פשט בגמרא מכות דף טו ע"ב - טז ע"א

[ארזי ביתר]

דאיתמר, שבועה שאוכל ככר זה היום, ועבר היום ולא אכלה, רבי יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו, אינו לוקה. רבי יוחנן אומר, אינו לוקה, משום דהוי לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. ר"ל אומר, אינו לוקה, משום דהוי התראת ספק, וכל התראת ספק לא שמה התראה.

ותרוייהו אליבא דרבי יהודה, דתניא, ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר וגו', בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר שאין לוקין עליו, דברי רבי יהודה. ר' יוחנן דייק הכי, טעמא דבא הכתוב, הא לא בא הכתוב, לוקה, אלמא התראת ספק שמה התראה. ור"ל דייק הכי, טעמא דבא הכתוב, הא לא בא הכתוב, לוקה, אלמא לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.

ור"ש בן לקיש נמי, הא ודאי התראת ספק הוא. סבר לה כאידך תנא דר' יהודה, דתניא, הכה זה וחזר והכה זה, קילל זה וחזר וקילל זה, הכה שניהם בבת אחת או קילל שניהם בבת אחת, חייב. רבי יהודה אומר, בבת אחת חייב, בזה אחר זה פטור.
ורבי יוחנן נמי, הא ודאי לאו שאין בו מעשה הוא, סבר לה כי הא דאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם א"ר יצחק א"ר יוחנן, ר' יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי, כל לא תעשה שבתורה, לאו שיש בו מעשה לוקין עליו, לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, חוץ מן הנשבע וממיר והמקלל את חבירו בשם.

קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה. אי לר"ש בן לקיש, תרי תנאי אליבא דרבי יהודה, אי לרבי יוחנן, לא קשיא, הא דידיה, הא דרביה.


ובפשטות, הפשט במחלוקתם אליבא דרבי יהודה בנותר, היתה מה בוחרים להסיק מדברי רבי יהודה, האם מסקינן מדבריו שהתראת ספק שמיה התראה, וממילא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו - וכן סבר ר' יוחנן - או דמסקינן מדברי רבי יהודה שלאו שאין בו מעשה לוקין עליו, וממילא התראה ספק לאו שמיה התראה.

אך אם נעמיד הביאור כך, לכאורה בסוף הסוגיא, היה צריך להעמיד לפי רבי יוחנן, דהוו תרי תנאי אליבא דרבי יהודה. דבברייתא דנותר, אמר התנא אליבא דרבי יהודה, דהתראת ספק שמיה התראה, ובברייתא דהכאה, אמר התנא אליבא דרבי יהודה דהתראת ספק לאו שמה התראה. ולפי ר"ל היה צריך להעמיד, דרבי יהודה דידיה אמר, דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ורבי יהודה מדרביה אמר, דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.

אלא יש לבאר מהלך הסוגיא באופן אחר. בהו"א סברה הגמ' שר"י ור"ל נחלקו בדרבי יהודה דנותר. אך לאחר ביאור מחלוקתם, הקשתה הגמ' לר"ל, לדבריך שמדברי רבי יהודה מסקינן דהתראת ספק לא שמה התראה, א"כ האיך הוא לוקה בנותר, והלא אין כאן התראה. ועל כך יישב ר"ל, דאה"נ בברייתא זו, אין להוכיח שרבי יהודה סבר דהתראת ספק לאו שמה התראה, אלא מברייתא דהכאה. ובהמשך, הקשתה הגמ' לר"י, לדבריך שמדברי רבי יהודה מסקינן דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, א"כ האיך לוקין בנותר, והלא לאו שאין בו מעשה הוא. ועל כך יישב ר"י, דאה"נ בברייתא זו, אין להוכיח שרבי יהודה סבר דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, אלא מדברי רבי יהודה משום רבי יוסי הגלילי.

ודאתאן להכא, מבוארים דברי הגמ' שפיר. דאליבא דר"ל, התראת ספק לרבי יהודה, תלויה בתרי תנאי: תנא דנותר אליבא דרבי יהודה סבר, דהתראת ספק שמה התראה, ותנא דהכאה אליבא דרבי יהודה סבר, דהתראת ספק לאו שמה התראה. ואליבא דרבי יוחנן, לאו שאין בו מעשה לרבי יהודה, תלוי בדידיה או בדרביה: בדידיה - בנותר - סבר דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ובדרביה סבר דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.

ומה שכתבה הגמ' דר"י ור"ל נחלקו ברבי יהודה, היינו בשתי הברייתות האחרונות, ולא בברייתא דנותר, דמנותר אין להוכיח.


חו"ר אתרא קדישא הדין, מתבקשים להודיעני האם זכיתי להבין דברי הגמ'.

[ביקורת תהיה]

מה שכתבה הגמ' דר"י ור"ל נחלקו ברבי יהודה, היינו בשתי הברייתות האחרונות, ולא בברייתא דנותר, דמנותר אין להוכיח.

אין הדברים עולים כהוגן, שהרי התלמוד לא חזר בו ממה שאמר דתרווייהו אליבא דרבי יהודה בברייתא דנותר, אלא שקיל וטרי לאוקומי מילתא. אולם הצעת הדברים כך הוא:
מברייתא דנותר משמע דסבירא ליה להאי תנא בשיטת רבי יהודה שתים:
א. התראת ספק שמה התראה.
ב. לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.
רבי יוחנן קיבל דעתו בהתראת ספק, אך דחה דעתו בלאו שאין בו מעשה מכח הא דאמר משום רבי יוסי הגלילי דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.
מאידך, ריש לקיש קיבל דעתו בלאו שאין בו מעשה, אך בהתראת ספק דחה דעתו מפני דעתו דאידך תנא דהכאה.

[אוצרניק]

לכאורה ודאי שתחילת דברי הגמ' היא כמ"ש "ביקורת תהיה" כדאיתא בגמ' "ותרווייהו אליבא דר' יהודה דתניא ולא תותירו וכו'.
אכן הסיום של הגמ' מוקשה לפי זה, קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה. אי לר"ש בן לקיש, תרי תנאי אליבא דרבי יהודה, אי לרבי יוחנן, לא קשיא, הא דידיה, הא דרביה. שלכאורה הסתירה בדברי ר' יהודה לא קשורה לשיטת ר' יוחנן או ר"ל, שגם בלי דבריהם יש סתירה, וצריך לתרץ שלענין התראת ספק זה תרי תנאי אליבא דר' יהודה, ולענין לאו שאין בו מעשה הא דידיה והא דרביה.
ופירשתי לעצמי את הכוונה "אי לריש לקיש" הכוונה לענינו של ריש לקיש, דהיינו להוכחתו בענין התראת ספק, ו"אי לר' יוחנן", הכוונה לענינו של ר' יוחנן, דהיינו להוכחתו בענין לאו שאין בו מעשה.

[ביקורת תהיה]

לא כן נראה מפשטות לשונו של רש"י: קשיא דר"י אדר"י – לתרוייהו. אי לר"ש – דקשיא ליה התראת ספק; אי לרבי יוחנן – דקשיא ליה לאו שאין בו מעשה.
אלא נראה, כי רבי יוחנן לא שמיע ליה ברייתא דהכאה, וריש לקיש לא שמיע ליה הא דא"ר יהודה משמו של ריה"ג.