משקפיים-דרכא אחרינא

[אורח]

בגמ' בב"ב נז. ועוצם עיניו מראות ברע' אמר ר' חייא בר אבא זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה היכי דמי וכו' לעולם דליכא דרכא אחריתא ואפילו הכי מיבעי ליה למינס נפשיה.
והיינו שמשתבח הכתוב במי שמזיז עיניו לצדדים, ומבואר שאי"ז חיוב מעיקר הדין וצ"ע מדוע עצם הוזזת הראש לצדדים אינה חשובה כדרכא אחרינא ומדוע אינו חייב מעיקר הדין להזיז ראשו לצדדים.
ועוד יש להסתפק האם הורדת משקפיים הוה רק כמו הוזזת הראש לצדדים שאינו חיוב מעיקר הדין, או שהוה כמו איכא דרכא אחרינא שחייב מעיקר הדין.

[אבא יודן]

וכן עדשות.
ותרוייהו מחלוקת אז נדברו, וישראל קדושים.
כמדומה דתלוי במהותו של כל איש,
ואיכא דמא עביד ואיכא דמר עביד.

[יואל שילה]

לחומר הקושיא, נ"ל לבאר שבשונה מהיום, הדרכים אז עברו על גדת הנהר, שהיה מקום יותר פנוי מצמחיה והפרעות, ובפשטות לא היה שייך ללכת בדרך זו בלי לראות את הנשים המכבסות הסמוכות אליו.
האפשרות היחידה שלא לראות - היתה ללכת בדרך אחרת, שלא ע"ג הנהר.
וממילא אם ליכא דרכא אחרינא - הרי שמוכרח שיראה אותן.
אמנם, עדיין איבעי ליה למינס נפשיה ולא להסתכל בהן, כלומר להסתפק בראיה לפי תומו שבאה ממילא כשהולך בדרך, אך לא להסתכל בהן - שהיא ראיה איכותית יותר.
אני מניח שמי שחובש משקפיים והולך בדרך - מ"מ רואה את הדרך, וממילא רואה את הנשים באותה ראיה בעלמא, וממילא למאי נפ"מ שיסיר את המשקפיים.
אך אם באמת המשקפיים הן ההבדל בין לראות ללא לראות [כמו אצל אחי זצ"ל] - הרי שהסרת המשקפיים היא גופא ההליכה בדרכא אחרינא.

[אורח]

ר' יואל, אנא עי' ברשב"ם שם שביאר למינס נפשיה-להטות עיניו לצדדים, וקשה מאוד להכניס בו את דבריך

[אוצר החכמה]

לענ"ד הבנת היסוד שעליה מתבססת השאלה שגויה.
וזה על פי דברי הח"ח שהקשה הלא הוא אפשר ולא קא מיכוון ששרי ואפילו איכא דרכא אחרינא היה לן למישרי ותירץ שהחמירו חכמים משום חומרא דעריות.

ומעתה יש לבאר שהנחת היסוד שכל היכא שיכול לעשות משהו להמנע מיקרי איכא דרכא אחרינא אינה נכונה. והדין הוא הפוך שאי איכא דרכא אחרינא ואעפ"כ הולך כאן בזה נקרא רשע והיינו שאע"פ שבשאר האיסורים הדבר מותר לגמרי בהנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו, אבל בעריות מי שלא נשמר נחשב רשע. אבל אין שום חיוב לפעול שלא כדרך בני אדם כגון להוריד את המשקפיים או לילך בראש כפוף שלא כדרך בני אדם ולא מיקרי איכא דרכא אחרינא.

הערת אגב לכאורה היה מקום להקשות על הח"ח שהדימוי שלו לאפשר ולא קא מיכוון אינו דומה כלל ששם האיסור הוא ההנאה אבל בעריות האיסור הוא מעשה ההסתכלות וכיוון שמסתכל עובר איסור. אבל מוכח כדברי הח"ח דאם האיסור הוא מעשה ההסתכלות והרואה בלא לכוון דווקא מיקרי מסתכל מה הגמרא שואלת אי ליכא דרכא אחרינא אנוס הוא שישב בבית ולא יצא. ועל כרחך שאיסור ההסתכלות הוא סוג של איסור הנאה ואין דומה ראיה למעשה אלא להנאה ומתוך כך הקשה הח"ח ותירץ.

