פורום אוצר החכמה

איתא במסכת ברכות דף כ עמוד א

"אמר ליה רב פפא לאביי: מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא? אי משום תנויי - בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה, ואנן קא מתנינן שיתא סדרי! וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין האשה שכובשת ירק בקדרה ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים אמר: הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא, ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא! ואילו רב יהודה, כי הוה שליף חד מסאניה - אתי מטרא, ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן - ולית דמשגח בן! - אמר ליה: קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם. כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא, סבר דבת ישראל היא, קם קרעיה מינה; אגלאי מילתא דכותית היא, שיימוה בארבע מאה זוזי. אמר לה: מה שמך? אמרה ליה: מתון. אמר לה: מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא".



ויש לעיין, שהרי מבואר כאן "מסירות נפש" לגבי הפסד ממון, ואולי גם חשש שיכו אותו וכו', ואע"פ שלא ממש סכנת נפשות, וא"כ למה לא להחשיב את כל עמל התורה הגדול של "מתנינן שיתא סדרי" ו"מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא" גם ל"מסירות נפש"?

נ"ל שי"ל שעל עמל התורה הגדול מקבלין שכר הרבה יותר גדול מאשר נסים בעולם הזה והוא ידיעת התורה ושכר לעוה"ב. לנסים בעוה"ז צריך מסי"נ בענייני העולם הזה.

עיקר התורה לקיים. והמוסר נפשו על קיום היהדות הרי זה גילוי על גדולת מעלת תורתו, והשפעת התורה על לומדיה, ופעולתה בנפשם.
ואף המסירות נפש שדנו בה כאן היא מכח התורה. ודו"ק

אולי שייך לביאורי גדול"י על מעשה דרחב"ת "כלום מעשה בא לידך" שנכב"ב ובכ"מ.