אמשיך בהעתקה מדין מיגו דזכי וכו', ומתוך תקוה שזה לתועלת.
-------
ג, בבגמ', כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה אלא שנעשו גרים גרורים, ומניחין תפילין בראשיהן, תפילין בזרועותיהם, ציצית בבגדיהם, מזוזה בפתחיהם כיון שרואין מלחמת גוג ומגוג, אומר להן על מה באתם, אומרים לו על ה' ועל משיחו, שנאמר למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק [וגו'], וכל אחד מנתק מצותו והולך, שנאמר ננתקה את מוסרותימו [וגו'].בביאור התואר
'גרים גרורים', פירש רש"י כאן, מאיליהן מתגיירין ואנן לא מקבלינן דמשום גדולתן דישראל קא עבדי דכתיב (ישעיהו נד) מי גר אתך בעניותיך עליך יפול בעשירותיך. ולפי פשוטו ד'גרורים' היינו מלשון 'נגררים'.
ובהגהות הגריעב"ץ, וז"ל, נ"ב י"ל מלשון שמצינו בב"ר עה"פ ואבימלך הלך אליו מגרר, מגורר, ופירש בערוך מלא חבורות ופצעים. אבל יותר נ"ל לגרוס 'גרודים'. דוגמתו מצינו בב"ר ר"פ ויצא גרוד שלחו. ר"ל יחידי ויבש אין כל עמו, מלשון גרידא המצוי בגמ' דידן. עכ"ל.
וענין 'גרוד' שהוא יובש יש לציין עוד למשנה בב"מ פרק איזהו נשך, עדור עמי ואנכש עמך כל ימי גריד אחד, וקאי על ימות הקיץ, שהארץ יבשה.
ובפסחים (נה, א), שותלה במקום הטיט, ואין שותלה במקום הגריד. ופירש"י, הגריד - יבש, שאינו ממהר לקלוט. וראה עוד במו"ק ו, ב.
וברש"י בפר' ויחי (מח, ז) כברת ארץ - מדת ארץ, והם אלפים אמה כמדת תחום שבת, כדברי רבי משה הדרשן. ולא תאמר שעכבו עלי גשמים מלהוליכה ולקברה בחברון, עת הגריד היה, שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה.
ובענין 'גרידא' שהוא ענין יחידי ומגורד מכל, יעויין לשון רש"י שילהי סנהדרין (קיב, א), גרידי - בדל"ת, נמשכין, וכן גריס רבי בכוליה התלמוד מגריד גריד, ונראה לי שהוא לשון גרידא, דמפרשינן יחיד על שם שהוא יחיד משוך ומופרש הוא מן הכל ואין לאחרים סביביו, ולשון ארמי הוא, ואין דומה לו בפסוק, אבל גורדו ומעמידו על גלדו (ראש השנה כז, ב) הוא לשון עברי ודומה לו בפסוק (איוב ב) ויקח לו חרס להתגרד בו בדל"ת, ופירוש לשון חטיטה, שמחטט וגורד בסכין או בכל דבר.
ועכ"פ לפי ביאור זה מתפרש היטב תוכן הענין, דאותם הגרים שאין בהם שום לחלוחית של יהדות ויר"ש, רק עושים המצוות המעשיות החיצוניות תפילין ציצית ומזוזה בדרך מצות אנשים מלומדה, אולם כאשר מגיע זמן של נסיון קשה, מלחמת גוג ומגוג, אין בהם שארית הכח לעמוד בקשרי המלחמה ולמסור נפשם על דתם, ועל כן מקיימים 'ננתקה את מוסרותימו'.
בתוס' ד"ה שניות יושב ודן. יש אומרים כי לכך תקנו בקדושת מוסף לומר ממקומו הוא יפן כי סתם מוסף בשניות בא ואז הוא יושב ודן ואנו מתפללין שיפנה מכסא דין לשבת בכסא רחמים. ואין נראה דלמאי דמסקינן בסמוך (לקמן ד:) ראשונה יושב ודן לא יתכן אלא ודאי מטבע של תפלה כך הוא.יעויין במג"א (או"ח סי' תקפב ס"ק ח) שמה שדחו התוס' את פירושם ומסקי דמטבע של תפילה כך הוא, היינו לשינויא קמא דגמ', אבל אנן קיי"ל כשינויא בתרא דלא תיפוך, יעויין לקמן שם. והוסיף שכ"כ התרגום יונתן וירושלמי בפסוק הצור תמים, וכ"כ מט"מ דבשניות יושב ודן. עכ"ד. וכ"כ בהגהות הגריעב"ץ כאן.
