תוס' ד"ה בעינן כאשר זמם וליכא הק' במצרי שני דלא פסלינן זרעו נימא שהעדים יפסלו לבוא בקהל ותי' דדרשינן נמי לו ולא לאשתו ומצרי שני פוסל אישתו בביאתו.
ובמהרש"א הק' נימא דהאמת הכי הוא שעדים זוממים על מצרי שני נפסלין לבוא בקהל ומנא ליה לתוס' שבאמת אינם נפסלין.
ולענ"ד לכאורה מקורם של בעלי התוס' הוא מיבמות צט, א דאיתא תניא היה ר"מ אומר איש ואשה פעמים שמולידין חמש אומות כיצד ישראל שלקח עבד ושפחה מן השוק ולהן שני בנים ונתגייר אחד מהן נמצא אחד גר ואחד עכו"ם הטבילן לשם עבדות ונזקקו זה לזה הרי כאן גר עכום ועבד שחרר את השפחה ובא עליה העבד הרי עכום גר עבד וממזר שחרר שניהן והשיאן זה לזה הרי כאן עכום גר עבד וממזר וישראל, ואם עדים זוממים על מצרי שני נעשים מצרי שני נימא הרי ששה אומות שהולידו עוד ישראל והעיד בזממה על מצרי שני ונעשה מצרי שני ואין לומר דקתני רק אומות שנעשו ע"י הביאה משא"כ מצרי שני נעשה ע"י זממתו שהרי קתני גר שנעשה ע"י שהלך ונתגייר ולא ע"י הביאה וע"כ שעד זומם על מצרי שני לא נעשה מצרי שני, ולכן הוקשה לתוס' אמאי אינו נעשה מצרי שני והא לא פסלינן לזרעו ותי' משום אשתו.