מסכת חולין - הערות והארות פנינים ומרגליות

[אהרן תאומים]

סא:

רש״י ד״ה א״כ דמעזניה כו׳

צ״ע מדוע השמיט פרס?

אולי מפרס ועזניה יחד אי אפשר ללמוד כלום כשני כתובים שאינם מלמדים, לכך כיוון רש"י שנלמד או מפרס או מעזניה

[שמואל דוד]

ע:

תניא אמר ר' יונתן נמתי לו לבן עזאי למדנו נבלת בהמה טהורה שמטמאה ונבלת בהמה טמאה שמטמאה נבלת חיה טמאה שמטמאה נבלת חיה טהורה לא למדנו מנין נם לי כל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת נמתי לו וכי נאמר וכל חיה והלא לא נאמר אלא בכל החיה למהלכי כפים בחיה הוא דאתא נם לי ומה ישמעאל אומר בדבר הזה נמתי לו (ויקרא יא, לט) וכי ימות מן הבהמה זו בהמה טמאה אשר היא לכם לאכלה זו בהמה טהורה למדנו חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה חיה טהורה בכלל בהמה טהורה חיה טמאה בכלל בהמה טמאה כו׳

מדוע נקט לשון ״נמתי״ ?

[אהרן תאומים]

אולי רש"י רומז בלשונו נמתי אמרתי למדנו וכו' שמחבר יחד הסבר עם הגירסא, כדי שנבחין שדיון זה התנהל לא כמחלוקת אלא כאמירה עדינה וסיפור דברים אולי אפילו אמירה מנומנמת שקיטה לא לשם ויכוח שניהם בן עזאי ורבי יונתן תלמידי רבי ישמעאל, וכל הדיון ביניהם מסופר ע"י רבי יונתן בלשון "נם" למעט "אמירת" הסיכום שאומר רבי יונתן בהדגשה ובלשון הזה אמר לי [=בן עזאי] חבל על בן עזאי שלא שימש את רבי ישמעאל.

[שמואל דוד]

יישר כח

[שמואל דוד]

אולי רש"י רומז בלשונו נמתי אמרתי למדנו וכו' שמחבר יחד הסבר עם הגירסא, כדי שנבחין שדיון זה התנהל לא כמחלוקת אלא כאמירה עדינה וסיפור דברים אולי אפילו אמירה מנומנמת שקיטה לא לשם ויכוח שניהם בן עזאי ורבי יונתן תלמידי רבי ישמעאל, וכל הדיון ביניהם מסופר ע"י רבי יונתן בלשון "נם" למעט "אמירת" הסיכום שאומר רבי יונתן בהדגשה ובלשון הזה אמר לי [=בן עזאי] חבל על בן עזאי שלא שימש את רבי ישמעאל.

ע״ע מהרצ״ח עא.

[שמואל דוד]

עד:

רש״י ד״ה לא הילכו בו - בשליל זה להקל.

ד״ה לא הילכו בו - חכמים בשליל בהיתר זה דלא משוי ליה בהמה.

מדוע האריך ושינה בלשונו ?

[אהרן תאומים]

הראשון נאמר בהכרח על משנתנו ובה נאמר "מוציא דמו" ומוכח שלא הוציאו מכלל בהמה אלא שהקילו בו
בשני הוא באופן של "אתמר" הנאמר באופן כללי ואז רצה לומר שהשליל לא משווה ליה בהמה לכל פרטיה ואפשר שגם דמו מותר ועל דבר זה עצמו הגמרא דנה

[שמואל דוד]

יישר כח.
אולם לכאורה גם בלי פירוש רש״י היה מובן דברי הגמרא וצע״ק.

[אהרן תאומים]

רש"י מסביר את הלשון "הלכו בו" כי אם זה רק בענין אחד מדוע "הלכו" וע"כ גבי שחיטה "הלכו להקל" הלכו לקולא כלומר נמשך אחר שחיטת האם, ובשני "הלכו" בהיתר השליל שאינו בהמה

[שמואל דוד]

עה:

במסוכן ובתרומת מעשר כו׳

עיין חידושי הש״ס לר״י פיק ז״ל שהעיר דהול״ל תרומת מעשר (סדר זרעים) קודם למסוכן (סדר נשים)

וראיתי שהביא הגאון רב נבנצל שליט״א בשם הגרש״ז ז״ל ליישב שלשון הגמרא הוא ע״פ לישנא דקרא ישעיה מ׳ כ׳ ״הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה עֵץ לֹא יִרְקַב יִבְחָר חָרָשׁ חָכָם יְבַקֶּשׁ לוֹ לְהָכִין פֶּסֶל לֹא יִמּוֹט״
ודפח״ח

[ההוא דאמר]