ובעיקר ביאור התוס', מטו משמיה דמרן הגרי"ז (חידושי הגרי"ז החדשים סימן ס) להוסיף לבאר עד"ז כל נוסח הקדושה הקודם למילות אלו, דזה שאנו שואלים איה מקום כבודו, היינו במה מתגלה כבוד ה', במידת הדין או במידת הרחמים, והתשובה היא, ברוך כבוד ה' ממקומו, דהתגלות כבוד ה' הוא בין ממידת הדין ובין ממידת הרחמים דמשניהם נראה כבודו יתברך, ועל זה אנו מבקשים ממקומו הוא יפן בחרמים דההתגלות תהיה ע"י מידת הרחמים.
ובצל"ח בחגיגה (יד, א) כתב לבאר עוד מטבע הלשון 'ממקומו הוא יפן ברחמים', וז"ל,
למה צריך שיפן ממקומו, ואין מקום למדת הרחמים לחול בכסא זה עצמו וכי המקום גורם.
ונראה שהוא על פי מה שאמרו בפסיקתא [עי' ילקוט שמעוני מלכים רמז רמ"ו] גבי מנשה, כיון שראה עצמו בצרה גדולה אמר זכור אני שהיה אבי מקרא אותי בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלהיך, הרי אני קורא אותו, והיו מלאכי השרת סותמין חלונות של רקיע שלא תעלה תפלתו בפני המקום, אמרו לפניו רבש"ע אדם שהעמיד צלם בהיכל כלום יש בו תשובה, מה עשה הקדוש ברוך הוא חתר חתירה אחת תחת כסא הכבוד שלו וקבל תשובתו ושמע תחינתו. ואומר אני שזה הכסא שחתר בו חתירה הוא כסא הרחמים, וכשרוצה להתנהג בדין יושב על כסא שאין בו חתירה.
בתוס' ד"ה שומר נפשו ירחק מהם. והא דאמרינן בפרק המקבל והסיר ה' ממך כל חולי זו צנה אלמא בידי שמים היא. י"ל דהכי קאמר שיתן לך מלבושים שתוכל להציל מן הצנה.
וכתב מהרש"א בחידושי אגדות בב"מ שם (קז, ב), וז"ל,
ולכאורה אין כל זה מספיק הגם שתקנו שאין המאמרים סותרים מ"מ מאי ראיה מביא הכא מהתם. ויש ליישב לפי דרש ר"ח יהיה פירוש הכתוב כך כל חולי וגו' לרבות אף החולי שהוא בידי אדם שיכול לשמור עצמו כדאמרינן התם באנטונינוס ודא צלותא היא יתיר חד כסותה וצנתה אזלא, אף בזו הבטיח אותם הש"י שלא יצטרכו לו דהיינו שיחם לו הקדוש ברוך הוא עולמו כו' כמ"ש התוס'.
ובנותן טעם להוסיף בזה מה שאמר האדמו"ר בעל אמרי אמת מגור עה"פ (תהילים קמז, טז) הנותן שלג כצמר, שאין נותנים משמים לאדם נסיון ויסורים שא"י לעמוד בהם, אלא כפי הכוחות שיש לאדם כך הוא נותן לו יסורין, וזה הפי' נותן שלג השי"ת נותן שלג כצמר כפי כמות הצמר שיש לאדם להתחמם בו כך נותן לו השלג והקור, וכמו שכתב רש"י שם שהעני שאין לו כ"כ בגדי צמר, אין הוא מרגיש כ"כ הכפור של השלג כמו העשיר.
ולפי"ז מבואר דהברכה 'והסיר ד' ממך כל חולי' היינו שאפילו החולי של צנה וחום שדברים אלו ניתנים במדה ובמשורה כפי מה שניתן להתקיים בהם, ובידו של האדם לשמור את עצמו, ג"כ הקב"ה יסיר ממנו. ודוק.
ד, א
בגמ', א"ר אבא בר כהנא, מאי דכתיב חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא, רבש"ע, חולין הוא מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע. ולא והכתיב והכרתי ממך צדיק ורשע.איתא בבבא קמא (ס, א), תאני רב יוסף, מאי דכתיב: ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים; ולא עוד, אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה, שנאמר והכרתי ממך צדיק ורשע.
