פורום אוצר החכמה

בתוספות כתבו: מי כעמך ישראל - זה שיסד הפייטן (ביום א' דפסח) טוטפת כלילו גדלי.

ויל"ע כוונתו.
ואפ"ל שהוקשה להם: בשלמא עם ישראל אם יאמרו את הפסוק מי כעמך ישראל, מובן שמדברים להקב"ה ואומרים לו מי כעמך ישראל וכו'. אבל בתפילין דמרי עלמא הול"ל 'מי כעמי ישראל'. ודו"ק.
וזהו שאו' תוס': זה שיסד הפייטן (ביום א' דפסח בשחרית, לרבי שלמה הבבלי בימי גאוני בבל) טוטפת כלילו גדלי. ר"ל: זה לא שהקב"ה אומר זאת אלא כאילו התפילין הם האומרים זאת. ודו"ק.

בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי
[וביארו שזה מקום התפילין, ועיין בפ"ק דתענית - הן על כפים חקותיך]
וא"כ כשאין האדם מצטער יש פאר לשכינה, ודוק.

אורייתא! כתב:בתוספות כתבו: מי כעמך ישראל - זה שיסד הפייטן (ביום א' דפסח) טוטפת כלילו גדלי.

ויל"ע כוונתו.
ואפ"ל שהוקשה להם: בשלמא עם ישראל אם יאמרו את הפסוק מי כעמך ישראל, מובן שמדברים להקב"ה ואומרים לו מי כעמך ישראל וכו'. אבל בתפילין דמרי עלמא הול"ל 'מי כעמי ישראל'. ודו"ק.
וזהו שאו' תוס': זה שיסד הפייטן (ביום א' דפסח בשחרית, לרבי שלמה הבבלי בימי גאוני בבל) טוטפת כלילו גדלי. ר"ל: זה לא שהקב"ה אומר זאת אלא כאילו התפילין הם האומרים זאת. ודו"ק.

כיוונת לפירוש הידוע והמוכר בתוספות. [הובא בשלמה משנתו (ד"ה ואני אעשה), שו"ת מור ואהלות (פוסק, דף ד.), שו"ת תירוש ויצהר (סי' קנד), הר צבי (בתוס' ד"ה מי). ובספר משאת כפי (ח"ה, עמ' סה) הביא פירוש זה בשם החזון איש.
לפירוש נוסף ראה בספר מי באר מים חיים (בתוס' ד"ה מי. הובא בשפתי חכמים או בבית ישראל - דירנפלד).

הברכות כתב:

אורייתא! כתב:בתוספות כתבו: מי כעמך ישראל - זה שיסד הפייטן (ביום א' דפסח) טוטפת כלילו גדלי.

ויל"ע כוונתו.
ואפ"ל שהוקשה להם: בשלמא עם ישראל אם יאמרו את הפסוק מי כעמך ישראל, מובן שמדברים להקב"ה ואומרים לו מי כעמך ישראל וכו'. אבל בתפילין דמרי עלמא הול"ל 'מי כעמי ישראל'. ודו"ק.
וזהו שאו' תוס': זה שיסד הפייטן (ביום א' דפסח בשחרית, לרבי שלמה הבבלי בימי גאוני בבל) טוטפת כלילו גדלי. ר"ל: זה לא שהקב"ה אומר זאת אלא כאילו התפילין הם האומרים זאת. ודו"ק.

כיוונת לפירוש הידוע והמוכר בתוספות. [הובא בשלמה משנתו (ד"ה ואני אעשה), שו"ת מור ואהלות (פוסק, דף ד.), שו"ת תירוש ויצהר (סי' קנד), הר צבי (בתוס' ד"ה מי). ובספר משאת כפי (ח"ה, עמ' סה) הביא פירוש זה בשם החזון איש.
לפירוש נוסף ראה בספר מי באר מים חיים (בתוס' ד"ה מי. הובא בשפתי חכמים או בבית ישראל - דירנפלד).

