הודעהעל ידי מיללער » ו' נובמבר 02, 2018 2:00 am
בענין קידושין במלוה
מה הדין אשה שרצתה ללות מעות מאיש, והבעל מקדשה בהנאת ההלואה - התקדשי לי בהלוואה זו - מקודשת או אינה מקודשת.
א. לא דמי להמקדש במלוה דאינה מקודשת, דשם המלוה להוצאה ניתנה ולא קיבלה כלום, אבל כאן הרי ההלואה הוא הנאה שמקבלת עכשיו
ב. לא דמי להמקדש בהנאת מחילת מלוה דשם ליכא איסור רבית, אבל כאן הרי יש כאן איסור רבית, ואולי אף רבית קצוצה כדלקמן.
ג. לא דמי לארוח לה זימנא דמקודשת ואסור משום הערמת רבית, דשם זה רק הערמת רבית ורבית מאוחרת שאינה יוצאה בדיינים, אבל כאן הרי זה תנאי בהלוואה שתתקדש לו בשכר ההלוואה שאם יש לזה דין רבית קצוצה הרי הבעל מחויב להחזיר לה השכר שמשלמת בעד ההלוואה ויהי' צריך ליתן לה פרוטה אחרת עבור הקידושין.
מכל מקום לפי הדין שאם שילם הלוה רבית קצוצה יש להמלוה קנין בהמעות ויכול לקדש בה אשה, רק יש עליו חוב להחזיר ולשלם את הרבית, ונראה שבאמת יש להלוואה שויות של ממון רק שהתורה אסרה, אם כן הוא הדין הכא אע"פ שנעשה כאן איסור מכ"מ הקידושין חלין שהרי קיבלה הנאה ממנו, ואף אם יהי' חוב על הבעל לשלם לה הרבית/שוה פרוטה, אין זה מגרע את כח הקידושין.
ד. יש לומר כיון שהקידושין חלו על ידי איסור הרי לא קידש כדת משה וישראל, אבל ידועים דברי הפוסקים לחלק בין מי שקידש באיסור כמו בשבת או חייבי לאוין, למי שקידש אשה ואח"כ עשה דבר נגד דברי חז"ל ואכמ"ל, וזה דומה למי שקידש בשבת שהקידושין חלין.
-
וידענא שהראשונים וגם האחרונים דנים בעיקרן של דברים במקדש ברבית קצוצה אי מקודשת, כגון הלוה לה ד' בה' והקדישה בחזרת המנה החמישית שרבינו ירוחם סובר שאינה מקודשת כיון שהיה מחויב להחזירה ממילא משום רבית, והריטבא חולק עליו דאף שרבית קצוצה יוצאה בדיינים אינה אלא חוב עליו, והמקנה מחדש שתלוי בסוגית הגמ' בתמורה אי עביד מהני.
אולם כאן יש לדון גם מצדדדים נוספים כנ"ל, וראיתי שהמאירי דן גם בשאלה שהבאתי, ומשמע מדבריו שבכל אופן לא מיקרי זה רבית קצוצה, ולא הבנתי למה לא.