ולכאורה כיון דהאי מימרא דר' יוסף מקורה מהא דכתיב 'והכרתי ממך צדיק ורשע', הרי שכ"ז אכניס בתוך קושיית הגמ', דבקרא דהתם מבואר שהצדיק נספה עם הרשע.
ויעוי' במהרש"א חידושי אגדות כאן, וז"ל,
ונראה לפרש דודאי ידע המקשה לפלוגי כדאמר בעלמא משניתן רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע והכא לפי ענינו עדיין לא ניתן רשות למשחית לחבל דהא נצולו לוט ובנותיו כמ"ש לא אוכל לעשות דבר וגו' שזהו עונשן של מלאכים שאמרו כי משחיתים אנחנו כפרש"י שם דהיינו שאמרו כי ניתן להם רשות לחבל, אבל למאי דמפרש חולין הוא כו' כלומר שזהו מדת ב"ו שלא ידע להבחין בין צדיק לרשע אבל כלפי שמיא ודיניו חולין הוא מעשות כדבר הזה לא הוא ולא כיוצא בו דהיינו שלא ידע להבחין, וא"כ אין לחלק בין ניתן רשות למשחית ובין לא ניתן, ופריך והכתיב והכרתי ממך צדיק וגו' ומשני בצדיק שאינו גמור ודאי ניתן רשות למשחית לחבל דאין זה חולין כלפי שמיא ודו"ק.
ולפלא שנקט
'כדאמר בעלמא', והרי עליה אנו דנים, שכך הוא פירושא דהך קרא, וכמו שנתבאר.
ועכ"פ עולה מדברי הגמ' כאן כמו שכתב מהרש"א דכיון דכתיב כאן בגמ' 'חולין הוא לך' אין לחלק בזה בין כאשר הקב"ה עצמו מעניש, או כאשר ניתן רשות למלאך – משחית שאזי אינו מבחין בין צדיק לרשע, כי זה דבר חולין לעשות כן. וראה בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פרשת וירא (יח, כה) חלילה לך. א"ר אבא בר כהנא אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם חולין הוא לך מעשות ואתה קדוש ומעשיך קדושים, וחלילה לך שתי פעמים.
ולפי כל האמור מה מאוד יש להפליא בחילוקו זה של הכלי יקר בפר' וירא שם שחילק בזה בין אם הקב"ה מעניש בעצמו או ע"י שליח. [וראה עוד בתורה תמימה שם].
ד, ב
בגמ', ולא עוד, אלא שאני עושה לך רכיבות ביום ואישות בלילה, כתיב הכא ההסכן הסכנתי, וכתיב התם ותהי לו סוכנת.פירש"י, סוכנת - לשון מחממת. והנה בהני קראי מיירי לגבי דוד המלך ע"ה בזקנותו, והכי כתיב במלכים א (א, א-ד), וְהַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַיְכַסֻּ֙הוּ֙ בַּבְּגָדִ֔ים וְלֹ֥א יִחַ֖ם לֽוֹ: וַיֹּ֧אמְרוּ ל֣וֹ עֲבָדָ֗יו יְבַקְשׁ֞וּ לַאדֹנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ נַעֲרָ֣ה בְתוּלָ֔ה וְעָֽמְדָה֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּתְהִי־ל֖וֹ סֹכֶ֑נֶת וְשָׁכְבָ֣ה בְחֵיקֶ֔ךָ וְחַ֖ם לַאדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ... וְהַֽנַּעֲרָ֖ה יָפָ֣ה עַד־מְאֹ֑ד וַתְּהִ֨י לַמֶּ֤לֶךְ סֹכֶ֙נֶת֙ וַתְּשָׁ֣רְתֵ֔הוּ וְהַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א יְדָעָֽהּ.
הרי מפורש דלא מיירי במעשה אישות אלא בחימום בעלמא, וא"כ מאי מייתי משם.
ובע"כ יש לומר בפשיטות, ד'סוכן' היינו לשון חימום בעלמא, וכמו דכתיב בקהלת (י, ט), מַסִּ֣יעַ אֲבָנִ֔ים יֵעָצֵ֖ב בָּהֶ֑ם בּוֹקֵ֥עַ עֵצִ֖ים יִסָּ֥כֶן בָּֽם, ופירש"י יתחמם בם כמו ותהי לו סכנת. ובעצים ודאי ל"ש ענין אישות, אלא שכאשר מיירי בבלעם לגבי בהמה זה מתפרש לפי עניינו דמיירי במעשה אישות, ופשוט. [ולא ידעתי למה האריכו בזה, יעויין במושב זקנים מבעלי התוס' פרשת בלק, ובספר פני דוד להרב חיד"א פר' חיי שרה, וראה עוד בתורה תמימה פר' בלק (כב, ל)]
בגמ', והיינו דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי לא דוד ראוי לאותו מעשה, ולא ישראל ראוין לאותו מעשה וכו'. וברש"י (ד"ה לא עשו), כלומר גבורים ושליטים ביצרם היו ולא הי' ראוי להתגבר יצרם עליהן, אלא גזירת מלך היתה לשלוט בם כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שאם יאמר החוטא לא אשוב שלא יקבלני, אומרים לו צא ולמד ממעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה.