תודה רבה וישר כח

ו: - 'הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו וכשמת אומרים לו הי עני הי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו'. רבים תמהו מה השייכות בין קביעות מקום לתפילה למידת הענוה (ראה תלמידי רבינו יונה, צל"ח, בן יהוידע, ילקוט הגרשוני, ועוד).
פירוש נאה ע"ד צחות פירש הגרי"ש אלישיב זצוק"ל (הובא בהערות על מסכת ברכות): בדרך העולם אדם קובע לעצמו בית כנסת להתפלל שם, עד שכעבור זמן מה מתרעם הוא על הגבאי מדוע לא נתן לו כיבוד זה וכדו', או שהשכן לצידו תפס לו את המקום וכו' וכו' עד שלבסוף בלית ברירה עוזב הוא את הבית כנסת ועובר להתפלל בבית כנסת אחר, ושוב כעבור זמן מה גם שם הסיפור חוזר על עצמו, מריבה עם השמש עם הרב וכו' וחוזר חלילה. ממילא אדם שאנו רואים שקובע מקום לתפילתו וכל חייו מתפלל הוא באותו הבית כנסת, ודאי אות נאמן הוא שאדם זה עניו וסבלן ולא יפריעו לו כל מיני קטטות ועיכובים.
[פירוש זה הובא גם בספר 'תולדות זאב' לרבי שרגא פייבל פראנק בשם אחיו רבי צבי פסח, ומפאת מגוריו הסמוכים לגריש"א לא ימלט שאחד שמע זאת מהשני].

ואם כבר עסקנו בגמרא זו אזכיר כאן את פירושו המחודש של בעל ה'באר מים חיים' בספרו 'ארץ חיים' (ד"ה וכשמת): שהנה יעויין בתלמידי רבינו יונה שתמהו מדוע הקובע מקום לתפילתו זוכה שיאמרו עליו שבחים כה גדולים, וראה שם מה שפירשו. ובספר הנ"ל פירש שאין כוונת הגמרא 'וכשמת אומרים עליו אי חסיד' שאכן אוומרים זאת עליו, אלא שמי שרוצה להספידו ולספר בשבחו מעלה זו שהיה קובע מקום לתפילתו, חייב הוא לומר שמשום מדת חסידות עשה כן, כדי שלא יטעו העולם ויחשבו שהוא חיוב מצד הדין. [ועיי"ש ראייתו שאין זה חיוב מעיקר הדין. אמנם נדמה לי שיש שחלקו על כך, ראה בריב"ש סי' תקיג].

ו: 'אמר רבי חלבו אמר רב הונא היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה'. בטעם הדבר פירש רש"י משום שמראה בכך שישיבת בית הכנסת דומה עליו כמשאוי. וכעין זה פירשו תלמידי רבינו יונה משום שנראה בכך כמי שיוצא מן הטורח אל המנוחה, ובית הכנסת הוא המנוחה והנחלה, עיי"ש.
פירוש מעניין מובא בירושלמי (ברכות פ"ה ה"א. הובא בהגהות הגרא"מ הורביץ ד"ה היוצא) שהטעם שאין לפסוע פסיעה גסה ביציאתו מבית הכנסת משום שמפסיד בכך שכר פסיעות.
ולכאורה יש להעיר היכן מצינו שיש שכר פסיעות גם ביציאה מבית הכנסת. וכן לפי זה מדוע בכניסתו לבית הכנסת יש מצוה לרוץ, הלא שם ודאי יש ענין של שכר פסיעות. [ויתכן שמכל מקום המצוה לרוץ עדיפה על שכר פסיעות].
ובעיקר דין זה תמיד הסתפקתי מהו השיעור של איסור הריצה ביציאה מבית הכנסת, האם רק בשעת היציאה, או גם כל עוד הוא סמוך ונראה לבית הכנסת, או עד שיגיע לביתו. ולכאורה יש לתלות זאת בטעמים הנ"ל, שלפי הירושלמי לכאורה דין זה שייך עד שיגיע לביתו. ולפי שאר הטעמים יש להסתפק אם עיקרם מפני הרואים ואז יתכן שהאיסור אינו אלא סמוך ונראה לבית הכנסת, אך יותר נראה שהאיסור מפני האדם עצמו, ואם כן אולי כל הדרך יש איסור. ופלא שלא ראיתי שעמדו על פרט זה בספרי ההלכה.

