שבת נה. להם מי גלוי

[עושה חדשות]

...אמרה לפניו רבונו של עולם היה בידם למחות ולא מיחו אמר לה גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם אמרה לפניו רבונו של עולם אם לפניך גלוי להם מי גלוי...

האם אפשר ללמוד מכאן שנענשים על "נתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו טלה"? ולמה זה לא סותר את "וה' יסלח לה"?

[דרומי]

לא. אפשר ללמוד מכאן שמצות הוכח תוכיח היא מצוה על המוכיח כמטרה לעצמה, וגם אם בפועל לא עלה בידו מאומה - הוא קיים את מצוותו. וכמו בדיקת חמץ, שתיקנו מצוה עצמית על כל אחד לבדוק את החמץ, גם אם ידוע וגלוי שלא ימצא כלום

[לענין]

עדיין יש לדון, מפני שהמשמעות היא שאם אכן היה גלוי לפניהם שלא ישמעו, אז באמת לא היה בזה מצוה [ואילו לדברי דרומי -שמקורם בשיחות רבו- אין קשר בין התועלת לתוכחה, ואפילו אם יש ודאות אמיתית שלא יעזור אעפ''כ חייב].

[החושב]

אני גם חושב שכאן זה עניין מיוחד.
בעניין התוכחה או העדרה ישנם שני נושאים: א. עניין טכני - על ידי התוכחה אפשר לתקן את המצב, ב. אדם שמקפיד על מעשיו קלה כחמורה, אבל רואה בשוויון נפש איך שאחרים פורקים עול - מוכח שאכפת לו רק מעצמו ולא אכפת לו מכבוד השם מחילול השם.
וזה עניין הפסוק שמובא שם בגמרא:
יחזקאל פרק ט פסוק ד
וַיֹּאמֶר ה' אלו אֵלָיו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ:
אלא שמידת הדין השיבה, שרמת האכפתיות הזו איננה מספיקה - לא מספיק להצטער ולהיאנח - צריך לפעול ולהוכיח.

וכיון שהנידון כאן הוא האכפתיות של האדם, זה כלל לא משנה שכלפי שמיא גליא שתוכחתו לא הייתה נשמעת.
[עניין אחר הוא, אם האדם עצמו יודע שתוכחתו לא תישמע - כאן כבר י"ל שאין טעם להוכיח, כי זה מעשה סרק]

[מיללער]

אם כצד הב' של החושב שיש חיוב מחאה כדי להראות ש'איכפת ליה' כבוד שמים, נמצא שאף אחרי שכבר נעשה המעשה יש חיוב להביע צערו ומחאתו וכמו שאמרו שלא יאמרו מדשתקי רבנן ש"מ דניחא ליה, אבל לכאורה אין זה מצד מצות תוכחה להוכיח את האחרים אלא מצד חילול השם.

ועל עצם הדיון, בגמ' אמרי הוכח תוכיח אפי' מאה פעמים עד כדי מחאה או עד כדי הכאה, והרי בפעם ראשון ושני רואה כבר שהמחאה אינו מועלת וכל כך למה? אלא מאי, לכאורה מצד מקבל התוכחה אולי כשיראה איך שהמוכיח כואב באמת על העדר כבוד שמים יתהווה בלבו שינוי לטובה ויחזור ממעשיו, וזה יכול להתהוות אחרי עשרה פעמים תוכחה או אחרי עשרים פעמים, וממילא חייב להוכיח אפי' מאה פעמים.

וזה אולי פי' הגמ' אם לפניך גלוי להם מי גלוי, מה שגלוי להקב"ה שהאדם לא יקבל התוכחה זה מצד בחירתו של האדם וכבר נתחבטו קדמאי דקדמאי בענין ידיעה ובחירה, לפניך הכל גלוי הקב"ה יודע וצופה מראש, אבל האדם יראה לעינים ויש עליו חיוב מחאה ותוכחה להחזיר את חברו בתשובה, ואף אם יראה בנבואה וברוח הקודש שהשני לא יחזיר בו, בוודאי שאין לילך בזה אחרי לבו כי הרי הרשות נתונה והבוחר יבחר, ואולי ע"י תוכחתו יתהפך וירך לבבו וישוב ממחשבתו הרעה.

ואם כנים הדברים אין זה שייך למי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, שהרי כאן יש עליו תביעהשלא קיים מצוותו וחיסר מצוות תוכחה ודו"ק

[ספרים וועלט]

...אמרה לפניו רבונו של עולם היה בידם למחות ולא מיחו אמר לה גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם אמרה לפניו רבונו של עולם אם לפניך גלוי להם מי גלוי...

האם אפשר ללמוד מכאן שנענשים על "נתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו טלה"? ולמה זה לא סותר את "וה' יסלח לה"?

מ"ה' יסלח לה" למדו חז"ל שכן צריך כפרה!

