לא אמנע טוב מחברי בית מדרשנו, ואעלה כאן מאמר שכתבתי בזמנו עבור במה תורנית כלשהי:
מתי נתקנה ברכת הטוב והמטיב?
אחת מפעולות החכמים בשבתם ביבנה אחרי מלחמת ביתר הייתה קביעת ברכת 'הטוב והמטיב' בברכת המזון. כך מספרים לנו חז"ל (ברכות מח:): "אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה 'הטוב והמטיב'. 'הטוב' - שלא הסריחו ו'המטיב' - שניתנו לקבורה". היה זה בעת שניסו חכמי ישראל להשיב את הסנהדרין ליבנה, אחר שהתבטלו גזירות השמד ופעולות האימה של נציבי רומא בארץ ישראל, שנים ארוכות לאחר סיום המלחמה ולאחר הריגת רבי עקיבא.
אולם, לכשנתבונן במספר דברי חז"ל הדנים בברכת 'הטוב והמטיב', נמצא עצמנו במבוכה סבוכה. כך למשל מובאת שם בגמרא דעתו של רבי אליעזר, הדן במקומה המדויק של התוספת שיש להוסיף בשבת בברכת המזון ('רצה והחליצנו'). הוא פוסק: "רצה לאומרה בנחמה - אומרה, בברכת הארץ - אומרה, בברכה שתקנו חכמים ביבנה - אומרה". כלומר, ניתן לומר את התוספת השבתית בין בברכת הארץ, בין בברכת הנחמה, כלומר 'רחם נא', ובין בברכת 'הטוב והמטיב' שתוקנה ביבנה.
כאן מתחילים הדברים להסתבך. כידוע נפטר רבי אליעזר שנים רבות קודם קבורתם של הרוגי ביתר, שהרי הוא נפטר עוד בחיי רבי יהושע (סנהדרין סח.), ושניהם נפטרו בחיי רבי עקיבא. והלא לאחר השמד כבר לא היה רבי עקיבא בארץ החיים, שהרי הוא נהרג על ידי טיניוס רופוס לאחר מלחמת ביתר. אם כך, ודאי שלא היה רבי אליעזר בחיים באותה שעה. כיצד אפוא הוא קובע שניתן להוסיף את 'רצה' בברכת 'הטוב והמטיב', שטרם הייתה קיימת בזמנו? הייתכן?!
ומנין לנו שכבר נפטרו כל החכמים הללו?
ציינו כבר את העובדה שרבי עקיבא נהרג בתקופת השמד. במסכת שמחות (פ"ח) מובא סדר הדברים: "וכשנהרג רבי שמעון ורבי ישמעאל באתה השמועה אצל רבי עקיבא ורבי יהודה בן בבא. עמדו וחגרו מתניהם שק וקרעו בגדיהם... וכשנהרג רבי עקיבא בקיסרי באתה שמועה אצל רבי יהודה בן בבא ואצל רבי חנינא בן תרדיון. עמדו וחגרו שקים את מתניהם וקרעו את בגדיהם... לא עברו ימים עד שבא בולמוס וערבב את העולם"...
ברייתא זו מלמדת, שכשנהרגו שני הרוגי המלכות הראשונים - רבי שמעון ורבי ישמעאל, עדיין היו בעולם שני גדולי הדור - רבי עקיבא ורבי יהודה בן בבא, ואילו כשנהרג רבי עקיבא - היו זקני החכמים שנותרו לפליטה רבי יהודה בן בבא ורבי חנינא בן תרדיון, שאף הם נהרגו בתקופת השמד. מיד אחר הריגתו של רבי עקיבא בא פולמוס וערבב את העולם, כלומר החלה תקופת השמד הנוראה שבה נאסר קיום המצוות כליל, ושארית יהודה הוכתה מכה אחר מכה על ידי הקלגסים הרומאים.
אין ספק שאילו היו רבי אליעזר ורבי יהושע בחיים באותה תקופה, הייתה הברייתא מציינת שהשמועה הנוראה הגיעה אליהם, שהרי הם היו זקני הדור הקודם לרבי יהודה בן בבא ולרבי חנינא בן תרדיון. ההתעלמות המוחלטת מהם מוכיחה, שבתקופה זו הם כבר שכנו בבית עולמם. יתירה מכך, באותה תקופה כבר נפטרו גם רבי אלעזר בן עזריה, רבי טרפון, רבי יוסי הגלילי ורבי יוחנן בן נורי. איש לא נותר אפוא משרידי דור החורבן, שארע כשישים וחמש שנים קודם לכן. רבי אליעזר היה, כידוע, מגדולי תלמידי רבן יוחנן בן זכאי בעת החורבן, ולכן הוא ורבי יהושע נשאו את "מיטתו" של ריב"ז לפגישתו הגורלית עם אספסיינוס. חשבון פשוט מגלה, שבמות אדריינוס ובהינתן הרוגי ביתר לקבורה, הוא היה לפחות בן מאה. היעלה על הדעת שהוא עוד חי לו במקום כלשהו בתקופה זו?!