[דרומי]

אם יועבר נושא זה לפורום 'בית המדרש' ירבו המעיינים בו.

[אוצר החכמה]

אני לא מבין למה צריך לדון על ענייני הלכה באופנים אחרים מאשר ענייני הלכה.
או שלא הבנתי את כוונתך.

[ונתנו ידידים]

אגרות משה אבן העזר ח"א סימן נו

וגדולה מזה מצינו בב"ב דף נ"ז שאמר ר"ח בר אבא על קרא דועוצם עיניו מראות ברע זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה ומקשה ה"ד אי דאיכא דרכא אחריתא רשע הוא פרשב"ם ואף על פי שעוצם עיניו שלא הי"ל לקרב אלא להרחיק מן העבירה, אי דליכא דרכא אחריתא אנוס הוא פרשב"ם אנוס הוא אם מסתכל דרך הליכתו ואונס רחמנא פטריה ולמה מזקיקו הכתוב להעצים עיניו עיין שם ולכאורה נהי דליכא דרכא אחריתא אינו אנוס דהרי אפשר לו שלא לילך כלל לשם ואף שצריך לילך לשם לפרנסתו ולעבודתו ולשאר צרכיו מה בכך הא אונס ממון אינו אונס לדחות איסורין. ולכן צריך לומר דכיון דהאיסור הוא רק משום חשש שיבוא לידי הרהור רשאי לסמוך על עצמו שיסיח דעתו מהן ולא יהרהר מחמת שיסתכל בהן כשיש לו צורך ללכת שם לצרכי פרנסתו וכדומה ואינו מחוייב לחשוש ע"ז ביותר ולהפסיד ממונו ולמנוע משאר צרכיו, ורק כשאין לו צורך לעבור כאן כגון באיכא דרכא אחריתא וה"ה כשאין לו צורך לילך שם דהולך רק לטייל שאף בליכא דרכא אחריתא הוא אסור לסמוך על עצמו שיסיח דעתו דהא זהו האיסור ונשמרת שלא יסמוך על עצמו לומר שלא יהרהר אבל במקום צורך רשאי לסמוך שלא יהרהר. ומכיון שרשאי לילך ולא לחוש להרהור דבל"ז היה אסור לילך אף להעצים עיניו שיש עדיין לחוש להרהור א"כ אין לו להעצים עיניו דהרי אנוס הוא להסתכל דרך הליכתו ואונס זה הא סגי שיפטריה רחמנא מאיסור לסמוך על עצמו דסובר דלענין הרהור אין חלוק בין עוצם עיניו ללא עצם כיון שיודע שהן מגולות במקום המכוסה ובשביל זה עצם עיניו ומתרץ דאפ"ה מיבעי ליה למינס נפשיה כשאפשר לו מדרך חסידות כדפרשב"ם, והטעם אולי בשביל זה יהיה טרוד שלא להרהר וגם אולי הראיה ממש יגרום גם להסתכל ביותר. עכ"פ חזינן שאף בשביל הפסד ממון ושאר צרכים שצריך לעשות רשאי לילך למקום שמגלות השוק והזרועות שהם מקומות שדרכן לכסות אף שיהיה מוכרח להסתכל, ואף כשלא יוכל לעצום עיניו אף לבעלי נפש, וכשיכול לעצום עיניו מדינא אינו מחוייב כיון שהוא דבר קשה לפניו ורק ממדת חסידות יש לו למינס נפשו ולעצום עיניו.
והנה מדסתם בגמ' משמע יותר שאף שלא בטוח שלא יבוא להרהור נמי מותר לילך בליכא דרכא אחריתא לעשות צורך פרנסתו ושאר צרכיו, מטעם שאיסור הרהור אינו מצד עצמו אלא כדי שלא יבוא לידי טומאה בלילה שלא ברור הדבר שיבוא לידי טומאה אלא שיש לו לחוש לזה לכן לא מחוייב למנוע מצרכיו ולהפסיד פרנסתו בשביל הספק. אבל לא מסתבר להקל כ"כ דכיון שהקרא אסר להרהר מצד ספק זה הרי נמצא שהרהור הוא כבר איסור בעצם וממילא כיון שיודע שא"א לו בלא הרהור איך יהיה מותר לו לעבור על איסור שבתורה בשביל פרנסתו וצורכו בלא פ"נ, אך אולי כיון שבקרא נאמר הטעם דשמירה משום שיבוא מזה לדבר רע הוא כנאמר שאינו איסור ברור ולכן צ"ע לדינא במי שלא בטוח שלא יבא להרהר. אבל במי שסובר שיותר נוטה שלא יבוא בזה לידי הרהור מותר לילך לפרנסתו ולשאר צרכיו בליכא דרכא אחריתא במקום שיושבות הנשים מגולות בשרן שדרכן לכסות. וכן אם צריך לרפואה להיות אצל הים נמי אם סובר שלא יבוא לידי הרהור מותר להיות שם אם אינו מוצא מקום ושעות שאין שם נשים ואם אינו בטוח צ"ע לדינא. וברחובות שבעוה"ר הולכות פרוצות הרבה שהוא דבר שא"א לאסור, צריך להשתדל בכל האפשר שלא להסתכל והעיקר להסיח דעתו מכל הרהור. ומסתבר שברחובות הוא דבר נקל להסיח דעתו משום שטרוד בהליכתו שלא יוזק ולא יזיק אבל בכל אופן א"א לאסור דבר שאין יכולין לעמוד בה.