מדוע לא יהא מותר לאדם לשתות שכר בצבייתא בלילה
סז, א
אמר רב הונא, לא לשפי אינש שיכרא בצבייתא באורתא, דילמא פריש לעיל מצבייתא והדר נפיל לכסא, והוי עובר משום שרץ השורץ על הארץ.
בהמשך הגמ' מבואר, כי תולעת שעולה על דפנות החבית מותרת, משום דשם רבייתה.
וצ"ע, מדוע יאסר לאדם לשתות שיכר בצבייתא בלילה, ויחשוש הוא שמא פרשה התולעת על קשי הצבייתא, מדוע לא נימא דיש חזקת היתר דהיתה קודם מותרת, ואם כן כאשר יש ספק האם התולעת היתה מכבר בתוך היין, או שפרשה מהצבייתא ונפלה, מדוע לא נוקמי' בחזקת היתר, דהיה חזקת היתר לתולעת קודם שפרשה לעיל מצבייתא, וצ"ע.

[דרופתקי דאורייתא]

ס"ח ב'
"אמר ליה רב יהודה לעולא [שאמר בשם ריו"ח], והא רב ושמואל דאמרי תרוויהו אבר עצמו אסור"
וצ"ב, שהרי לעיל ס"ח א' רב יהודה אמר ליה רק משמיה דרב, ולא הזכיר כלל את שמואל.
ועוד, דרש"י להלן, אחרי שהזכיר שכ"ה שיטת שמואל, בד"ה במערבא מתנו הכי "לפלוגתייהו דרב וריו"ח", ולא הזכיר את שמואל.
וצ"ע.

[שמואל דוד]

גם יש להקשות, גברא אגברא קרמית? ועיין בספר וזאת ליצחק.

[אהרן תאומים]

פ.
רש"י ד"ה בית דושאי. משפחה נקראת על שם אביה:
זה הפעם היחידה בש"ס שרש"י מסביר ששם משפחה הוא בשם האב, (כדכתיב למשפחתם לבית אבתם) והוא בנו"ט כאן לומר על הכוי שבא מן התיש ומן הצביה ומן בהמה הוא ע"ש האב

[שמואל דוד]

עח.

רש״י ד״ה והשני כשר - באכילה, ואיידי דתנא פסול תנא כשר.

צ״ע מדוע לא פירש כן לעיל במתניתין?

[תם מה הוא אומר]

פ.
רש"י ד"ה בית דושאי. משפחה נקראת על שם אביה:
זה הפעם היחידה בש"ס שרש"י מסביר ששם משפחה הוא בשם האב, (כדכתיב למשפחתם לבית אבתם) והוא בנו"ט כאן לומר על הכוי שבא מן התיש ומן הצביה ומן בהמה הוא ע"ש האב

איני זוכר בבירור, אבל דומני כי ראיתי בעבר בש"ס שוטנשטיין בהערה ביאור יפה על הרש"י הזה, ללא מקור, (כלומר ביאר של העורכים שם), מדוע רש"י ביאר זאת, על פי איזה גר"א. או משהו בדומה לזה. אשמח אם מישהו ימצא ויעלה הדברים.

[שמואל דוד]

עח

אותו ואת בנו ...
ועיין בגמרא עח: בנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו כו׳

לכאורה צ״ע מדוע נקט בלשון זכר אם הכוונה לנקבה.

[ההוא דאמר]

סח, ב
מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר
בגדר פסול טריפה התעוררתי לחקור על פי דברי גמ' זו האם טריפה זהו כפי ההבנה הפשוטה, גדר פסלות בבהמה.
או ידילמא, דטריפה אין זה 'פסלות' אלא דנותנת הטרפות דין ששוב לא תותר הבהמה בשחיטת הסימנים, והיינו דאין זה פסול חיובי, אלא גורמת שלא תתיר השחיטה, הצד להבין כן מלשון הגמ' - 'שוב אין לה היתר'

[ביקורת תהיה]

צ״ע מדוע נקט בלשון זכר אם הכוונה לנקבה.

כשעוסקים בענין מסוים בתלמוד, מומלץ מאד ללמוד לפני כן את הפרשה בתורה עם המפרשים.

[ביקורת תהיה]

התעוררתי לחקור, האם גדר טריפה היא כפי ההבנה הפשוטה - גדר פסלות בבהמה, או דילמא אין זה פסול חיובי, אלא הטריפה גורמת שלא תתיר השחיטה.

מהא דטריפה יורדת לה טומאה משעה שנטרפה איכא למשמע כפי ההבנה הפשוטה שטריפה הרי היא כנבלה.

[שייף נפיק]

יש יסוד גדול מהגר"ח (ראה בסטנ' ריש חולין) ששחיטת טריפה הוא חסרון בשחיטה.
ועיין שיעורי הגרי"ד והגרמ"ד בזבחים סט
והרבה דברים יתבארו לפי"ז בפרק כיסוי הדם. וחזון למועד.

[שמואל דוד]

צ״ע מדוע נקט בלשון זכר אם הכוונה לנקבה.

כשעוסקים בענין מסוים בתלמוד, מומלץ מאד ללמוד לפני כן את הפרשה בתורה עם המפרשים.

