מנלן
דכתיב והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו
מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה
וקאמר רחמנא טהור
ומפרש רש"י:
מי לא עסקינן.
אפילו באוכל נבלה סמוך לשקיעת החמה
דעדיין היא במעיו ולא נתעכלה
וקמטהר ליה קרא בהערב שמש
אלמא מכיון שנבלעה הרי היא כמעוכלת לענין טומאה
ומעתה, נפשי בשאלתי: למה נדחק התלמוד להעמיד המקרא באופן שמדובר גם כשאכל סמוך לשקיעת החמה - הרי אפילו אילו היה הנידון דוקא במי שאכל הנבלה השכם בבוקר, מכל מקום מי לא עסקינן דרשאי לטבול מיד, קודם שנתעכלה, ועולה לו הטבילה (אף שכמובן צריך הערב שמש לגמור הטהרה), וא"כ בהכרח שמה שמובלע במעיו אינו מטמא?!