וכתב בתורת חיים, וז"ל,
תימא והא כתיב מפי עליון לא תצא הרעות והטוב שהבחירה נתונה ביד האדם להיות צדיק או רשע, ולא שייך למימר שיגזור הוא יתברך שישלוט יצרו באדם, והא דכתיב ואני אקשה את לב פרעה וגבי סיחון כי הקשה ה' אלהיך את רוחו, כבר פירשו בזה חז"ל כמה פירושים.
ונראה לפי שאמרו חז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו בידו, וכיון דכתיב צופה רשע לצדיק, משמע קצת דלאו כל אדם זוכה שיהיה הוא יתברך בעזרו להצילו מיצרו אלא אם כן הוא צדיק ובא לטהר אז מסייעין אותו, ולכך קאמר שלא היו ישראל ראויין לאותו מעשה כיון דכתיב בהו מי יתן והיה לבבם זה וגו' אלמא דצדיקים היה אם כן היו מן הראוי שיהיה הוא יתברך בעזרם להצילם מאותו מעשה, וכן בדוד אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה הניחם הקדוש ברוך הוא על דרך מנהג העולם ולא היה בעזרתם.
וכדברים האלה ממש בקוצר אמרים, כ"כ מהרש"א בחידושי אגדות, ובהרחבה טפי בספר תפארת ישראל למהר"ל (פרק מח), יעו"ש.
ויעויין בספר אורחות חיים (לר"א מלוניל, ח"א ענינים אחרים מתשובה) שדימה זאת להכבדת הלב אצל פרעה, ולאידך גיסא, דהיינו שישנה הנהגה של מניעת בחירת הרע אצל צדיקים כמו הכבדת הלב אצל רשעים, וכאן לא זכו לזה, וז"ל,
פרש"י ז"ל שלא היה דוד וישראל ראויין לאותו עון, כמו שמדרכי השם הוא למפליגים במרי למנוע מהם דרכי התשובה, כמו שהתפרסם בפסוק ויחזק ה' את לב פרעה לפי דעת הר"ם, כך מדרכיו ית' למפליגים בחסידות למנוע בחירת הרע מהם ולשים לפניהם דברים טובים.
ובספר הישר (המיוחס לרבינו תם, השער השישי) כתב,
ונתן הבורא יתברך רשות לאדם להמשיך אחר מי שיצא משניהם אבל אם ימצא האדם חן בעיני הבורא, כשירצה להמשך אחרי היצר ולעזור אותו יזדמנו לו מונעים או מעכבים או דברים מטרידים ולא יניחנו הבורא לעזור ליצר, והבורא יעשה כזה לאדם בעבור חסדי אבותיו, או בעבור אשר יקיר לנו כי הוא נאמן, או בעבור יכיר כי באחרונה יהיה חסיד גמור וכו' ועל כן אנו אומרים בתפילה השיבנו אבינו לתורתך, כי נתפלל לבל יזדמן לנו שטן מערב אותנו.
ולפי כל האמור מבואר ביותר ענין בקשת דברים רוחניים מאת הבורא ית', ושאין זה מנגד לבחירה כלל, ועי' לקמן בסמוך שם, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל מי יתן והיה לבבם זה להם, היה להם לומר תן אתה. ועיי"ש בדברי מהרש"א בח"א.
ובעיקר דברי רש"י, יעויין במהר"ם על דברי התוס' בסמוך (ה, א ד"ה וצריכא) דפליגי על דברי רש"י בביאור דברי ר"ש בן יוחאי. אולם בגליון הש"ס ציין לשו"ת שער אפרים סי' נ, ולפי אריכות דבריו שם אין הכרח לזה דפליגי, יעו"ש היטב, וראה עוד בהגהות פורת יוסף.