ואף אם יתעקש מאן דהו לטעון שהוא עוד חי, הרי כבר שנים ארוכות הוא נבדל מקהל החכמים, עקב המעשה בתנורו של עכנאי (שהיה עוד בחיי רבן גמליאל דיבנה, שנפטר כעשרים שנה לפני מפלת ביתר). לפיכך כל הלכותיו השנויות במשנה ובתוספתא הן רק מהתקופה שקודם נידויו. אם כן כיצד מובאת כאן התייחסותו לברכה שתוקנה עשרות שנים אחר נידויו?
למרבה התמיהה, גם רבי עקיבא מתייחס לברכה שתוקנה אחר מותו. כאשר דנה הגמרא (שם מו:) האם ברכת 'הטוב והמטיב' היא מן התורה או לא, היא מביאה הוכחה שהברכה אינה אלא מדרבנן, מכך שעוקרים אותה בבית האבל. בברייתא נאמר (שמחות סוף פי"ד וגי' הגר"א שם): "מה הם אומרים בבית האבל? ברוך הטוב והמטיב. רבי עקיבא אומר: ברוך דיין האמת". הגמרא מפרשת, שלפי תנא קמא אומרים גם 'הטוב והמטיב' וגם 'דיין האמת', אך לפי רבי עקיבא אין אומרים בבית האבל אלא 'דיין האמת', ואילו 'הטוב והמטיב' נעקרת, מפני שהיא מדרבנן. הרי לנו, שרבי עקיבא כבר מתייחס לברכה זו, שתוקנה ביבנה כאשר ניתנו הרוגי ביתר לקבורה.
שוב עומדים אנו משתוממים: הלא הרוגי ביתר ניתנו לקבורה רק אחר מות אדריאנוס בשנת ג'תתצ"ח, כמבואר במדרש, ואילו רבי עקיבא נהרג על ידי טיניוס רופוס, שכיהן כנציב הפרובינקיה רק עד שנת תתצ"ה, ואכן, זו השנה שמקובלת כשנת פטירתו של רבי עקיבא. כיצד אפוא מתייחס רבי עקיבא לברכה שעתידה להיתקן רק שנים ארוכות אחר מותו?!
תמיהות אלו מאלצות אותנו להגיע למסקנה חדשנית:
מאז ומקדם נהג עם ישראל לברך ארבע ברכות בברכת המזון. ברכות אלו נתקנו בדורות קדומים, כאשר לדעות מסוימות ארבע הברכות הן מן התורה, ואילו לדעות אחרות שלוש ברכות הן מן התורה, וברכה רביעית חיובה מדברי סופרים, ככל הנראה אנשי כנסת הגדולה אשר "תיקנו לישראל ברכות ותפילות קדושות והבדלות". כל אשר נעשה ביבנה הוא רק ניסוח הברכה הרביעית במטבע של 'הטוב והמטיב', כהודיה על השתמרותם וקבורתם של הרוגי ביתר. לפיכך, כאשר פסק רבי אליעזר את דינה של התוספת בשבת, לא אמר 'רצה לאומרה בברכת 'הטוב והמטיב' - אומרה', אלא 'בברכה שתקנו חכמים - אומרה', וכאמור, היו אלו חכמים קדומים שתקנו ברכה זו.
יש לציין, שבדפוס שבידינו נכתב 'בברכה שתיקנו חכמים ביבנה - אומרה', אך בכל כתבי היד של הש"ס שבדקנו, ללא יוצא מן הכלל, הנוסח הוא 'בברכה שתיקנו חכמים - אומרה', והדין עמם, שהרי היה זה זמן רב לפני ניסוחה הסופי של הברכה ביבנה אחר השמד.
גם רבי עקיבא, הסבור שבבית האבל עוקרים את הברכה הרביעית, לא התייחס אליה כ'הטוב והמטיב', אלא קבע שאומרים רק 'דיין האמת'. המטבע הקדומה של הברכה, שלשונה המדויק לא ידוע לנו, כלל דברי הודאה כלליים, כפי שדורשת הגמרא מן הפסוק "אשר נתן לך". אילו סבר רבי עקיבא שברכה זו היא דאורייתא, לא היה מחליף את דברי ההודאה שבה בנוסח שונה של "דיין האמת". מתוך שאומר רבי עקיבא שהנוסח משתנה ל"דיין האמת", מוכח שהוא סובר שברכה זו אינה אלא מדרבנן, ולכן חל עליה הכלל של "הם אמרו והם אמרו", ובסמכות החכמים לשנות אותה בבית האבל. אכן, חכמי הגמרא, שבזמנם כבר נוסחה הברכה כ'הטוב והמטיב', הם אלו שניסחו זאת 'הטוב והמטיב לאו דאורייתא'. אך רבי עקיבא בזמנו היה אומר 'ברכה רביעית לאו דאורייתא', שכן כאמור, הייתה זו ברכה קדומה מדברי סופרים.
