ביצה ד׳., הגמרא אומרת שלרב, נולדה בשבת אסורה ביו״ט משום הכנה דרבה.
(נלמד בחלקו בעזרת ע״פ המפרשים המובאים בהערות בש״ס שוטנשטיין)
תוס׳ ״אלא״ מקשה שהרי נולדה בשבת נגמרה הכנתה בחול? מתרץ: 1: שבלידה יש הכנה. 2: לא מיירי בהכנה ממש אלא היות שאם נולדה ביו״ט אסורה, אם נתיר בנולדה בשבת הרי״ז שלמעשה שבת מכין ליו״ט.
הר״ן אומר שלפי התי׳ השני, ודאי מיירי בהכנה דרבנן דאין כאן הכנה ממש.
המפרשים מוכיחים שרש״י שסובר בדף ב: שהכנה דרבה היא מטעם מוקצה, וממילא גם מה שהוכן לבו ביום אסור, סובר כתי׳ השני בתוס׳ שאין ההטלה הכנה ממש, דאל״כ ביו״ט באמצע השבוע נאסור ביצה שנולדה בו ביום לא מחשש ליו״ט אחרי שבת, אלא מפני שבו עצמו יש הכנה ממש.
בדף ד: בענין עצים שנשרו בשבת אסור להסיקו ביו״ט לר״י משום גזירה, היות ולא סובר הכנה דרבה.
הרי״ף והרא״ש מביאים להלכה דין הכנה דרבה, וא״כ העצים אסורים מצד דין זה כביצה.
הטור סובר שהאיסור הוא דרבנן, ומביא את שיטת אחיו שאסור מדאורייתא. מבאר הראש יוסף שודאי סובר אחי הטור כתי׳ הראשון בתוס׳ הנ״ל.
לא זכיתי להבין לדעת הסוברים שיש כאן הכנה דאורייתא, מה הכנה שייך פה?
הרי תורף המחלוקת אם יש הכנה ממש או לא בלידת ביצה, הוא אם יש אכן הכנה בלידתה שאז נגמרת (וידוע שאז מתכסה גם בקליפתה), או שהיתה מוכנה קודם ורק יוצא שלידתה בשבת התירה אותה למעשה.
והלא בעצים שנשרו, הסברא לומר שהיו מוכנים לפני רגע הנשירה הוא חזק יותר מהסברא שביצה למרות שטרם נולדה, מוכנה היא.
ומה הכנה יש לומר פה? וכדברי הטור: ״ואחי ה״ר יחיאל ז״ל כתב שאם נפלו בתנור בשבת אסור להסיקן ביו״ט שלאחריו אפילו ע״י ביטול ברוב, ולא דמי לנשרו ביו״ט, דבההיא ליכא אלא איסור דרבנן גזירה שמא יעלה ויתלוש, אבל הנך שנשרו בשבת אסורין מדאורייתא ביו״ט משום הכנה״ וכו.