[אוצר החכמה]

לענ"ד הח"ח למד אחרת.
והיינו שאיסור הסתכלות כדי שלא יבא לידי טומאה בלילה הוא דוקא שמסתכל ממש ובזה אין הבדל בין עומדות על הכביסה לשאר נשים שמה שכתוב בגמרא בע"ז שאסור להסתכל בפנויה נאה ובא"א מכוערת היינו אפילו בצנועה ביותר. אבל האיסור בעומדות על הכביסה כיוון שאינו מסתכל הוא מדין נהנה מראיית הערווה וממילא הקשה מה שהקשה ותירץ וכפי שביארתי למעלה.

אבל הגרמ"פ כנראה הבין שמה שכתוב בפוסקים (מכוח הגמרא ב"ב הנ"ל) שבמקומות המכוסים אסור אפילו ראייה בעלמא היינו שכיוון שהמקומות האלו הם ערווה אז הראיה פועלת כמו הסתכלות במקומות המגולים וא"כ הוא איסור אחד רק כאן אסור דווקא בהסתכלות וכאן גם בראייה. ולכן היה צריך ללכת עם ההסבר שלו שהוא רק חשש אבל מהגמרא בפסחים אין לו קושייה כי הוא איסור במעשה ולא הנאה.

כאמור לענ"ד הח"ח ששאל מגמרא בפסחים סבר אחרת.

[דורשי יחודך]

בסוגיא זו ובדברי הח"ח דובר בעבר באשכול אחר "ההנהגה הראויה בעת שיחה הכרחית עם אשה", והרב אוצה"ח גם שם וגם כאן העלה כמה נקודות חשובות.

ורציתי להוסיף כמה הערות בענין זה, אך קודם יש לסדר את הנידונים המתעוררים כאן:

א. מהו בכלל האיסור שסביבו מתנהל הדיון של איכא דרכא אחרינא, ליכא כו', מותר או אסור, באיזה איסור בדיוק באו לדון כאן?

ב. מדוע באיכא דרכא אחרינא נחשב רשע, והשאילה הן בעינים פקוחות הן בעיניים עצומות.

ג. מדוע בליכא דרכא אחרינא מותר, וכי מותר לעבור עבירות משום שליכא דרכא אחרינא.

ד. מהו בדיוק הגדר של איכא דרכא אחרינא או ליכא, ונפק"מ טובא למעשה.

[דורשי יחודך]

בהודעה זו רציתי להתייחס בעיקר לשאילה הראשונה, היינו באיזה איסור עסקינן.

בש"ס מצינו איסור הסתכלות משום הרהור וטומאה (ע"ז כ').

בראשונים (רמב"ם, ר' יונה) מצינו איסור נוסף בעריות (לא בפנויה) משום ולא תתורו כו' אחרי עיניכם. זה מבוסס אמנם על ברכות יב: אבל למעשה הוא דבר שאינו מתבאר בגמרא להדיא.

