עי' פירש"י. ואפ"ל דבשערה כן הוא שם בגד שמלבישין אותה כדאיתא כתובות (סו, ב) נכרכת בשערה, וכן נדרים (סו, ב) אתה מוכר שער ראשך פי' הכיסוי שעל הראש.
והדברים מחודשים מאוד, ומה שמביא ממרחק לחמו אינן ידים מוכיחות כלל, דבהני דוכתי נמי יל"פ דשער היינו שער כפשוטו, דבכתובות איתא, ת"ר מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו. והגר"ש קלוגר זצ"ל בשו"ת קנאת סופרים [נדפס בשו"ת שנות חיים בסוף תשובה שטז] נשאל דאיך היתה הולכת בתו של נקדימון בשערה, והרי היא היתה נשואה דהא ריב"ז חתם על כתובתה. והשואל רצה ללמוד מכאן להתיר פאה נכרית [ולומר דכוונת הגמרא לשערה של הפאה נכרית]. והגר"ש קלוגר זצ"ל דחה, דאכן בת נקדימון היתה ארוסה, וכתבו לה כתובתה מן האירוסין. יעו"ש. ולא עלתה על דעתו לומר דשער היינו בגד.
וכן בנדרים שם לא מצאתי מי שיפרש דמיירי בבגד שמכסים הראש.
אולם זכר לפירוש זה מצאתי בפי' ר' חיים פלטיאל בפר' תזריע (יג, ב), וז"ל,
רק ק' דכתיב לבושיה כתלג חיור ושער רישיה כעמר נקי, ואדרבה הגוף היה יותר לשבח מן הלבוש, וי"ל דהאי שער רישיה קאי אלבושי' (וה"נ) [וה"פ] שער רישיה דבגד דהיינו (עייף) [צניף] של צמר כעמר נקי.