בשעה שבא הקב"ה לביהכ"נ ולא מצא שם עשרה מיד כועס. תמהו דאמרינן בע"א דעשרה קדמה שכינה ואתיא. וכתב בשו"ת הרשב"א ח"א סי' נ' דאין משיבין מן ההגדה. ופי' שאין הפי' שקדם להם אלא שבא עמהם מיד כשהם באים ואינו ממתין עד שיגיעו העשרה וישבו כענין שאמרו בג' תלתא עד דיתבי, ועש"ע.

ובמעלת הדבר, איתא בזה"ק פרשת תרומה דף קלא. דכאשר מאיר הבוקר עמא קדישא בעאן לאתחברא ולאעלא [העם הקדוש צריכים להתחבר יחד ולבא] בבי כנישתא, וכל מאן דאקדים בקדמיתא אתחבר בשכינתא בחבורא חדא. תא חזי, ההוא קדמאה [הראשון] דאשתכח בבי כנישתא, זכאה חולקיה דאיהו קיימא בדרגא דצדיק בהדי שכינתא. ודא איהו רזא "ומשחרי ימצאוני", דא סליק בסליקו עלאה [עולה במעלה העליונה]. וא"ת הא תנינן בשעתא דקב"ה אתי לבי כנישתא ולא אשכח תמן עשרה מיד כועס, ואת אמרת ההוא חד דאקדים וכו', אלא [למה"ד] למלכא לכל בני מתא דישתכחון עמיה ביום פלן בדוך פלן, עד דהוו מזמני גרמייהו אינון בני מתא [עד שבני העיר הכינו עצמם לבוא], אקדים חד ואתא לההוא אתר, בין כך ובין אתא מלכא, אשכח לההוא בר נש דאקדים תמן, א"ל [המלך] פלן בני מתא אן אינון [בני העיר היכן הם], א"ל, מארי, אנא אקדימנא מנייהו, והא אינון אתאן אבתראי לפקודא דמלכא [והם יבואו בזמן ציווי המלך], כדין טב בעיני מלכא, ויתיב תמן בהדיה ואשתעי עמיה [וישב שם ודבר עמו], ואתעביד רחימא דמלכא [ונעשה אוהבו של המלך], בין כך ובין כך אתו כל עמא, ואתפייס מלכא עמהון ושדר לון לשלם. אבל אי אינון בני מתא לא אתיין, וחד לא אקדים לאשתעי קמי מלכא [אבל אם בני העיר לא היו מגיעים וגם א' מהם לא היה מקדים להגיע] לאתחזאה בגינייהו דהא כלהו אתיין [לומר לו שכולם כבר מגיעים] מיד כעיס ורגיז מלכא. אוף הכא כיון דחד אקדים ואשתכח בבי כנישתא, ושכינתא אתיא ואשכח ליה, כדין אתחשיב כאילו כלהו אשתכחו תמן [נחשב כאילו כולם נמצאו שם], דהא דא אוריך לון תמן [דזה מחכה עליהם שם], מיד אתחברא עמיה שכינתא [מיד מתחברת השכינה עמו] ויתיב בזיווגא חד [ויושבים בחיבור אחד] ואשתמודע בהדיה ואותיב ליה בדרגא דצדיק [ועושה היכרות עמו, ונעשה אוהבו ומיודעו ומושיב אותו במדרגת צדיק]. ואי חד לא אקדים ולא אשתכח תמן, מה כתיב "מדוע באת ואין איש", הנה ואין עשרה כתיב, אלא ואין איש לאתחברא בהגאי למהוי גבאי וכו'.

ו: ואם משמחו מה שכרו אמר רבי יהושע בן לוי זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות.
תמה הלב שמחה, היתכן לזכות בתורה ללא עמל ויגיעה ?
אלא - השיב הלב שמחה - 'זוכה לתורה' הכוונה שכל מעשיו יהיו "תורהדי'ג", בקדושה.

