ובדברים המצורפים כתבתי לבאר דבאמת הבדיקה היא על הצד שנותר חמץ בבית יש לבודקו האם הוא מצוי ומזומן למי שמבקשו או שאיננו בנמצא למי שמחפשו ולכך אין בו משום בל ימצא (או משום גזירת רבנן שמא ימצא גלוסקמא יפה).
אמנם הדברים נכתבו מקופיא בלא עיון כלל, ואשמח לשמוע סייעתא או פירכא.
בדיקת חמץ הנה, רבים ראו גם תמהו דכהיום שהמנהג לכבד ולנקות הבית מכל חשש חמץ קודם ליל י"ד, א"כ איך מקיימים אנו בדיקת חמץ, הרי המקום נקי ומבורר מכל חשש חמץ, עיין שעה"צ תל"ב סקי"ב.
ובאמת שאלה זו נשאלת מכמה פנים, דשמא יש להחשיב הבתים כמקום שאין מכניסים בו חמץ, וגם האם הוי ברכה לבטלה כשיודע בבירור שלא ימצא חמץ, והאם כבר קיים בדיקת חמץ בנקיון הבית ובכיבודו מן החמץ, אכמ"ל.
אבל עיקר הקושי הוא להבין מהות הבדיקה ועניינה לאחר שכבר הבית נקי מן החמץ, אמאי בעינן עוד שיבדוק החמץ, ומה מוסיף בזה על מה שהיה קודם לכן, הלא אף אי נימא דכך היא גזירת חכמים לחוש שמא נשארה איזו גלוסקא יפה, מ"מ מה יועיל במה שיחפש שוב בביתו המצוחצח. [וכבר כתבו דיש לבדוק אפילו שטחים פתוחים, כמו רצפת החדר, ומה תוכן יש בפעולה זו].
והנה, בבראשית מא,לח ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו, ובתרגם אונקלוס הנשכח כדין, ופרש"י כתרגומו הנשכח כדין אם נלך ונבקשנו הנמצא כמוהו, לשון תמיהה. והיינו דס"ל לאונקלוס שאין כוונת פרעה לתמוה האם יש בנמצא איש כזה [שאז היה תרגומו 'האשתכח' או 'המשתכח'], אלא כוונתו האם אנו נמצא איש כזה אם נחפשנו.
ועיי"ש בדברי דוד להט"ז דהטעם שלא ביאר אונקלוס במובן של האם יש בנמצא כזה, כי אין שייך לשון מציאה כי אם אחר החיפוש אחריו וזה לא היה כאן עד הנה, ולכן הוצרך אונקלוס לפרש שהוא לשון עתיד אם נחפש האם נמצאהו, עכ"ד. ומבואר דדעת אונקלוס דאין שייך לשון מציאה בלא חיפוש.
והנה, לעיל שם יט,טו קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות פרש"י המזומנות לך בבית להצילם, אבל אונקלוס תרגם דאתשכחא מהימנן, שנמצאו נאמנות, והיינו לשיטתו דס"ל דל"ש לשון נמצא אם לא חיפשו אחריו, ולכך הוצרך לפרש שמצאם הקב"ה נאמנות לפניו. [ואמנם יש להתבונן שגם לרש"י אין פירוש 'נמצאות' – קיימות, אלא מזומנות, ולכן לא היה יכול לפרש הנמצא כזה האם ישנו כזה, דזה אינו לשון הנמצא, ומאידך א"א לפרש האם מזומן אצלנו כזה, שהרי מה בכך שאין מזומן שם יותר חכם ממנו אכתי צריך לבקש אחריו, ופשוט].
וכיו"ב מצינו בתרגום אסתר א,ה עה"פ לכל העם הנמצאים בשושן שתרגם הנמצאים דאשתכחו חייביא, שנמצאו חוטאים, והיינו כשיטת ת"א שאין נמצא בלא חיפוש וביקוש. [והנה בביאור הגר"א שם כתב פי' כי הוא באותו זמן בא מבבל וכו' לכן קרא לכל העם היושבים בשושן הנמצאים, כי הוא מצא אותם שם, עכ"ל, והנה מפורש דס"ל שלשון הנמצאים שייך היכן שיש מי שמצא אותם, ולא על עצם מציאותם, ודו"ק, וכמוש"נ בדעת אונקלוס. (אמנם בהערות שם הביא דמקורו מיוסף לקח, אך באמת ביוסף לקח דקדק מדכתיב הנמצאים בשושן שאיהו גופיה לא היה 'נמצא' בשושן, עיי"ש, אבל הגר"א כתב באופ"א שהוא מצא אותם שם וע"כ נקראו 'נמצאים' וזה כדעת אונקלוס כמוש"נ)]. ועוד יש להאריך לפי"ז בפירוש כמה מקראות בתורה, איך יתפרש בהם לשון חיפוש.
