בנוגע לדברי התוס' יו"ט, כבר קדמוהו הראשונים.
אחד מחסידי אשכנז בספר 'סודי חומש ושא"ר' (עניין ברכת כהנים, סי' ט; הספר מצוי באוצר), כותב כך:
וכל אות ואות מן השם, הוא תחילת תיבה אחת ושֵׁם אחד . לכך, בן קמצי שלא רצה ללמד על הכתב, מזכירין אותו לגנאי, במסכת יומא (לח רע"ב) . פירוש, היה לו קולמוס , שבפעם אחת כותב את ארבעת האותיות, שכל האותיות שבתורה השני טפל לראשון , ולכך מקדימין האחד, והשני אחריו; אבל שֵׁם הקדוש - כל אחד ואחד תחילת שֵׁם בפני עצמו : יה, וה, וה, הו . ואפילו חצי השם הוא ירואוי ומופחד , ולכך בכל מקום שיש "יה" בחומש, תרגומו: "דחילא ה'"
.
כדברי רבינו, שבן קמצר היה כותב שֵׁם 'יהוה' בבת אחת כי כך עדיף לכותבו, עולה מפירוש רש"י למשנה, יומא לח ע"א: "['לא רצה ללמד] על מעשה הכתב', קושר ארבעה קולמוסין בארבע אצבעותיו, וכתב שֵׁם בן ארבע אותיות כאחד". ו'הרב הכולל כמה"ר יעקב פראג'י נר"ו' כתב לבארו: "מפשט דברי רש"י משמע, שֵׁם בן ארבע, היינו הידוע, שהוא שֵׁם בן ארבע, דהיינו, שֵׁם הויה ואדנות. וכן נראה מדלא כתבו 'וכותב תיבה בת ארבע אותיות', משמע, שֵׁם ממש. וכן מדחזינן דנתקלל על שלא רצה ללמד, משמע, דהכתב הזה אית ביה מעליותא לגבי כתבי הקודש, ובודאי דזה לא שייך אלא בכתיבת השם הקדוש שיכתב כולו כאחד בלי פירוד, להורות על יחוד שמו יתברך ויתעלה. דאילו לשאר תיבות כתבי הקודש, מאי נפקא מינה לכותבן בבת אחת? הרי דמשמע, אם היה אפשר לכתוב ארבע אותיות השם בבת אחת, אין להפסיק ביניהם ולכתבם בזה אחר זה". כך מובא בשו"ת גינת ורדים, חלק או"ח, כלל ב, סי' י.
עוד מרבותינו הבינו ממעשה דבן קמצר שעדיף לכתוב את השם בבת אחת, אם זה היה אפשרי. ראה רבי מאיר אבן גבאי, עבודת הקודש, ח"א, פרק יג: "בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב, ופירש רש"י ז"ל, קושר ארבעה קולמוסין בארבע אצבעות, וכותב שֵׁם בן ארבע אותיות כאחת. חכמה גדולה היה לו לבן קמצר בזה, והוא כי הכתיבה בדרך ההוא היה להעיד על ייחוד השם הגדול ולפיכך היה כתבו בבת אחת... [כי] 'יהוה' משמעותו היה ויהיה והווה, ושלשתן נעוצים בכתיבתן ובקריאתן, על כן היה דין ארבע אותיות ביחד, שלא יקדים אות לאות, על כן אומר 'שֵׁם רשעים ירקב', שלא רצה ללמד על מעשה הכתב... והכתיבה על הדרך ההוא, קשת ההשגה מאד, ואינה מצויה בשום אדם, ועם כל זה צריך הבא לכתוב את השם שיכתבנו באופן שיורה על הייחוד כפי האפשר..."; שו"ת הרמ"ע מפאנו, סי' לו: "כי אע"פ שאסור להפסיק בכתיבת האזכרות, ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו, ומצוה מן המובחר לכתוב אותן כבן קמצר אילו רצה ללמד, מכל מקום אין זה מן הדברים הפוסלים, והשם מתקדש לחצאין, שישנה הקדושה מתחילה ועד סוף ואינה משתלמת אלא לבסוף..."; פירוש קרבן העדה, ירושלמי, יומא פ"ג ה"ט, ד"ה 'על מעשה הכתב': "קושר ארבעה קולמסין בארבע אצבעותיו, וכותב שֵׁם בן ארבע אותיות כאחת, וזה רמז לענין הייחוד שלם וסילוק השינוי משמו יתעלה". וראה גם: תוספות יום טוב, יומא פ"ג מ"ג, ד"ה 'ועל אלו נאמר'; הגהות מהרצ"ח, יומא לח ע"א, ד"ה 'בן קמצר'; תפארת ישראל למשניות, יומא פ"ג סוף מ"ג.
עוד בענין זה מכתבי חסידי אשכנז, ראה ספר השם, עמ' א סטו"ב: "'יהוה', משמעותו היה ויהיה והוה. ושלושתם נעוצים בכתיבתו ובקריאתו, על כן יהיה דין לכתוב ארבע אותיות ביחד, שלא יקדים אות לאות. על כן אומר, 'שם רשעים ירקב' [על] שלא רצו ללמד על מעשה הכתב" [המשווה יראה, שחלק מדברי עבודת הקודש שצוטט לעיל, מקורו מכאן]; שם, עמ' נד סוט"א: "בכתב השם, אם יכול לכותבו בפעם אחת, יכתוב כולו. כי יוצר הכל הוא"; שם, עמ' קעב רטו"ב: "אבל למי שאין לו שום דבר מן היצורים לא יכתוב אלא ביחד אם יודע, כבן קמצר. כדי שלא יהא הפסקה בינתים, ואין להקב"ה חציצה ולא הפסק ממשלתו".
ובענין שעדיף לכתוב את השם כולו בבת אחת וללא ההוכחה ממעשה דבן קמצר, ראה ספר השם, עמ' ד טו"א: "...משמש שלש לשונות בתיבה אחת: יהיה, הוה, היה... לכך היה משפט להיכתב אותיות השם יחדיו, שלא להקדים אות לאות. כי הכל משונה [=משתנה] חוץ מן הבורא, כי ילד אין בו חכמה, ואחר כך מתחכם ומוסיף חכמה"; שם, עמ' נד סוט"א: "בכתב השם, אם יכול לכותבו בפעם אחת - יכתוב כולו, כי יוצר הכל הוא (ירמיה י טז)... הכל יוצר בשמו, ולא הקדים אות לאות, ככתוב (זכריה יד ט): 'יהיה השם אחד ושמו אחד'... הרי כל אות ראשון, לכך צריך לכתוב השם כאחת. ולפי שלעתיד לבוא יהיה ידוע השם, לכך צריך לכתוב כולו כאחד - אם היה יודעים השם - כי כולו אחד"; שם, עמ' קיג רטו"א: "והשם יש לחשוב כאילו אות אחת, שנאמר (זכריה יד ט): 'השם אחד ושמו אחד', מהו 'שמו אחד'? שיש לכתוב ד' אותיות של שֵׁם בפעם אחת".