עד כאן ה'וורט', אך מעניין מהו הפשט האמתי, האם יזכה ללמוד הרבה, או שיזכה להבין את התורה יותר, או יזכה שתהיה קנויה בידו ?

הברכות כתב:ו: ואם משמחו מה שכרו אמר רבי יהושע בן לוי זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות.
תמה הלב שמחה, היתכן לזכות בתורה ללא עמל ויגיעה ?
אלא - השיב הלב שמחה - 'זוכה לתורה' הכוונה שכל מעשיו יהיו "תורהדי'ג", בקדושה.
עד כאן ה'וורט', אך מעניין מהו הפשט האמתי, האם יזכה ללמוד הרבה, או שיזכה להבין את התורה יותר, או יזכה שתהיה קנויה בידו ?

בפשטות יש לתרץ שזוכה לתורה ע"י עמל ויגיעה. כלומר שנותנים לו את הסייעתא דשמיא ואת האפשרות להיות יגע בתורה ולזכות בה. שאין כל אדם זוכה לכך.

'אגרא דפרקא רהטא', וברש"י - 'עיקר קבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם היא שכר המרוצה שהרי רובם אינם מבינים להעמיד גרסא ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן שיקבלו שכר לימוד'.
פשטות דברי רש"י מורים שמאחר שאינם זוכרים את הדרשה לאחר זמן אין בידם [עיקר] שכר לימוד. אמנם זה ודאי לא יתכן, שמאחר שבשעת הדרשה הבינו את הדברים, מה לי שאחר זמן שכחו זאת, וכי אדם בגיל שבעים שאינו זוכר מה שלמד בגיל שבע לא יקבל על כך שכר ? (וראה להדיא ברבינו יונה אבות (פ"ד מ"כ) שהלומד ושוכח יש בידו שכר לימוד). וכבר ביארו האחרונים את כוונת רש"י (ראה 'חדשים גם ישנים' (הלכה פט) ולקט שיחות מוסר (ח"ב עמ' שב) ואשר לשמה בהקדמה לסדר מועד) שעיקר הטעם שאינם מקבלים שכר על הלימוד הוא משום שלא הבינו את הדרשה (וכדברי שו"ע הרב שבתושבע"פ אם אינו מבין הדברים אינו נקרא לימוד), אלא שהסימן לכך הוא מה שאינם יכולים לחזור על הדברים לאחר זמן (וכמו שאומרים 'חיסרון בהסברה הוא חיסרון בהבנה'), ומדוייק כן בלשון רש"י שכתב 'אינם מבינים להעמיד שמועה' ולא כתב 'אינם זוכרים להעמיד שמועה'.
אמנם מצאתי בדברי ה'תאוה לעינים' (אות יט ד"ה אמר ר' זירא) שנראה מדבריו שהבין את דברי רש"י כפשוטם, שכתב לבאר את החילוק בין 'אגרא דפרקא' ל'אגרא דכלה דוחקא', שב'כלה' כיון שהרב דורש להם הלכות הרגל קודם החג, אינם צריכים לזכור זאת לזמן מרובה ולכן מקבלים שכר אף על הלימוד. הרי שלא חילק בין רמת ההבנה אלא מצד זכרון הדברים גרידא. וצ"ב. (וראה עוד מה שכתב על דברי רש"י אלו הגריד"ס מבוסטון בשיעורים לזכר אבא מרי ח"א עמ' קעט).

בסדר היום - בסוף הנהגת יום השבת
וכשהולך האדם... צריך שיטה אזנו... כדי שידע אותם על מתכונתם ויעשה אותם כאשר יגיעו לידו
ויחשב לו להולך ולומד ועושה
ויבין דבר מתוך דבר כי זהו עיקר האדם שישקול הדברים כולם בעין שכלו
וישקול אותם במאזני צדק שיקיף הדברים זה אצל זה
ובענין זה ...כמה עניינים מעצמו ומדעתו
ויהיה לו זכות כפול

כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים
שמעתי ביאור בשם הגר"י אדלשטיין שליט"א
שירושלים מלשון שלם - שלימות
וכעת ירושלים נקראת חורבות ירושלים כי אין שלימות
בכל חתונה - שלום בית מתקנים חלק מהשלימות
וזה מועיל בכל הענין הכללי של בנין ירושלים
וכל המשמח זוכה גם הוא להשלים חלק מבנין השלימות הכללית, והבן.