ולפי"ז מתבאר דמה שציותה תורה שאור לא ימצא בבתיכם, אין הכוונה שלא יהיה קיים שאור בבתיכם, אלא שאם תחפשו אותו לא תמצאוהו, והוא לשון מציאה וחיפוש. [וזה כעין בל יראה, דהיינו שלא תוכל לראותו, כמו"כ בל ימצא שלא תוכל למוצאו].
ובאמת מפורש הדבר בפסחים ז,ב דילפינן מציאה ממציאה ומציאה מחיפוש, דמה מציאת הגביע ע"י חיפוש אף מציאת החמץ ע"י חיפוש, ולכך בעינן לאור הנר עיי"ש, הרי דמדמינן איסור לא ימצא ללשון וימצא הגביע שהוא לשון מציאה ולא לשון קיום. [ועוד יש לדקדק בזה מדברי רש"י ה,ב ד"ה איפוך ולקמיה ו,א ד"ה לעולם, ועוד, ואכמ"ל].
וביאור הדבר שאסרה תורה שלא נוכל למצוא את החמץ, היינו משום דעיקר האיסור אינו בעצם קיום החמץ אלא בהיותו יכול להמצא ולבוא לידי אכילה, וכמוש"כ הר"ן ריש פסחים דאפשר דהטעם דאסרה תורה בל יראה ובל ימצא הוא בשביל שלא יבוא לידי אכילה, וכן משמע ממש"כ התוס' שם דהטעם שהחמירו חכמים להצריך בדיקה בחמץ הוא משום דמצינו שהחמירה בו תורה בל יראה, ומבואר דאיסור בל יראה הוא חומרא באיסור אכילת חמץ [דאם הוא איסור בפנ"ע איך חזינן מזה שאיסור אכילת חמץ חמיר טפי משאר איסורים, וי"ל], ולכך לא אסרה תורה את עצם מציאות החמץ בבית אלא את היותו מזומן וניתן למציאה, [והוסיף ידידי רבי יהודה ברונר שליט"א שהרי כשנפלה עליו מפולת בת ג' טפחים אינו חייב בביעור, וכמוש"כ רש"י לא,ב דאינו צריך לבטלו אלא משום גזירה שמא יפקח הגל במועד, ואע"פ שהוא יודע היכן החמץ ויכול לפקח הגל בכל עת, הרי דלא אסרה תורה עצם מציאות החמץ אלא את היותו נמצא ע"י חיפוש וכמוש"נ].
והנה, אי נימא דאיסור בל ימצא הוא משום שמא יבוא לאכלו יקשה מאד להבין שיטת מ"ד (דף כט,א) דגבי איסור אכילת חמץ נמי דרשינן שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל שלא אחרים ושל גבוה, דמאיזה טעם יותר אכילת חמץ שאינו שלו. וביאר לי אחי הגאון רבי אלימלך שליט"א דאיסור אכילת חמץ אינו איסור בעצם פעולת האכילה, כמו אכילת שאר איסורים, אלא הוא איסור כולל יותר שלא יהיה החמץ מזונו, [וכמו שבסוכות אין החיוב עצם האכילה בסוכה אלא שתהא הסוכה דירתו, וממילא חייב לאכול בה, כמו"כ בפסח החיוב הוא שתהא המצה מזונו ולא החמץ, וממילא חייב לאכול מצה ולא חמץ], ולכן אסרה תורה אף בל ימצא, דכל שהחמץ מזומן לו ויכול למוצאו הרי הוא מזונו, אבל כל שא"א למצוא את החמץ הרי אף שהוא נמצא וקיים ברשותו מ"מ אינו נחשב מזונו, כיון דאינו עומד לאכילה, ולכך ס"ל להאי מ"ד דאם אוכל חמץ של אחרים אין זה קובע את החמץ כמזונו, אלא שאכל מה שהאכילוהו אחרים, ודו"ק, והלא אכילת מצה אינו מקיים אלא במצה שהיא שלו, ומה טעם יש בזה הלא סו"ס אכל מצה, אלא כמוש"נ דמהות מצות אכילת מצה היא לקבוע את מאכלו במצות וכשאוכל מצה שאינה שלו, הרי לא קבע בזה את מזונו אלא אכל מה שהאכילוהו אחרים.
והנה חידש ראבי"ה דהיוצא מבית הגוי תוך שלושים יום ולא יכנס לבית אחר עד הפסח חייב לבדוק אע"פ שהגוי יתן בו חמץ מפני שהמצוה מוטלת על ישראל לבער כשיוצא ממנו, והוא פלאי לכאו', דהרי בפסח לא יהיה לו שום שייכות לאותו בית, ומה טעם יש להוציא החמץ משם, [והרי אם עובר לבית אחר פטור מלבדוק את הבית שיוצא ממנו, ולמה גרע להתחייב כשאינו נכנס לבית אחר], וחזינן דמצות תשביתו שאור מבתיכם אינה רק מניעה מן החמץ שלא יהיה ברשותו, אלא יש בה קיום חיובי בסילוק החמץ מביתו, שקובע בזה שאין החמץ מזונו, עי' בזה, ולכן אם לו יוכל לקיים המצוה בבית אחר חייב לעשות עכ"פ בבית הגוי שיוצא ממנו, ודו"ק.