כך שלומר שהגמרא דנה מצד ולא תתורו נראה לי קצת רחוק. אמנם היה אפשר לפרש מצד ונשמרת, אולם מעניין שלא הגמרא ולא הראשונים מזכירים כאן את אותו איסור. ועוד הערה קצת דלשון הפסוק עוצם עיניו מראות ברע משמע שיש כאן בעיה מצד עצם הראיה ולא רק מצד מה שזה עלול להוביל אליו, כמובן שאין זה מוכרח אבל הערה יש כאן לענ"ד.

והנה הרב אוצה"ח כתב שיש איסור ליהנות מן הערוה, והוכיח זאת ממה שבליכא דרכא אחרינא מותר, ואם זה מעשה איסור איזה היתר הוא זה. אע"כ שלא מדין מעשה איסור אתינן עלה אלא מדין איסור ליהנות, ולכן גם הקשה החפץ חיים דא"כ אפילו איכא דרכא אחרינא היה צריך להיות מותר, ועי' להלן בזה. עוד הוכיח זאת הרב אוצה"ח מהא דדיברו דוקא על מקומות המכוסים, והרי ונשמרת נאמר גם על אשה צנועה, אע"כ דבאו לדון כאן מצד האיסור להינות מן הערוה.

אולם קשה לי מהו מקור האיסור הזה, והיכן נאמר בתורה האיסור ליהנות. ועוד דאם אסור ליהנות מן הערוה, מדוע דוקא מקומות המכוסים, וכי מותר ליהנות מאשת איש ממקומות המגולים. גם הרי מי לא עסקינן שהנשים הן פנויות טהורות, כך שאין הם בגדר ערוה עליו. (ואולי שתי שאילות האחרונות מתורצות חדא בחבירתה, דיש איסור מיוחד ליהנות דוקא ממקום שנקרא ערוה, הן אם האשה היא ערוה הן אם לא. אך שוב, מה המקור לאיסור זה.)


ובאשר להוכחות שהביא הרב אוצה"ח אכתוב בזה בע"ה להלן.


והנה מצינו בגמרא שבת סד. שזנו עיניהם מן הערוה, וע"ש ברש"י. ואינו מבואר איזה איסור הוא, ונשמרת אינו קשור למה שזנו עיניהם, וגם לא תתורו אינו דין במה שזן את עיניו לכאורה. (ומזה היה משמע אולי קצת כדברי ראוהצ"ח.)

עוד מצינו שם ובברכות כד. כל המסתכל באצבע קטנה כאילו הסתכל במקום התורפה. ואינו מובן דאם מצד ונשמרת, ממנ"פ, אם הם שוים ביכולתם להביא לידי הרהור כו', אם כן מהו הרבותא כאילו הסתכל כו'. ואם אינם שוים, א"כ מהו פשר הדבר שזה כאילו כו'. וגם אם מצד ולא תתורו, מהו החומר במסתכל במקום התורפה.

ונציע מהלך בכל זה. האיסור שדיברו עליו חז"ל ברוב המקומות, איננו נובע מאיזה לאו או אזהרה מפורשת, אלא הוא אחד הדברים הרבים שהם אסורים מצד הרוח הכללית של כל התורה, ומצד השכל, ומצד ה"דרך" שעליה מצוה הקב"ה (כמו שמצינו כמה פעמים בפרשיות שקוראים כעת "בכל הדרך אשר אני מצוך ללכת תלכו" וכדומה, כלומר לא מספיק לקיים את המצוות אלא יש לילך בדרך מסויימת.) וכן הם שאר הדברים באותו פסוק של "עוצם עיניו מראות ברע" - מואס בבצע מעשקות, אוטם אזנו משמוע דמים, וכו' עי"ש, וברור לענ"ד שאין הנביא מתעסק כאן ברשימת עשין ולאוין מספר המצוות, אלא בדברים בסיסיים בבנין האדם על פי תורה.

ואף אנו נאמר שלהסתכל על מקומות המכוסים (לפחות) באשה כדי ליהנות, הוא סתירה לכל רוח התורה, ובודאי היפך מ"קדושים תהיו". וזה אף כתוב בפסוק "עוצם עיניו מראות ברע", מדוע המקומות המכוסים נקראים רע? ולא דמי לקרא דונשמרת מכל דבר רע, דשם הקרי הוא הדבר רע, אבל כאן לא שייך לפרש כן. אלא הפשט דכלפי האדם, חשיפת מקומות המכוסים באשה זהו רע, ויש לעצום עיניו כדי שלא להביט בו.

