בגמ', אמרו ליה אמאי קא עסקת באורייתא, אמר להו כאשר צוני ה' אלהי. מיד גזרו עליו לשריפה. נראה לבאר סגנון תשובת רחב"ת ותוכנה, ונקדים בזה, דהנה בכסף משנה (הלכות יסודי התורה פ"ה ה"א) הביא את דברי הר"ן בפרק במה טומנין דלא אמרו יהרג ואל יעבור אלא לעבור על מצות ל"ת, אבל לא דגזרו לבטל מצות עשה כיון שאינו עובר בידים. ועוד שהם יכולים לבטלה ממנו על כרחו שיניחוהו בבית האסורים ותבטל מאליה, עכ"ל.
ובכס"מ הקשה עליו, וז"ל,
וקשיא לי שהרי רב חנינא בן תרדיון מסר נפשו כדי לעסוק בתורה, וכן ר' יהודה בן בבא כדי לסמוך זקנים. ובמדרש מה לך יוצא ליסקל על שנטלתי לולב מה לך יוצא ליצלב על שמלתי את בני. ואין לומר מדת חסידות שנו כאן, אלא משמע שעל פי הדין היו עושים כן.
וכבר העירו האחרונים על דברי הכס"מ, שבדברי הר"ן עצמו ושאר ראשונים בשבת שם מבואר בלשונם להדיא דבאמת החילוק בין מצות לא תעשה למצות עשה לענין חיוב יהרג ואל יעבור הוא גם לגבי החיוב ליהרג בשעת השמד,
אלא דמ"מ בשעת השמד רשאי ואינו מתחייב בנפשו, והוסיפו דכן מצינו בדניאל שמסר עצמו למיתה על התפלה שהיא מצות עשה דרבנן.
וב
מנחת חינוך (מצוה רצה-רצו) כתב ישוב נוסף לקושיא זו, וז"ל,
ולדידי נראה לומר חילוק, דזה ודאי ברור אם אנס עומד עליו ורוצה לבטלו ממצות כגון שאינו רוצה שיניח תפילין, בודאי למה ימסור נפשו כיון דביד האנס לאסרו בלא"ה, וממילא לא יקיים המצוה כלל, ולמה צריך מסירת נפש. אבל ברחב"ת שלא היה עומד עליו רק ע"י גזירת המלכות והי' פ"נ כשיוודע יהיה נהרג ע"ז, אבל מ"מ קודם [נראה דצ"ל קוים] המצוה של לימוד התורה, כי קודם שנתפס עסק בתורה ובכל רגע יש מ"ע, וא"כ אם היה מבטל לא היה מקיים המצוה ועכשיו קיים, אבל בעומד ואינו רוצה להניח לו לקיים יש בידו שלא להניחו א"כ למה ימסור נפשו, כנ"ל, ולא הבאתיו בכור הבחינה עדיין.
ומעין סברת המנ"ח כתב בשיירי כנסת הגדולה על דברי הב"י (יו"ד סימן קנז), וז"ל,
ותו תמיה לי, דמה ענין כל הני שהביא הרב ז"ל לדין הר"ן ז"ל, דהר"ן מדבר בשאונסים אותו הגוים לעבור ואם לאו יהרג, על זה אמרו דבמצות עשה יעבור ואל יהרג, אבל כל הני דמביא הרב ז"ל לא היה האונס אונסו על זה באותה שעה, אלא שגזר שלא ילמדו תורה והיו עוסקים בתורה דשמא לא ירגיש האויב בזה, וה"ל ספק אם ירגיש ועל הספק לא היה לו מלהניח לעשות המצוה, מה שאין כן הכא שאומר בפירוש לא תקיים מצוה זו שאם תקיים אותה אהרוג אותך.
ברם, לכאורה ישובים אלו אינם מספיקין, דהתינח שמלכתחילה הקהיל רחב"ת קהילות ברבים לעסוק בתורה, משום שהיה זה שעת השמד, וכן כי היה זה מצב של ספק סכנה, וקודם קיום המצוה, וחפץ לקיים המצוה של ת"ת. אבל אחר שתפסוהו ואתיוהו למה לא מצא אמתלא להיפטר כמו רבי אלעזר בן פרטא.
ואמנם בדברי
מהרש"א בח"א נראה שבא ליישב קושיא זו, וז"ל,
א"ל כאשר צוני כו'. גבי ר"א בן פרטא לא א"ל רק תנית שלא היה עוסק בתורה בפרהסיא ברבים, ולכך היה יכול להכחישם כדקאמר מדהא ליתא כו', ולשון תנית שהיה שונה בעל פה, אבל רבי חנינא בן תרדיון שהיה מקהיל קהלות ברבים וס"ת בחיקו לא היה לו מקום להכחישם, ולכך א"ל אמאי קא עסקת באורייתא, מה היה לך עסק בתורה שהיתה מונחת בחיקך שזה יורה על לימודך בה שלכך שרפו אותה עמו, וק"ל.
ברם, לכאורה צ"ב, דאמנם אחר שדרך רחב"ת היה להקהיל קהילות ברבים ובאופן של 'ספר תורה בחיקו', ולא שהיה שונה בעל פה בסתר לא היה לו מקום להכחישם, אבל מפני מה לא עשה כרבי אלעזר בן פרטא מלכתחילה לשנות בתורה בע"פ ובסתר, ולא להסתכן בנפשו.
ברם, נראה כי אכן התשובה לזה מקופלת בדבריו של רבי חנינא בן תרדיון '
כאשר צוני ה' אלקי'. וצ"ב מאי האי לישנא דנקט. ונראה שהמכוון הוא לקרא דכתיב בפר' ואתחנן (ד, ה),
רְאֵ֣ה׀ לִמַּ֣דְתִּי אֶתְכֶ֗ם חֻקִּים֙ וּמִשְׁפָּטִ֔ים כַּאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי ה' אֱלֹהָ֑י לַעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן בְּקֶ֣רֶב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם בָּאִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ. ומהאי קרא למדו חז"ל בנדרים (לז, א) מה אני בחנם אף אתם בחנם.
ומבואר דפס' זה מיירי בצורת מסירת התורה לדורות, שאופן מסירת התורה הוא 'כאשר צוני ד' אלקי', ואופן מסירת התורה לדורות ג"כ לא משתנה, ומכאן חיובה למדה בחנם כמו שמשה רבינו לימדה בחנם.
ומעתה נראה דזהו מכוון תשובת רחב"ת, דאופן מסירת התורה הוא להקהיל קהילות ברבים, וכן 'ספר תורה בחיקו' בפומבי ומתוך הכתב, ולא לשנות בהחיבא ובסתר, ולכן רחב"ת מסר נפשו להריגה לקיים את מסירת התורה באופן זה.