[ואמר אחי הרב אלימלך שליט"א לבאר לפי דברי הראבי"ה הא דאמרי' דהשוכר בית ונמצא שלא בדקו אינו יכול לחזור בו משום דניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממונו, ואם אין מצות הבדיקה אלא בשביל לברר שאין החמץ ברשותו למה א"א לומר דניחא ליה יותר שלא להבטל מתלמודו או ליתן ממונו לצדקה וכדו', וכי השוכר בית ונמצא שאין בו מעקה ה"נ נימא דניחא ליה לאיניש בהכי כדי ליעביד מצוה מממוניה. אלא ודאי כדברי ראבי"ה דבמעשה בדיקת החמץ מקיים תכלית חיובית להרחיק את החמץ מכלל מזונו כמוש"נ לעיל, והוי כמצות אכילת מצה ונטילת לולב דבודאי ניחא ליה ליעביד].
וכ"ז כמוש"נ בדעת אונקלוס דאין האיסור שיהיה החמץ ברשותו אלא שיוכל להימצא אם יחפש אחריו, והיינו שהוא מזומן לו לשימושו, וכמוש"נ.
ולפי"ז יובן ענין בדיקת חמץ באור חדש, דאין הכונה שבודקים את הבית האם יש בהם חמץ או לא, אלא שבאים אנו לבדוק את החמץ שנשאר בבית אם הוא נמצא בחיפוש, ואם איננו מוצאים אותו הרי שוב אין בו משום בל ימצא, שהרי אין האיסור אלא שיהיה נמצא ע"י חיפוש, וכמוש"נ בדעת אונקלוס.
ומה מאד מדוקדק לפי"ז לשון המשנה בודקים את החמץ, דלכאו' טפי הוי ליה למימר בודקים את הבית האם יש בו חמץ, אבל לפמש"נ נמצא דאין כאן בירור האם יש חמץ בבית אלא בדיקת החמץ שנשאר בבית האם הוא נמצא ע"י חיפוש או שאינו מזומן ואין בו משום בל ימצא, ודו"ק.
ולפי"ז מובן היטב משה"ק לעיל מה תועלת יש בבדיקת החמץ לאחר שכבר ניקה הבית, ומה מוסיף בזה על מה שניקה כמה ימים קודם לזה, דלפמש"נ נמצא דכיבוד הבית קודם ליל י"ד הרי הוא מנקה את הבית ובודק אותו מן החמץ, אבל בליל י"ד אין הוא בודק את הבית אלא בודק הוא את אותו חמץ שאולי נשכח האם הוא נמצא בחיפוש או לא, ודו"ק היטב.
[ואמר לי ידידי הגאון רבי יהודה ברונר שליט"א ראיה עצומה ע"ז, דהא בגמ' ילפינן צורת הבדיקה מחיפוש הגביע באמתחות השבטים, והלא התם המחפש היה מנשה שידע שאין הגביע נמצא באמתחות שאר השבטים, ואפילו הכי כתיב ביה לשון חיפוש, וילפינן מיניה לבדיקת חמץ, וא"כ נמצא דפעולת ביקוש הגביע נקראת פעולת חיפוש אע"ג שיודע להדיא שאינו שם, משום שבא להראות להם שאינו מוצא הגביע באמתחותיהם, וה"נ גבי בדיקת חמץ אם בודק ומבקש אחריו בשביל להראות שאין החמץ נמצא בחיפושו זהו פעולת חיפוש ובדיקה ודו"ק].
והנה, גבי בדיקת קטן מבואר בגמ' ד,ב ובפוסקים שאין הנידון אלא מצד נאמנותם אם נאמנים הם לומר בדקנו, [ולכן שייך בזה מיגו דאי בעו שתקי וסברת בידם וכדו'], ולכאו' תמוה למה לא דנו בזה מצד עצם הבדיקה האם אפשר לסמוך על דעתם שיודעים הם לבדוק הבית ולברר האם יש בו חמץ, ואמאי פשוט הדבר דמשהגיעו לחינוך יכולים הם לקיים מצות בדיקה.
אכן לפמש"נ נמצא שאינו בודק הבית בשביל לברר האם יש בו חמץ, אלא הוא מבקש את החמץ ומחפש אחריו, ועי"ז מתברר מאליו שאין החמץ מזומן להמצא, וא"כ אין כאן איזו פעולת בדיקה ובירור אלא פעולת ביקוש וחיפוש, ולזה אין צריך דעת אלא נאמנות שאכן חיפש החמץ בכל המקומות, ודו"ק.