וזהו מה שאמרו "שזנו עיניהם מן הערוה", לא שעברו על איזה איסור מסויים, אלא עצם הדבר שזנו עיניהם מן הערוה יש בזה פחיתות ורוע.

כמו כן זהו הרבותא של המסתכל באצבע קטנה כו', כי מצד הפחיתות והרוע היה באמת מקום לחשוב שאף שיש מעט רוע בלהסתכל על אצבע קטנה, אבל אינו דומה כלל לרוע של להסתכל במקום התורפה, שכל בר דעת מבין שזהו הסתירה הגדולה לדרך התורה. וקמ"ל שלפי מבט התורה, אין הבדל עקרוני, התורה מגלה שאותה פחיתות מוסרית שקיימת בלהסתכל במקום התורפה קיימת אפילו בלהסתכל באצבע קטנה.


(כדמות ראיה ששייך מושג כזה, שחז"ל יפליגו בעונש איזה חטא אפילו שלא נמצא לו שום אזהרה מפורשת, הנה הרמב"ן פ' כי תצא תמה איך יתכן שאין בתורה אזהרה מפורשת על לשה"ר, הרי הוא חטא כ"כ חמור. היינו שלא תמה הרמב"ן איך יתכן שזה חטא עם עונש חמור אם אין עליו אזהרה בתורה; זה כנראה לא הפריע לו. אלא הוקשה להרמב"ן איך יתכן שהתורה לא תעשה אזהרה מפורשת על דבר שהוא כ"כ חמור ויסודי.)

זהו לענ"ד יסוד הסוגיא כאן בבבא בתרא. עוד יש להעיר בדברי החפץ חיים שהביא הראוצה"ח, אקוה לכתוב בזה בהמשך בע"ה. אך קודם צריך לראות אם הדברים יעברו את שבט ביקורתם של הראוצה"ח ושאר החברייא.

[דורשי יחודך]

כעת לגבי השאילה הראשונה, מדוע בדאיכא דרכא אחרינא נקרא רשע, ועוד אפילו אם עוצם עיניו.

והקשה החפץ חיים בכלל ו', דהלא קיימא לן דאם אינו מכוין ליהנות, אפילו נהנה מותר, ומותר לילך בדרך שיריח ריח של ע"ז אפילו אם יש דרך אחרת, וא"כ כאן אפילו איננו עוצם עיניו צריך להיות מותר לכתחילה, ומה שייך לקרותו רשע.

ותירץ הח"ח דעריות חמירי טפי שנפשו של אדם מחמדתן וחוששים שבסוף כן יהרהר.

כמדומה שזה מאד מחודש בגמרא, הרי לפי דברי מרנא הח"ח צ"ל שיש איסור דרבנן מיוחד שהטילו חז"ל משום חשש זה, וכי לזה כוונת הגמרא, ומנא לה שיש איסור כזה, ולמה לא פירשו לנו חז"ל את האיסור המיוחד הזה. וכ"כ בפשיטות שואלת הגמרא לא רק שאסור אלא "רשע הוא"? לענ"ד יותר משמע שיש כאן דבר מובן מאליו שכל אחד צריך להבין שיש כאן רשעות, ולא שצריך דינים מחודשים וגזירות מחודשות.

וגם בדברי הרשב"ם נדחק החפץ חיים, שהרי הרשב"ם פירש את קושיית הגמרא "דקי"ל הרחק מן הכיעור", ומשמע יותר שהוא דבר כללי, והח"ח כותב על זה שכוונת הרשב"ם דוקא לענין עריות.

ולולי דבריו הקדושים של החפץ חיים זיע"א, היה נראה ליישב בפשיטות.

הרי יש כאן שני נידונים, א. האם עצם הראיה מותרת, ב. האם יש לחשוש שהאדם יכשל בעבירה, דהיינו שיסתכל לשם הנאה.

מצד גדרי הראיה עצמה, איה"נ שמותר וזהו הסוגיא דפסחים.

