ביקורת תהיה כתב:כאשר מוקבלות בתלמוד שתי ברייתות חלוקות, ההקבלה תבוא תמיד בנוסח: 'תני חדא... ותניא אידך', ובלה"ק: 'שונה אחת... ושנויה אחרת'.
לק"מ.
ראשית, אתה אמנם כתבת "תמיד", אבל בעצם לא תמיד זה ככה. עי' למשל:
שבת פרק יציאות השבת: תני חדא - אסור להחזירה,
ותני אידך - מותר להחזירה.
ושם פרק חבית:
תניא חדא - חותלות של גרוגרות ושל תמרים מתיר ומפקיע וחותך, ותניא אידך - מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך.
ועירובין פרק המוצא תפילין: תני חדא - אם עלה מותר לירד,
ותני חדא - אסור לירד.
ופסחים פרק מקום שנהגו: תני חדא - אור היוצא מן העצים ומן האבנים מברכים עליו,
ותני חדא - אין מברכין עליו.
ויומא פרק שני שעירי יוה"כ:
דתניא חדא - פסח שלא קרב בראשון יקרב בשני - בשני יקרב בשנה הבאה, ותניא אידך - לא יקרב.
וגיטין פרק האומר:
דתניא חדא - עירובו עירוב, ותניא אידך - אין עירובו עירוב.
ושם פרק מרובה: תני חדא - אסור,
ותני חדא - מותר.
וב"ק פרק שור שנגח את הפרה: תני חדא - חייב,
ותני חדא - פטור.
ושם פרק החוטב עצים:
תניא חדא - אם פחתו פחתו לו - ואם הותירו הותירו לו,
ותני חדא - אם פחתו פחתו לו - ואם הותירו הותירו לאמצע.
ומנחות פרק שתי הלחם: תני חדא - מחצי בית ולפנים היו מונחין,
ותני חדא - משליש הבית ולפנים היו מונחין.
וכריתות פרק ספק אכל חלב: תני חדא - חייב,
ותני אידך - פטור.
ועי' מעי"ז (עם שלוש ברייתות) בברכות פרק שלושה שאכלו:
תניא חדא - בולען, ותניא אידך - פולטן, ותניא אידך - מסלקן.
שנית, התרגום של "חדא" הוא בלה"ק, לא רק "אחת" אלא - גם "האחד" (עי' למשל באונקלוס לפסוק "ולקח הכהן את הכבש האחד") - ולפעמים גם "אחד" (עי' למשל באונקלוס לפסוק "משפט אחד יהי' לכם כגר כאזרח"). כיו"ב, התרגום של "אידך" הוא בלה"ק, לא רק "ההוא", אלא גם "ההיא". כיו"ב, התרגום של "תָנְיָא" (עם ת' בקמץ) - הוא בלה"ק: שונָה (עם נו"ן בקמץ), בעוד אשר - שנוי' - הוא בארמית "תְּנִיָּא" (עם ת' בשוא). כיו"ב, התרגום של "תְּני" עם ת' בשוא - הוא בלה"ק: שנוי, בעוד אשר - שונֶה (עם נו"ן בסגול) - הוא בארמית "תָּני" (עם ת' בקמץ).
וזה שלפעמים הגמ' מדברת בלשון זכר ולפעמים בלשון נקבה, זה משום שלפעמים היא מתכוונת לדבר על איזשהו מקור (וממילא מתאים לדבר עליו בלשון זכר), ולפעמים היא מתכוונת לדבר על איזושהי ברייתא (וממילא מתאים לדבר עלי' בלשון נקבה).
בקיצור, לק"מ.