[ואצרף לזה מה ששמעתי ממו"ר שביאר ששרים היום בחתונות עוד ישמע בערי יהודה
ושאל כיצד שרים, והרי היום יש לבכות על שזה חרב
ותירץ שבחתונה כבר מרגישים את השמחה שלעתיד]

ואם נתן לו (שלום) ולא החזיר, נקרא גזלן, שנאמר ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם.
רש"י פי' - גזילת העני, שאין לו כלום לגזול ממנו אלא שלא להשיב על שלומו.
והגר"א פי' - גזילת העני = גזילת העניה (=דעם ענטפערן)

אוצרניק כתב:ואם נתן לו (שלום) ולא החזיר, נקרא גזלן, שנאמר ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם.
רש"י פי' - גזילת העני, שאין לו כלום לגזול ממנו אלא שלא להשיב על שלומו.
והגר"א פי' - גזילת העני = גזילת העניה (=דעם ענטפערן)

פירוש זה מובא כבר בראשונים, ראה בראב"ן (סי' קלב), כד הקמח (ערך שלום), שבלי הלקט (מילה סי' ח), וריטב"א (ד"ה גזלת). [וראה עוד במעיל צדקה (סי' אלף תשב) ובמרומי שדה (ד"ה כל שיודע) פירושים נוספים].

ודבר מעניין כתב בשו"ת פאת שדך (או"ח ח"ב סי' כח) שיתכן נפקא מינה בין הלימודים האם צריך עניית שלום דווקא או שיכול אף להנהן בראשו לבד. שאם הוא נלמד מ'גזילת העניה', יש לומר שצריך עניה דווקא, ולא מצינו לשון עניה אלא בפה, אך לפי רש"י ושאר הלימודים יתכן שהוא מועיל.

וראה עוד בכל ענינים אלו באריכות בספר 'שלום רב' של הרב שילה בן דוד על עניני שלום (נמצא באוצר).

דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן
פירש הבעש"ט הק'
כגון אדם מתפלל כראוי, ולא התקבלה תפילתו,
זה גורם לו זלזול בתפילתו, לומר שאינו ראוי שתתקבל תפילתו
אומנם זה משום שתפילתו ברומו של עולם, וגורמת לשפע רוחני,
ולכן אינו רואה שפע גשמי שהגיע לו.

מהי הכוונה בדברי הגמ' "ולחתום פומיה כי היכי דלא ליתזק"?
במפרשים לא ביארו זאת, אבל מצאתי שזה מחלוקת מתיבתא ולובלין... לדעת מתיבתא האדם עצמו יחתום את פיו עצמו, ולדעת ש"ס לובלין יחתום את פי קנה הברזל.

"ואם משמחו מה שכרו אמר רבי יהושע בן לוי זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות"
שמעתי מספרים על הרה"ק בעל ה"בית ישראל" מגור, שאף פעם לא היה הולך לשמחות והנה בערב אחד אמר למשמשו שרוצה ללכת לחתונה, משהגיע לחתונה רקד עם החתן זמן מה ושב לביתו, בדרך חזור הסביר למשמש שהיה לו קושיא ברשב"א ולכן הלך לשמח חתן כדי לזכות לתורה ומשנתיישב לו הרשב"א חזר לביתו.

ארי במסתרים כתב:מהי הכוונה בדברי הגמ' "ולחתום פומיה כי היכי דלא ליתזק"?
במפרשים לא ביארו זאת, אבל מצאתי שזה מחלוקת מתיבתא ולובלין... לדעת מתיבתא האדם עצמו יחתום את פיו עצמו, ולדעת ש"ס לובלין יחתום את פי קנה הברזל.

ראה במהרש"ל שם, וכמו שפי' בעו"ה.