אכן יש כאן נושא אחר והוא שאין לאדם להכניס את עצמו לניסיון בחנם. וזו סברא פשוטה וכמו שכתב הרשב"ם הרחק מן הכיעור. ועל זה אומרת הגמרא ברוב פשיטות שמי שלא חש לדבר כזה הוא רשע.


וכי תימא א"כ מדוע בעבודה זרה מותר לילך שם גם כשיש דרך אחרת. הנה עצם הדבר שזה מותר איננו מפורש בגמרא (כי בגמרא "אפשר" היינו שיש דרך להמלט, אבל לא בהכרח שכשיש שתי דרכים מותר ללכת בדרך שיש בה ע"ז, וראה להלן) אלא הח"ח מביא כן מהש"ך, ועי' ברבינו דוד פסחים שם שג"כ נקט כן שאפילו שיש דרך אחרת מותר (למאי דקי"ל להלכה.). ועכ"פ בדברי רבנו דוד עוסק בעיקר גדרי ההלכה וכפי הסוגיא שם. והיה אפשר לומר שהסוגיא בפסחים עוסקת בעיקר דין ההנאה. ומצד החשש לכשלון בחטא צריך לברר את הגדרים מצד עצמם, ולא בזה עוסקת הגמרא.

וכ"ת דא"כ הוי הלכתא למשיחא, שהרי בלא"ה אסור מצד הכניסה לניסיון. נראה דיש נפק"מ גדולה. דנראה לכאורה שכל מה שאמרו באיכא דרכא אחרינא רשע הוא, היינו כשהם שוים ממש, אבל כל שעושה כדי לחסוך טירחא או זמן, הוי כליכא דרכא אחרינא, דאינו מחוייב להוציא מזמנו או כוחו להנצל מלהכנס לנסיון.

משא"כ בגדרי "אפשר" דסוגיא דפסחים, כל שיש רק טירחא מועטת, הרי זה נקרא עדיין "אפשר." ע"ש בתוס' כה: ש"לא אפשר" היינו כשיש טירחא גדולה.

ולכן יש נפק"מ ממש בדיון הגמרא שם, כשיש טירחא מועטת, כך שמצד הסוגיא דב"ב אין כאן שום רשעות, אבל מצד איסוה"נ צריך לדון בדבר.

ולפ"ז אין שום הכרח לחדש חילוקים בין עריות לשאר איסורים. אלא תמיד אסור להכניס את עצמו לנסיון, כל שיש איזה מקום לחשוש שיכשל. כשיש סיבה כל שהיא להעדיף את המקום שבו יש נסיון, אין בזה איסור (וכמובן שצריך לשקול בפלס את הנסיון ואת העדיפות של אותה דרך). ומצד איסורי הנאה הכל מותר בלא"ה כדקי"ל אפשר ולא קמכוין שרי.

אולם הרי הש"ך כתב שאפילו כשיש דרך אחר מותר בריח של עבוד"ז, ולא התנה שדוקא אם יש לו סיבה להעדיף את הדרך הזאת. ועכ"פ כל הקושיא תהיה בדברי הש"ך, ולא סתירת הסוגיות. ואולי אפ"ל גם בד' הש"ך דמיירי שיש איזו סיבה, או שיודע בעצמו שאינו מעוניין בהנאה זו כלל כך שאין לו נסיון. אבל כל שזה חטא שיש יצר להכשל בו, שפיר י"ל דאסור וכסוגיא דב"ב.

[דורשי יחודך]

ובעיקר דברי החפץ חיים, שמתרץ דדוקא בעריות חיישינן, הנה לשונו ז"ל שחוששים שמא יבא להרהר, ולכאורה לא היה צריך לזה, דהרי אפשר לחשוש שמא יבא להסתכל לשם הנאה, וזה לבד כבר אסור, ואיני יודע מדוע הוצרך להזכיר כאן איסור הרהור. ומשמע קצת שלמד את כל הסוגיא שמבוססת על איסור הרהור. ולמעלה הצענו לפרש דלא בזה עסקינן כלל, אלא בהשחתה מוסרית והיפך מדרך הקדושה להסתכל בנשים חשופות.

אגב, (אם יש עדיין מאזינים בשלב זה...) אולי מן הראוי להעביר את האשכול לבית המדרש? זה נראה לי קצת יותר מתאים לשם.