גם נוסח הברייתא: "מה הם אומרים בבית האבל? ברוך הטוב והמטיב. רבי עקיבא אומר: ברוך דיין האמת", אינו הנוסח הראשוני שהיה בזמן רבי עקיבא. תנא קמא החולק על רבי עקיבא, סבר שברכה רביעית דאורייתא, ולכן אמר שבבית האבל אומרים את נוסח הברכה הקבוע. רבי עקיבא חלק עליו, משום שסבר שהיא מדרבנן, והיא משתנה בבית האבל. כאשר ניסחו מסדרי הברייתא את הנוסח הסופי שלה, הם כתבו אותה בהתאם לנוסח שהיה קבוע בזמנם, וכבר היה זה "הטוב והמטיב".
לפי כל מה שנתבאר יש לפרש את דברי הגמרא האומרת 'הטוב והמטיב ביבנה תיקנוה' (ברכות מח:), כמתייחסים לנוסח הברכה ולא לעצם חיובה. אכן, בתחילת הברייתא נאמר שם: "משה תקן לישראל ברכת 'הזן' בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת 'הארץ' כיון שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו 'בונה ירושלים'. דוד תקן 'על ישראל עמך ועל ירושלים עירך', ושלמה תקן 'על הבית הגדול והקדוש' ". הראשונים מבארים שחיוב שלוש הברכות הוא מן התורה, ומיד כשניתנה תורה כבר ברכו את שלושתן. כל כוונת הגמרא היא לקבוע שנוסח הברכות נתקן על ידי משה, יהושע, דוד ושלמה, ושהן נשתנו לפי הנסיבות המשתנות (הרא"ש והרשב"א בברכות שם). על דרך זו יתפרש גם המשך הברייתא 'הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר', כמתייחס לנוסח הברכה בלבד, ולא לעצם חיובה. (אמנם בתנחומא מסעי אות ו' משמע שלא כדברי הראשונים, אלא שהברכות עצמן נתקנו כל אחת בזמנה, ולפי זה לא ייכון חידושנו.)
להנחה זו, בדבר קדימותה של הברכה הרביעית בברכת המזון, ניתן להביא מספר ראיות מן הגמרא עצמה.
ראשית, עצם המחלוקת האם ברכה זו מדאורייתא היא, כמבואר בברייתא אחת לפי רב ששת (שם מו.), וכן סובר רבי ישמעאל (ירושלמי ברכות פ"ז ה"א), או דרבנן היא, כפי שנמסר שם בשם רב, תמוהה מאוד. אם נמסר לנו על ידי רב מתנא בשם רב, שרק ביבנה נוצר חיובה של ברכה זו, כיצד ייתכן לחלוק ולומר שהיא מדאורייתא? הלא רב היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא, שחי בדור שבו תוקנה הברכה. היעלה על הדעת שניתן לחלוק על תקנה שמעידים בפנינו שהיא תוקנה בדור הקודם ולטעון שחיובה מדאורייתא?! ולו יטען מישהו שמצוות נר חנוכה או חיוב נטילת ידיים מן התורה הם, הלא כמצחק יהיה בעינינו, ואיככה נחלקו הברייתות או ראשוני האמוראים האם תקנת יבנה היא דאורייתא או דרבנן?!
אין זאת, אלא שביבנה תוקן רק נוסח הברכה, כדי לכלול בה את המילים 'הטוב והמטיב', ואילו הברכה עצמה נתקנה דורות רבים קודם. משום כך נחלקו התנאים והאמוראים, האם ברכה זו שנקוטה ובאה בידם מזה מאות שנים היא מדאורייתא או מדרבנן.