ארי במסתרים כתב:מהי הכוונה בדברי הגמ' "ולחתום פומיה כי היכי דלא ליתזק"?
במפרשים לא ביארו זאת, אבל מצאתי שזה מחלוקת מתיבתא ולובלין... לדעת מתיבתא האדם עצמו יחתום את פיו עצמו, ולדעת ש"ס לובלין יחתום את פי קנה הברזל.

אם הכוונה היא חתימת הקנה הלא כבר כתוב שיחתום בגושפנקא דפרזלא וב' חתימות למה ?

יצא מפי כתב:ו: 'אמר רבי חלבו אמר רב הונא היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה'. בטעם הדבר פירש רש"י משום שמראה בכך שישיבת בית הכנסת דומה עליו כמשאוי. וכעין זה פירשו תלמידי רבינו יונה משום שנראה בכך כמי שיוצא מן הטורח אל המנוחה, ובית הכנסת הוא המנוחה והנחלה, עיי"ש.
פירוש מעניין מובא בירושלמי (ברכות פ"ה ה"א. הובא בהגהות הגרא"מ הורביץ ד"ה היוצא) שהטעם שאין לפסוע פסיעה גסה ביציאתו מבית הכנסת משום שמפסיד בכך שכר פסיעות.
ולכאורה יש להעיר היכן מצינו שיש שכר פסיעות גם ביציאה מבית הכנסת. וכן לפי זה מדוע בכניסתו לבית הכנסת יש מצוה לרוץ, הלא שם ודאי יש ענין של שכר פסיעות. [ויתכן שמכל מקום המצוה לרוץ עדיפה על שכר פסיעות].
ובעיקר דין זה תמיד הסתפקתי מהו השיעור של איסור הריצה ביציאה מבית הכנסת, האם רק בשעת היציאה, או גם כל עוד הוא סמוך ונראה לבית הכנסת, או עד שיגיע לביתו. ולכאורה יש לתלות זאת בטעמים הנ"ל, שלפי הירושלמי לכאורה דין זה שייך עד שיגיע לביתו. ולפי שאר הטעמים יש להסתפק אם עיקרם מפני הרואים ואז יתכן שהאיסור אינו אלא סמוך ונראה לבית הכנסת, אך יותר נראה שהאיסור מפני האדם עצמו, ואם כן אולי כל הדרך יש איסור. ופלא שלא ראיתי שעמדו על פרט זה בספרי ההלכה.

היכן מצאנו שיש כאן ענין של מפני הרואים זא מראית העין
ומלשון רשי הק משמע שמראה בעצמו. ולא אטו אחרים הרואים

הברכות כתב:ו: - 'הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו וכשמת אומרים לו הי עני הי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו'. רבים תמהו מה השייכות בין קביעות מקום לתפילה למידת הענוה (ראה תלמידי רבינו יונה, צל"ח, בן יהוידע, ילקוט הגרשוני, ועוד).
פירוש נאה ע"ד צחות פירש הגרי"ש אלישיב זצוק"ל (הובא בהערות על מסכת ברכות): בדרך העולם אדם קובע לעצמו בית כנסת להתפלל שם, עד שכעבור זמן מה מתרעם הוא על הגבאי מדוע לא נתן לו כיבוד זה וכדו', או שהשכן לצידו תפס לו את המקום וכו' וכו' עד שלבסוף בלית ברירה עוזב הוא את הבית כנסת ועובר להתפלל בבית כנסת אחר, ושוב כעבור זמן מה גם שם הסיפור חוזר על עצמו, מריבה עם השמש עם הרב וכו' וחוזר חלילה. ממילא אדם שאנו רואים שקובע מקום לתפילתו וכל חייו מתפלל הוא באותו הבית כנסת, ודאי אות נאמן הוא שאדם זה עניו וסבלן ולא יפריעו לו כל מיני קטטות ועיכובים.
[פירוש זה הובא גם בספר 'תולדות זאב' לרבי שרגא פייבל פראנק בשם אחיו רבי צבי פסח, ומפאת מגוריו הסמוכים לגריש"א לא ימלט שאחד שמע זאת מהשני].

הרב פראנק כתב פי' זה עצמו בהסכמתו לאחד הספרים, כמדומני שזה נמצא בהקדמה לנימוקי יוסף או לשיטת הקדמונים על ברכות שהוציא הרב בלוי.

