד ד' במעמד הר סיני בהיות הכבוד שם, הצטוו דוגמת כן גם ביום הראשון להקמת המשכן, שהיא הכנה ליום השמיני שכבוד ד' מילא את המשכן, והיו אז דיני מחיצות כמו לאחר חינוך המשכן בשמיני למילואים. ובפרט לפי מש"כ הרמב"ן בתחילת פרשת תרומה שכבוד ד' ששכן על הר סיני שכן במשכן בנסתר, ולכאורה הכוונה לכרובים עיי"ש ברמב"ן להלן ובסו"פ פקודי. ודין ההגבלה לכבוד מקום השראת שכינה התקיים גם אז ע"י שהמשכן הוקם בתוך מחנה ישראל שחנו עפ"י הדיבור והיה ביניהם מרחק מיל. ולפי דברי הנוב"י (בדורש לציון דרוש ג) גם הלויים כבר חנו במקומם לפני הקמת המשכן, וכ"נ מהתו"י הנ"ל. וא"כ י"ל שגם מצד דיני חניה הללו כנגד המשכן, נקראים מקומות החניה של ישראל ושל הלויים בשם מחנה ישראל לדין הגבלה לכבוד השראת כבוד ד' במשכן.
לכן י"ל שאם מש"ר היה מפרק ומעמיד מיד את המשכן ניתן ללמוד מהציווי לאהרן ובניו לשבת יומם ולילה פתח אוה"מ, שהיו מצווים לשבת דווקא במחנה לויה, שהוא פתח אוה"מ, יומם ולילה, כי יש למקום מחנה לויה שבפתח אוה"מ שֵם מחנה בפני עצמו לדין הגבלה לכבוד השראת כבוד ד'. אבל אם המשכן היה מפורק בלילה, א"כ אין גם כל דין הגבלה של מחנה ישראל ומחנה לויה, ואין מעלה למחנה לויה אז ממחנה ישראל, אלא כולם נקראים פתח אוה"מ.

שמעתי לדון;
מי שעומד בביהש"מ ונסתפק לו אם ספר אתמול, ולכן מיד ספר "היום חמשה ימים לעומר". ותיכף נזכר שבאמת ספר אתמול כראוי, אלא שהיה ד' ימים, וספירת חמשה ימים מתאימה דוקא ליום הבא. כעת ילה"ס האם בנטות ערב יוכל לספור חמשה ימים בברכה, או שהפסיד את האפשרות לברך כיון שכבר הזכיר בפיו שהיום חמשה ימים. ושורש הנידון לכאו' הוא, דאמנם כבר הזכיר את מספר הימים הנכון לעכשיו, אבל כוונתו היתה לספור בכך את אתמול ולא את היום, ושמא לא נחשב שספר את היום.

מסתבר שלא יצא.
שמעתי פעם לדון במי שלא יודע איזה יום בספירה וחוזר ואומר את כל הימים בזה אח"ז היינו שאומר היום יום אחד העומר היום שני ימים בעומר היום שלושה ימים בעומר וכו', ושמעתי לומר שלמרות שאמר את האמירה המחוייבת לא יצא שכן נדרשת 'ספירה' ואין כאן ספירה, לסברא זו הרי כ"ש שכאן לא יצא.

היה עוד מקום לדון מצד שאם כל יום מצוה בפ"ע הרי לא כיוון למצווה זו.

והתעוררתי מדבריך שבעצם כל מי שסופר בביהש"מ ולא ניכר מתוך דבריו את איזה יום הוא מתכוון לספור הרי שמסברא היה מקום לומר שאין זו ספירה כלל, אך כמדומה שריהטת הפוסקים לא כך. ואולי יש לומר שאליבא דאמת הרי ידוע לכל העולם איזה מן הימים מתאים למספר שאמר וממילא מובן שכוונתו לספור את אותו יום.

אם זה נכון הרי בנידון דידן הפירוש הפשוט של דבריו היה שמתכוון לספור את היום של מחר (אם לא ניכר מדבריו אחרת) וכל החיסרון הוא בחוסר הידיעה שלו בעצמו, ועדיין מסתבר שלא יצא.