ה, א
בגמ', ונאם הגבר הוקם על, נאם דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה.ביאר מהרש"א בח"א, וז"ל,
יש לפרש דנקט עולה של תשובה ע"ש כי העולה באה על המחשבה והנה דוד לא חטא במעשה בת שבע כדאמרינן פרק במה בהמה דגט כריתות היה כותב לאשתו והוה גט למפרע אבל לפי העולה על המחשבה חטא מיהת ונענש עליו דאי הוה בא אוריה ולא נהרג הות א"א גמורה ודו"ק.
ולכאורה צ"ב, דבפשוטו הניקוד הנכון הוא עוּלהּ ולא עֹלָ֡ה. אולם יעויין במדרש תנחומא (פרשת קרח סימן יב), זאת תורת העולה היא העולה. עולה של תורה ועולה של תשובה.
ה, ב
בגמ', מאי דכתיב אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור, אשריהם ישראל, בזמן שעוסקין בתורה ובגמילות חסדים יצרם מסור בידם. בביאור פשט הגמ', יעויין רש"י ותוס', ובמהר"ם שביאר מה הוסיפו התוס' על פירש"י.
ובשו"ת מפענח נעלמים (סימן ה) כתב וז"ל,
אבל הרואה יראה שנתכוונו למאמר הזוהר (פ' שמות ח"ב דף ו' ע"א) פסוק ויקם מלך חדש (שם א' ח'), בספרא דרב ייבא סבא תאני משלחי רגל השור והחמור אינון תרין קליפות דמסאבין ומי שעוסק בתורה ובמצות מסורין הן בידו שנאמר ויה"י ל"י שו"ר וחמו"ר, עיין שם. וכן בזוהר פרשה בשלח (דף ס"ד ע"ב) משלחי רגל השור והחמור תרין סטרין דמסאבין זכאין אינון צדיקיא דמסירין בידן דכתיב ויהי לי שור וחמור, עיין שם. וכל מבין יבין שמה שאמרו בש"ס יצרם מסור בידם זהו נסמך על מקרא ויהי לי שור וחמור, אלא שנקטו בקצרה וסמכו על מה דאיתמר תמן בברייתות דסתרי תורה, וזה אמת.
ולפי דבריו נראה דזהו הביאור בהמשך דברי הגמ', תנא דבי אליהו לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי, דלא בכדי סמיך להו, דע"י ב' הבחינות בתורה של עול כשור ושל משאוי כחמור, יצרו מסור בידו, ומתגבר על ב' סטרין דמסאבין דשור ודחמור.
ובפירוש רבינו הגר"א למשלי (יד, ד) פי' בכמה גוונין הפס' ורב תבואות בכח שור, ובסו"ד ז"ל,
כחמור למשא כי יש בתורה פשטי תורה להבין הענין הפשט באר היטב, ויש ג"כ פלפול לברר וללבן הפשט בקושיות ותירוצים. ובעלי לומדי תורה בפשט הפשוט הם נקראים חמורים. והלומדים בפלפול המה נקראים שוורים כשור בעל קרניים וכמו שאחז"ל (ברכות נ, ב) נגחו ה"ל בנים שנוגחים בתורה. וזהו שצריך האדם לשני הדברים ללמוד פשטי התורה ולחזור עליהם תמיד, וגם לפלפל בלימודו כדי שיצא הענין מזורז ומלובן בלי קושיא.
(ועי' בספר שם עולם להח"ח פרק י).
וראה עוד לשונו הזהב של החת"ס בחידושיו לחולין (ז, א), וז"ל, ו
הנה אחז"ל לעולם יעשה אדם עצמו כשור לעול וכחמור למשוי בדברי תורה והענין כשור לרדיא המשדד עמקים וכרוב ותני ומעיין ודולה מים מבארות עמקים והוא החריפות. ואחר שברר שמועותיו וטחן וברר לסולת סולת נקי' יהי' כחמור למשא לישא אלומותיו כחמור נושא ספרים. ואם זה השור יחרוש וישדד במישור. אח"כ בעליו יבצור ויזמור. וישאהו על גביו כחמור. אך מאוד צריך להזהר שבין החרישה והאסיפה יברור ויזרה ברחת ומזרה אבל לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו.
ומצאתי עוד בתיקוני זוהר (תקונא עשרין וחד ועשרין דף מח עמוד ב), וז"ל,
ועוד קרני פרה אלין תלמידי חכמים דמתווכחין דא עם דא באורייתא ומתנגחין כשוורים דא עם דא בגין דאורייתא דעל פה איהי מסטרא דגבורה דאתקרי אלקי"ם.