יש גם ביאור בנושא של חכם יהודה צדקה בספרו קול יהודה. מישהו שמע?

ריש פרק שבועת הדיינין: אָמַר רַב פָּפָּא: הַאי דַּיָּנָא דְּאַשְׁבַּע בִּתְפִלִּין, נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁטָּעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה וְחוֹזֵר. וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָתֵהּ דְּרַב פָּפָּא, דְּהָא נְקִיט חֶפְצָא בִּידֵהּ.
שְׁבוּעָה מְעֻמָּד, תַּלְמִיד חָכָם מְיֻשָּׁב. שְׁבוּעָה בְּסֵפֶר תּוֹרָה, תַּלְמִיד חָכָם לְכַתְּחִלָּה בִּתְפִלִּין.
ונראה, דהא מילתא דהנשבע בתפלין כנשבע בס"ת - ממרי עלמא ילפינן לה, דאמרינן בפרק קמא דברכות (דף ו ע"א):

'נִשְׁבַּע יְיָ בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ'. 'בִּימִינוֹ' זוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ'; 'וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ' אֵלּוּ תְּפִלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: 'יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן'.

קטעי שיחה מתוך 'לקוטי שיחות' חלק ט, פרשת ואתחנן:

לאחרי ווי רש"י איז מפרש "והיו לטוטפות בין עיניך – אלו תפלין שבראש", איז ער ממשיך: "ועל שם מנין פרשיותיהם נקראו טטפת".
דעם טייטש פון "טטפת" האט שוין רש"י געשריבן פריער אין פ' בא, און דארט איז ער מפרש: "ועל שם שהם ארבעה בתים קרויין טטפת".
אין אונזער פסוק איז רש"י משנה פון זיין פּי' לגבי פ' בא: דארט זאגט ער "שהם ארבעה בתים" און דא – "מנין פרשיותיהם".
איז דער ביאור אין דעם:
אויב מען זאל זאגן אז "טטפת" שבפ' בא איז ע"ש די פיר פרשיות, וועט דאַן אויסקומען אז ביז צו שנת הארבעים, וואס ערשט דאַן האט משה געזאגט די פרשיות שמע און והי' אם שמוע, איז דער גאנצער ענין פון תפלין ניט געווען שייך – היפך ווי עס קומט אויס, לכאורה, פון פשטות הפסוקים שבפ' בא אז דעם ציווי "והי' לאות על ידכה ולטטפת בין עיניך" זאל מען מקיים זיין גלייך. דערפאר לערנט רש"י אין פ' בא, אז דער נאמען "טטפת" איז "ע"ש ארבעה בתים".
ד.ה. לויט פרש"י זה א חידוש: אין צוויי בתים זיינען געלעגן די צוויי פרשיות "קדש" און "והי' כי יביאך", און צוויי בתים זיינען געווען אָן פרשיות.

לאמר: תפלתם של דור המדבר היתה בת ארבעה בתים, על אף שהכילה שתי פרשיות בלבד.

ואע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר – דמנין הבתים הוא ענין עצמי - בפרק קמא דברכות (דף ו ע"א) לגבי תפלין דמרי עלמא:

אָמַר לֵהּ רַב אַחָא בְּרֵהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִּׁי: תִּינַח בְּחַד בֵּיתָא, בִּשְׁאָר בָּתֵּי מַאי (שהרי ד' בתים הם).
אָמַר לֵהּ: 'כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל', 'וּמִי גּוֹי גָּדוֹל', 'אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל', 'אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים', 'וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן'.
אִי הָכִי, נְפִישִׁי לְהוּ טוּבֵי בָּתֵּי. אֶלָּא וכו'.

הרי שלא יתכן שמנין הבתים יהיה פחות מארבעה – 'בשאר בתי מאי'?
ואף לא יתכן שיהיה יותר מארבעה – 'נפישי להו טובי בתי'!