[ביקורת תהיה]

המשמעות היא שאם אכן היה גלוי לפניהם שלא ישמעו, אז באמת לא היה בזה מצוה.

אדרבה! היתה מצוה עליהם שלא להוכיח, כדאמרינן בשלהי הבא על יבמתו: אָמַר רַבִּי אִילָּעָא מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה עַל אָדָם לוֹמַר דָּבָר הַנִּשְׁמָע, כָּךְ מִצְוָה עַל אָדָם שֶׁלֹּא לוֹמַר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע. רַבִּי אַבָּא אוֹמֵר, חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר 'אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ'.
וז"ל רבנו בחיי בריש פרשת שמות: הַתּוֹכַחַת הִיא עַל שְׁנֵי חֲלָקִים, הָאֶחָד מְחֻיָּב, וְהַשֵּׁנִי נִמְנָע. הַמְחֻיָּב הוּא שֶׁנִּצְטַוִּינוּ לְהוֹכִיחַ שָׁלשׁ כִּתּוֹת, וָהֵם חֲכָמִים פְּתָאִים נְעָרִים; הַנִּמְנָע הוּא שֶׁנִּצְטַוִּינוּ שֶׁלֹּא לְהוֹכִיחַ שָׁלשׁ כִּתּוֹת כְּלָל, וָהֵם לֵצִים כְּסִילִים רְשָׁעִים.
וכן מפורש שם בתוס' בבמה בהמה וז"ל: הַיְינוּ הֵיכָא דְסָפֵק אִי מְקַבְּלִי, כִּדְאָמַר בְּסָמוּךְ 'לִפְנֵיהֶם מִי גָלוּי'.

[החושב]

אם כצד הב' של החושב שיש חיוב מחאה כדי להראות ש'איכפת ליה' כבוד שמים, נמצא שאף אחרי שכבר נעשה המעשה יש חיוב להביע צערו ומחאתו וכמו שאמרו שלא יאמרו מדשתקי רבנן ש"מ דניחא ליה, אבל לכאורה אין זה מצד מצות תוכחה להוכיח את האחרים אלא מצד חילול השם.

יש הבדל גדול בין שיקוף הרגשות על ידי המעשים, לבין הבעת הרגשות בעלמא.
כאשר התורה מצווה להיות רחמנים, עיקר הכוונה שנתן כסף לאביון. להשתתף בצערו (כשאין לך אפשרות לעזור) זה גם דבר גדול, אבל זה רמה אחרת לגמרי של תביעה.
אם אדם לא ריחם על אביון ולא עזר לו - יש כלפיו תביעה עצומה בתחום רחמנות-אכזריות (מלבד עצם ביטול המצווה).
לעומת זאת, אם אין לו אפשרות לתת, והוא גם לא מיצר על כך ולא משתתף בצערו של האביון - גם עליו יש תביעה, אבל אין לדמותה לרמת התביעה שבמקרה הראשון.

[ביקורת תהיה]

המשמעות היא שאם אכן היה גלוי לפניהם שלא ישמעו, אז באמת לא היה בזה מצוה.

אדרבה! היתה מצוה עליהם שלא להוכיח, כדאמרינן בשלהי הבא על יבמתו: אָמַר רַבִּי אִילָּעָא מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה עַל אָדָם לוֹמַר דָּבָר הַנִּשְׁמָע, כָּךְ מִצְוָה עַל אָדָם שֶׁלֹּא לוֹמַר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע. רַבִּי אַבָּא אוֹמֵר, חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר 'אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ'.

אמנם בהגהות מיימוניות (בפ"ו מהלכות דעות אות ג) מביא שיטת הרא"מ, שמצות 'הוכח תוכיח' מוטלת על האדם אף אם ברי לו שדבריו יפלו על אזנים ערלות ('הוכח תוכיח' – אפילו מאה פעמים). ומה שאמר הקב"ה למדת הדין 'גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם', היינו שמטעם זה יש להם להיפטר מענשם של מלאכי החבלה, אבל את מצות התוכחה ודאי שביטלו אף על פי שהיה ידוע שלא יקבלו מהם.
גם דעת השל"ה (בראש ההקדמה) כדעת היראים, ומוכיח כן מהא דאמרינן בפרק יש בערכין כי מצות תוכחה היא עד הכאה או עד קללה. ומאמר רבי אלעזר ברבי שמעון 'מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע' מיישב בכמה אופנים, עיי"ש.

