הודעהעל ידי מיללער » ג' אפריל 25, 2023 7:36 am
במס' בבא קמא דף ה' ע"א מניינא דרבי חייא למיעוטי מוסר ומפגל, וליתני, בשלמא מפגל בקדשים לא קמיירי אלא מוסר מ"ט לא תני, שאני מוסר דדיבורא ובדיבורא לא קמיירי וכו'. ופירש"י ד"ה ומפגל. כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשם שלמים דאין הקרבן עולה לחובת בעליו וצריך אחר.
והראשונים וגם האחרונים נתקשו בדברי רש"י אלו, למה לא פירש כפשוטו ששחט קרבן לאכלו חוץ לזמנו (עי' בשיטמ"ק על האתר ופני יהושע ועוד).
ויש לבאר בדברי רש"י בהא דלכאורה משמע מדברי הגמרא דמפגל כאן לא חשיב דיבור אלא מעשה, מהא דלא משני בגמרא דמוסר ומפגל תרווייהו למיעוטא משום דבדיבורא לא קמיירי וחילקה הגמרא מפגל ממוסר, ולכאורה צריך ביאור למה מפגל נחשב מעשה ולא דיבור, וכבר העירו ע"ז המפרשים (עי' שיטמ"ק שם).
והגאון בעל שואל ומשיב (מהדורא ד' ח"א סי' כ') בהגהותיו עמ"ס כריתות, כתב ע"ז בקצרה דלהכי כתב רש"י ששחט חטאת לשם שלמים דדוקא באופן כזה חשיב מעשה וכמ"ש הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי גבי טבח אומן שקלקל, אבל סתם מפגל לא מיחשיב מעשה. והגאון זצ"ל דנהירין ליה שבילי הש"ס סתם ולא פירש את דבריו למה נשתנה האי פיגול מהאי פיגול, שזה מיקרי מעשה וסתם מפגל לא מיחשיב רק כדיבור.
ואולי יש להרחיב את דבריו ולבארם עפ"י דברי הריטב"א במס' גיטין דף נ"ג ע"א על הא דקאמרינן שם בגמרא דכהנים שפגלו במקדש מיקרי היזק שאינו ניכר, הקשה הריטב"א היכי קרי ליה היזק שאינו ניכר שהרי מעשה קא עבדי בשחיטתה כיון דאינה ראויה הרי היא כנחירה, ומטעם זה אמרינן בבבא קמא דף צ"ט ע"א דטבח אומן שקלקל חייב, משום דהיזק ניכר הוא. ותירץ בשני אופנים, חדא דהכא לא מיירי משחיטת פיגול אלא כגון שפיגל בשאר עבודות כגון זריקה והקטרה דוודאי לאו היזק ניכר הוא, אי נמי דלא דמי לטבח אומן שנבלה בשחיטה דנמצא שאינה שחיטה אלא נחירה, אבל כאן גבי פיגול שחיטה ראויה היא אלא שדבר אחר גרם לה ליפסל וכיון שכן היזק שאינו ניכר הוא. עכדה"ק
ונראה מדברי הריטב"א שעל מחשבת פיגול בשחיטה יש לדון בה שיחשב מעשה, וכמו שכתב בתירוצו הראשון דדוקא פיגול בזריקה והקטרה לא מיחשב מעשה, אלא שבתירוץ השני הוסיף שי"ל שגם בשחיטה לא דמי לאומן שקלקל דהפיגול מיקרי "דבר אחר גרם לה", ויש לבאר הסברא למה יחשב שחיטת פיגול מעשה, וכמו שבאמת כתב השואל ומשיב הנ"ל שהוא כמו טבח אומן שקלקל.
ויש לומר דסברת הרמב"ן בטבח אומן שקלקל דמיקרי מעשה והיזק ניכר, דבעצם להרוג בהמת חברו הוא היזק במעשה, אלא שאם שחטה בכשרות לא הזיקו ואדרבה תיקנו, משא"כ אם קלקל ונבלה בשחיטה הוי כנחירה והיזק בידים וכמ"ש הריטב"א. והנה בוודאי אם בהמת קדשים נשחטה בכשרות ורק בזריקת הדם חשב הכהן שהבשר יתאכל או האימורים יוקטרו חוץ לזמנו, לא שייך לדמותו לטבח אומן שקלקל ולומר שהזיק את חברו היזק ניכר והיזק במעשה, ובוודאי לא מיחשיב זה אלא כדיבור וכדברי הריטב"א.
אולם כשפיגל בשחיטה לכאורה יש לומר כמו כן כיון שלא שחטה בכשרות הרי הרג את הבהמה ומיקרי היזק בידים והיזק ניכר, אלא שיש לומר דשאני שחיטה בפיגול שהמעשה רצויה רק הכוונה אינה רצויה וזה מיקרי דבר חיצוני שפסל את השחיטה ולא מיקרי שהשחיטה היתה בפסלות, ולזה כיון הריטב"א בתירוצו השני.
אבל כשנקדק נוכל לחלק באופן כוונת הפיגול, דבוודאי אם בשעת השחיטה נתכוין הכהן שהבשר יתאכל חוץ לזמנו מיקרי "דבר אחר גרם לה ליפסל" שהרי למה היה לו בכלל לחשוב על אכילת הבשר או הקטרת האימורים מתי יתעבד, זה לא חלק מדיני השחיטה שצריך לחשוב על זמן אכילתה, ובמחשבתו ודיבורו פסלו בדבר חיצוני.
משא"כ אם אופן מחשבת פיגולו היתה כמו שכתב רש"י שחשב על קרבן חטאת לשם שלמים ולכן יתאכל הבשר לב' ימים ולילה שבזה חשב מחשבת פיגול, על זה נוכל לומר דבוודאי דמי לטבח אומן שקלקל, שהרי חלק מדיני הקרבן הוא דלשם ששה דברים הזבח נזבח ואחד מהם הוא לשם זבח, ואע"פ דגם סתמא כשר היינו משום דבסתמא אמרינן שדעתו לשם מה שהוקדש וכמו שחשב לשמה וכמו שמבואר בריש זבחים, אבל אם מחשב על חטאת ששחטו לשם שלמים ועוקרו ע"י דיבורו מקרבן כשר לקרבן פסול, בזה בוודאי יש לדמותו לטבח אומן שמנבל בשחיטתו דמיקרי מזיק ע"י מעשה.
ולכן דייק רש"י ופירש שהפסול והפיגול כאן היתה באופן הזה כמו שנראה מגמרא דמיירי בהיזק ע"י מעשה ולא בהיזק דיבור, משא"כ במסכת גיטין שם בדף נ"ג ע"א דמיירי מהיזק שאינו ניכר פירש"י בד"ה הכהנים שפיגלו. ששחטום וזרקום לאכול מהם חוץ לזמנם, ונקט שחיטה דומיא דזריקה וכמו שכתב הריטב"א דזריקה בפיגול בוודאי הוי היזק שאינו ניכר, ואף בשחיטה בפיגול כזה ס"ל לרש"י כתירוצו השני של הריטב"א דמיקרי "דבר אחר גרם לה ליפסל" משא"כ בציור שפירש בבבא קמא ס"ל לרש"י דהוי היזק ניכר והיזק ע"י מעשה.