בריש דף ו. כי כסלא לאוגיא

רש"י מביא ב' מקורות לפירוש המילה 'אוגיא' א' ממו"ק אין עושין אוגיות לגפנים והב' ממס' נדרים הדין אוגיא להוי פאה (שמובא גם בתוספות).

לכאורה במו"ק מדובר בחפירה שעושין סביבת הגפן להחזיק שם מים (וכן מפרש רש"י) ואולי במס' נדרים נראה דמיירי בערוגה (בשדה לבן, בפשטות).

ואם כן לכאורה יש כאן סתירה בדברי רש"י עצמם וצ"ע.

'אוגיות' = תלוליות. חלקות בשדה או בכרם (מלבניות או עגולות) מוגבהות מלאכותית על ידי חרישת האדמה שמסביב להן.
המטרה: זריעת צידי התלוליות (בשדה), או מילוי התעלות שמסביבן מים לצורך השקיה (בכרם).

ביקורת תהיה כתב:'אוגיות' = תלוליות. חלקות בשדה או בכרם (מלבניות או עגולות) מוגבהות מלאכותית על ידי חרישת האדמה שמסביב להן.
המטרה: זריעת צידי התלוליות (בשדה), או מילוי התעלות שמסביבן מים לצורך השקיה (בכרם).

תודה

ואם כן - הדין אוגיא להוי פיאה הוא לשון מושאל כי לכאורה האוגיא הוא התל שלפני הערוגה, והוא מניח את הערוגה פיאה ולא האוגיא

'הדין אוגיא להוי פאה' – התלולית הזאת תהא פאה. כלומר, הערוגה הזרועה על התלולית הזאת.

ביקורת תהיה כתב:'הדין אוגיא להוי פאה' – התלולית הזאת תהא פאה. כלומר, הערוגה הזרועה על התלולית הזאת.

הערוגה אינה זרועה 'על' התלולית אלא בסמוך לה

בלתי מובן. התלולית עצמה זרועה או שתולה, על פניה או על קירותיה.

אורייתא! כתב:

הברכות כתב:

אורייתא! כתב:בתוספות כתבו: מי כעמך ישראל - זה שיסד הפייטן (ביום א' דפסח) טוטפת כלילו גדלי.

ויל"ע כוונתו.
ואפ"ל שהוקשה להם: בשלמא עם ישראל אם יאמרו את הפסוק מי כעמך ישראל, מובן שמדברים להקב"ה ואומרים לו מי כעמך ישראל וכו'. אבל בתפילין דמרי עלמא הול"ל 'מי כעמי ישראל'. ודו"ק.
וזהו שאו' תוס': זה שיסד הפייטן (ביום א' דפסח בשחרית, לרבי שלמה הבבלי בימי גאוני בבל) טוטפת כלילו גדלי. ר"ל: זה לא שהקב"ה אומר זאת אלא כאילו התפילין הם האומרים זאת. ודו"ק.

כיוונת לפירוש הידוע והמוכר בתוספות. [הובא בשלמה משנתו (ד"ה ואני אעשה), שו"ת מור ואהלות (פוסק, דף ד.), שו"ת תירוש ויצהר (סי' קנד), הר צבי (בתוס' ד"ה מי). ובספר משאת כפי (ח"ה, עמ' סה) הביא פירוש זה בשם החזון איש.
לפירוש נוסף ראה בספר מי באר מים חיים (בתוס' ד"ה מי. הובא בשפתי חכמים או בבית ישראל - דירנפלד).

תודה רבה וישר כח

יש כאן חוסר דיוק. הפירוש הראשון הוא ידוע ומובא בהרבה ספרים המצויינים כאן ועוד.
לעומת זאת פירושו של החזו"א הוא אחר לגמרי, ונפלא מאוד, כמובא בס' משאת כפי עמ' סו, שהתשובה היא שהשבחים והגודל שעם ישראל אומרים להקב"ה הוא גדלו ותפארתו, וזה כתרו, ונמצא שהנוסח שצריך להיות כתוב הוא מה שאנו אומרים 'ומי כעמך ישראל'.

וזה עולה בקנה אחד עם מה שאומרים באנעים זמירות: תהילתי תהי נא לראשך עטרת וכו'.