[החושב]

אמנם בהגהות מיימוניות (בפ"ו מהלכות דעות אות ג) מביא שיטת הרא"מ, שמצות 'הוכח תוכיח' מוטלת על האדם אף אם ברי לו שדבריו יפלו על אזנים ערלות ('הוכח תוכיח' – אפילו מאה פעמים). ומה שאמר הקב"ה למדת הדין 'גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם', היינו שמטעם זה יש להם להיפטר מענשם של מלאכי החבלה, אבל את מצות התוכחה ודאי שביטלו אף על פי שהיה ידוע שלא יקבלו מהם.
גם דעת השל"ה (בראש ההקדמה) כדעת היראים, ומוכיח כן מהא דאמרינן בפרק יש בערכין כי מצות תוכחה היא עד הכאה או עד קללה. ומאמר רבי אלעזר ברבי שמעון 'מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע' מיישב בכמה אופנים, עיי"ש.

מעניין איך זה מסתדר עם המציאות...
האם התורה רוצה שאלך למסעדה חילונית ואוכיח שם אנשים על כך שהם לא נטלו ידיים או שהזמינו אוכל לא כשר, ואלו שכבר סיימו לאכול ורוצים לצאת - אגיד להם שאסור להם לצאת כל עוד שלא בירכו ברכת המזון? ולא אניח להם כל עוד לא יקללו או לא יכו אותי?
כמדומה פשוט שגם בעלי השיטות שציינת (וכמדומה שהכל מובא להלכה בשו"ע כדלהלן) אינם מתכוונים למקרה כעין זה.

דברי השו"ע בעניין:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרח סעיף ב
נשים שאוכלות ושותות * עד שחשכה, והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקדש, (ג) א אין ממחין בידן א) כדי שלא תבואו לעשות בזדון. הגה: (ד) וה"ה בכל דבר איסור (ה) אמרינן: מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין; * ודוקא (ו) שאינו מפורש בתורה, אף על פי שהוא דאורייתא; * אבל אם ב מפורש בתורה, * (ז) מוחין בידן (ר"ן דביצה ורא"ש בשם העיטור). (ח) ג <ב> ואם יודע שאין דבריו נשמעין, לא יאמר ברבים להוכיחן, (ט) רק פעם אחת, אבל לא ירבה בתוכחות מאחר שיודע שלא ישמעו אליו; אבל ביחיד * (י) חייב להוכיחו * עד שיכנו או (יא) יקללנו. (ר"ן ס"פ הבע"י).

[ביקורת תהיה]

אמנם שיטת הרא"מ, שמצות 'הוכח תוכיח' מוטלת על האדם אף אם ברי לו שדבריו יפלו על אזנים ערלות.

ולנמוקי יוסף בסוף הבא על יבמתו שיטה מכרעת בענין:
רבים שהוא מכיר בהם שלא ישמעו – מצוה וחובה שלא להוכיחם, כדרבי אילעא ורבי אבא;
ומכל מקום פעם אחת חייב להוכיחם, משום דאולי בכל זאת ישמעו או משום שלא יהיה להם פתחון פה, והיינו דא"ל רבי זירא לרבי סימון לוכחינהו מר להנהו דבי ריש גלותא אע"ג דלא מקבלי;
אבל את היחיד חייב להוכיח בכל ענין עד שיכנו או יקללנו.

השל"ה כתב על דברי הנמוק"י 'דבריו דחוקים הם', אולם הרמ"א בהלכות יום הכפורים (תרח, ב) מביא שיטת נמוקי יוסף להלכה, וז"ל: וְאִם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין דְּבָרָיו נִשְׁמָעִין, לֹא יֹאמַר בָּרַבִּים לְהוֹכִיחָן רַק פַּעַם אַחַת, אֲבָל לֹא יַרְבֶּה בְּתוֹכָחוֹת מֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ אֵלָיו; אֲבָל בְּיָחִיד חַיָּב לְהוֹכִיחוֹ עַד שֶׁיַּכֶּנּוּ אוֹ יְקַלְלֶנּוּ.

[ביקורת תהיה]

האם התורה רוצה שאלך למסעדה חילונית ואוכיח שם אנשים, ולא אניח להם כל עוד לא יקללו או לא יכו אותי?

ז"ל ביאור הלכה שם: וְדַע, דְּמִסְתַּבְּרָא דְּמַה שֶּׁפָּסַק הָרַמָ"א דִּבְדָבָר הַמְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה חַיָּב לְמַחוֹת, דַּוְקָא שֶׁהוּא בְּאַקְרַאי, אֲבָל אֵלּוּ הַפּוֹרְקֵי עֹל לְגַמְרֵי, כְּגוֹן מְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא אוֹ אוֹכֵל נְבֵלוֹת לְהַכְעִיס, כְּבָר יָצָא מִכְּלַל 'עֲמִיתֶךָ' וְאֵינוֹ מְחֻיָּב לְהוֹכִיחוֹ. וּלְעִנְיַן אוֹכֵל נְבֵלוֹת לְתֵאָבוֹן אוֹ מְחַלֵּל שַׁבָּת שֶׁלֹּא בְּפַרְהֶסְיָא יֵשׁ לְעַיֵּן בַּדָּבָר.