לי לא מסתבר כלל לומר בוודאות כצד שכיון שהתכוון לספור את היום הקודם לא נחשב שספר את היום הזה עד שנחייב לברך ולא נפטרנו מספק שמא כבר יצא

הבאר ההיא כתב:מסתבר שלא יצא.
שמעתי פעם לדון במי שלא יודע איזה יום בספירה וחוזר ואומר את כל הימים בזה אח"ז היינו שאומר היום יום אחד העומר היום שני ימים בעומר היום שלושה ימים בעומר וכו', ושמעתי לומר שלמרות שאמר את האמירה המחוייבת לא יצא שכן נדרשת 'ספירה' ואין כאן ספירה

זכורני שהרבי מליובאוויטש פלפל בזה, ויש לעיין בספר שערי המועדים על ספירת העומר ו/או בשולחן-מנחם.
כמדומני שהביא ראיה נגד זה מאלו שעשו יומיים יו"ט דפסח מן-הדין, שלא הגיוני לומר שהם לא קיימו מצוות ספירת העומר עד שנודעה להם קביעות החודש!

במאמר וספרתם לכם מאדמו"ר הזקן בלקוטי תורה, מוזכר העניין של בחי' בהמה רבה.

לא כ"כ הבנתי מהו המושג הזה, וגם איך הוא קשור למקורו (מושגים של תשובה לה' בסוף ספר יונה)

לכאור', היה צריך במוצ"ש לספור את העומר (שהיא מצווה מה"ת לפי הרבה פוסקים גם בזמה"ז) לפני ויהי נועם ואתה קדוש, ומה גם לפני שיר למעלות (שהינו רק מנהג, כידוע) ?

גם מחפש את מקור המנהג הנהוג בק"ק לאחר את הספירה עד אחרי עלינו ? לכאור' היה צריך להקדים מה שאפשר ...

לגבי מוצ"ש - כנראה קדיש תתקבל שמוסב גם על ויהי נעם ואתה קדוש וגם על תפילת העמידה אינו שייך לספירת העומר ולכן אין להפסיק בספירה בין התפלה ל"ויהי נעם".
לגבי מקור המנהג לספור לאחר עלינו לשבח - האריכו בזה בספרי המנהגים ואולי טעמם משום דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם.
מה שכתב מר "להקדים כל מה דאפשר" לא הבנתי למה ומניין לו

להקדים כל מה דאפשר - עכ"פ לפני שיר למעלות

ועכשיו עלה בדעתי לשאול ג"כ : למה לה לספור לפני קדיש תתקבל משום זריזין מקדימין ומצוה הבאה בידך וכו' ?

קדיש תתקבל קאי על התפילה ואין לומר בין התפילה לבינו ספירה שאינה מענין התפלה ומה שמפסיקים ב"ובלצ"ג" בשחרית ו"ואתה קדוש" במוצ"ש משום שגם בהם יש תפילות

ויחן שם וגו' נגד ההר ופירש"י שם בשם המכילתא פנים למזרח שכל נגד כוונתו למזרח
חיפשתי במכילתא ולא מובאת ראיה לזה ממק"א, כאילו דבר שמובן מאליו...

מחפש מ"מ על כך שבהרבה קהילות חסידיות לא נהוג לומר י"ג קדישין באמצע התיקון ?

מסתמא נלקטו ב"אוצר מנהגי חב"ד" ניסן-סיון.

https://chabadlibrary.org/books/chasidi ... 0/5/11.htm
ראיתי שלא האריך בזה, למרות שבענינים אחרים הוא סוקר את המנהג בחצרות חסידים אחרים וכו'.

עזריאל ברגר כתב:ראיתי שלא האריך בזה, למרות שבענינים אחרים הוא סוקר את המנהג בחצרות חסידים אחרים וכו'.

אני יודע שלמשל בבאיאן כן נהוג...