ראיה נוספת להנחה זו, מן הגמרא המאריכה להוכיח שעצם חיוב הברכה הוא מדרבנן: "אמר רב יוסף: תדע ד'הטוב והמטיב' לאו דאורייתא - שהרי פועלים עוקרים אותה. אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: תדע ד'הטוב והמטיב' לאו דאורייתא - שהרי פותח בה בברוך ואין חותם בה בברוך... ואמר רב נחמן בר יצחק: תדע ד'הטוב והמטיב' לאו דאורייתא - שהרי עוקרין אותה בבית האבל". אילו נתקנה ברכה זו רק ביבנה, מדוע נדרשו האמוראים להביא הוכחות כה רבות לכך שהיא מדרבנן? יאמרו: תדע ד'הטוב והמטיב' לאו דאורייתא - שהרי תקנוה ביבנה, ועד אז לא אמרה אדם מעולם! אין זאת, אלא שברכה זו קדומה הייתה, וביבנה רק ניסחו אותה מחדש, ולכן, כדי להוכיח שאין מקורה מן התורה, השתמשו בדיניה הפרטיים של הברכה, ולא במועד ניסוחה הסופי.
עוד נראה להוכיח כך מלשון הרא"ש, הכותב: "'הטוב והמטיב' ביבנה תקנוה, בהרוגי ביתר, וקבעוה בברכת המזון שכולה הודאה. ואמרינן בירושלמי 'כשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל ואין עתידה לחזור עד שיבא בן דוד', ולכך סמכוה אצל 'בונה ירושלים'" (פ"ז דברכות סי' כ"ב). נראה מדבריו, ששלוש תקנות היו: חיבור ברכת 'הטוב והמטיב', קביעתה בברכת המזון, והסמכתה ל'בונה ירושלים'. התקנה הראשונה היא חיבור ברכת 'הטוב והמטיב', שתיקנוה תחילה על יין משובח, וכפי שכתבו הראשונים, שאף היא נתקנה בהרוגי ביתר עקב העובדה שהשתמשו בהם כגדר לכרם יין (תוס' תענית לא. ד"ה תיקנו). התקנה השנייה הייתה שילוב המילים 'הטוב והמטיב' בברכת המזון. זאת עשו מפני שברכת המזון כולה הודאה היא, ולכן ראוי לצרף אליה מילות הודאה אלו. התקנה השלישית היא הבחירה היכן לשלב מילים אלו בתוך ברכת המזון. על כך כותב הרא"ש, שהסמיכוה ל'בונה ירושלים' משום שחורבן ביתר הוא שיאו של החורבן וסיומו.
אילו היו חכמי יבנה מתקנים ברכה חדשה, לא היה צריך לתת טעם לכך שתיקנוה אחר 'בונה ירושלים', שהרי שלוש הברכות הראשונות מן התורה הן, וברכה חדשה ודאי שתבוא אחריהן. רק משום שהברכה קדומה הייתה, כשלוש חברותיה, דנו החכמים באיזו ברכה ישולבו המילים 'הטוב והמטיב', ומכיון שמצאו טעם להסמיכן ל'בונה ירושלים', שילבו אותן בברכה הרביעית הקדומה.
מדוע אפוא תיקנו החכמים הראשונים את עצם תקנת הברכה הרביעית בברכת המזון?
אין בידינו תשובה ברורה על כך, אך מצינו באבודרהם בסיס להבנת העניין: "אומר במדרש, כי בימי רחבעם מאסו ישראל בשלשה דברים: במלכות שמים, ובמלכות בית דוד, ובבית המקדש, שנאמר: 'אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי' - כמשמעו. 'לאוהליך ישראל' - אל תקרי לאוהליך אלא לאלוקיך. 'עתה ראה ביתך דוד' - זה בית המקדש. ואינן נגאלין עד שיבקשו שלשתן, שנאמר: 'אחר ישובו בית ישראל ובקשו את ה' אלוקיהם' - זה מלכות שמים, 'ואת דוד מלכם' - כמשמעו, 'ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים' - זה בית המקדש, כדכתיב: 'ההר הטוב הזה והלבנון'. ועל זה תקנו להזכיר שלושתן בברכת המזון: 'ועל הבית הגדול והקדוש ומלכות בית דוד משיחך' - הרי שתים בברכת 'בונה ירושלים'. ובברכת 'הטוב והמטיב' מזכיר מלכות שמים, כלומר אנו מאסנו בשלושתן ונתחרטנו בהם"...
ייתכן אפוא, כי שורש תקנת הברכה הרביעית הוא למען הזכרת מלכות שמים שמאסו בה ישראל בתקופת רחבעם. לאחר החורבן הראשון וגלות בבל, עם עליית שבי ציון, כאשר תיקנו אנשי כנסת הגדולה את נוסח התפילות, הוסיפו ברכה זו בברכת המזון, כדי לבטא את החרטה על מאיסת מלכות שמים. כך או כך, נוסח הברכה עצמה, כאמור, היה שונה מן הנוסח הידוע לנו, שנתקן ביבנה רק מאות שנים לאחר תיקון עצם הברכה, ביום שהובאו הרוגי ביתר לקבורה.