יישר כח על העצה....
ועיין רמב״ן עה״ת

[ההוא דאמר]

יש יסוד גדול מהגר"ח (ראה בסטנ' ריש חולין) ששחיטת טריפה הוא חסרון בשחיטה.
ועיין שיעורי הגרי"ד והגרמ"ד בזבחים סט
והרבה דברים יתבארו לפי"ז בפרק כיסוי הדם. וחזון למועד.

מהא דטריפה יורדת לה טומאה משעה שנטרפה איכא למשמע כפי ההבנה הפשוטה שטריפה הרי היא כנבלה.[/quote]

יישר כח.

[שמואל דוד]

פ.
רש"י ד"ה בית דושאי. משפחה נקראת על שם אביה:
זה הפעם היחידה בש"ס שרש"י מסביר ששם משפחה הוא בשם האב, (כדכתיב למשפחתם לבית אבתם) והוא בנו"ט כאן לומר על הכוי שבא מן התיש ומן הצביה ומן בהמה הוא ע"ש האב

איני זוכר בבירור, אבל דומני כי ראיתי בעבר בש"ס שוטנשטיין בהערה ביאור יפה על הרש"י הזה, ללא מקור, (כלומר ביאר של העורכים שם), מדוע רש"י ביאר זאת, על פי איזה גר"א. או משהו בדומה לזה. אשמח אם מישהו ימצא ויעלה הדברים.

A8841CEB-F79A-4622-A284-67A369774AC6.jpeg (86.03 KiB) נצפה 9257 פעמים

[שמואל דוד]

פ.
רש"י ד"ה בית דושאי. משפחה נקראת על שם אביה:
זה הפעם היחידה בש"ס שרש"י מסביר ששם משפחה הוא בשם האב, (כדכתיב למשפחתם לבית אבתם) והוא בנו"ט כאן לומר על הכוי שבא מן התיש ומן הצביה ומן בהמה הוא ע"ש האב

יפה. מ״מ מנין לו לרש״י לפרש כן. וע״ע ברבינו גרשום.

[אהרן תאומים]

בכלל צריך עיון בשיטת רשב"ג אם היא שיטה חדשה להלכה שאיננה קשורה למציאות הכוי האם הוא מן הכלאים או מין בפני עצמו, כי בתוספתא שמובא דברי רבי יוסי אין מובא שיטת רשב"ג

[אהרן תאומים]

פ.
רש"י ד"ה בית דושאי. משפחה נקראת על שם אביה:
זה הפעם היחידה בש"ס שרש"י מסביר ששם משפחה הוא בשם האב, (כדכתיב למשפחתם לבית אבתם) והוא בנו"ט כאן לומר על הכוי שבא מן התיש ומן הצביה ומן בהמה הוא ע"ש האב

יפה. מ״מ מנין לו לרש״י לפרש כן. וע״ע ברבינו גרשום.

ראה הפירוש למשפחתם לבית אבתם

[שמואל דוד]

יישר כח.

[שמואל דוד]

פא.

רש״י ד״ה התראת ספק - ופירוש ״משובש״ הוא מאדם חריף ומפולפל.
ועיין במהרש״ל שגרס ״ופירוש משובת הוא״ ולא הבנתי כוונתו.
וע״ע במהרש״ם (נדפס בסוף המסכתא)

[שמואל דוד]

פא:

רש״י ד״ה ושור הנסקל- לאחר שנגמר דינו דקיימא לן דאסור בהנאה אפילו שחטו בקדושין (דף נו:) ובפסחים (דף כב:)

יש להעיר, חדא, מדוע האריך לציין לב׳ מקומות.
ועוד מדוע הקדים קדושין לפסחים.
ועוד מדוע לא ציין לבבא קמא מ״א. וצ״ע.
[עיין לשון המגיד משנה פרק ד מאכלות אסורות הלכה כב]

וחיפשתי בכת״י ומצאתי בע״ה שכתב בבא קמא. אולם עדיין צ״ע בהסדר.

5C54D776-030D-4743-AC81-D843EAD0CBDA.jpeg (71.85 KiB) נצפה 9160 פעמים

[אהרן תאומים]

פא:

רש״י ד״ה ושור הנסקל- לאחר שנגמר דינו דקיימא לן דאסור בהנאה אפילו שחטו בקדושין (דף נו:) ובפסחים (דף כב:)
יש להעיר, חדא, מדוע האריך לציין לב׳ מקומות. ועוד מדוע הקדים קדושין לפסחים. ועוד מדוע לא ציין לבבא קמא מ״א. וצ״ע.
[עיין לשון המגיד משנה פרק ד מאכלות אסורות הלכה כב]

וחיפשתי בכת״י ומצאתי בע״ה שכתב בבא קמא. אולם עדיין צ״ע בהסדר.

5C54D776-030D-4743-AC81-D843EAD0CBDA.jpeg

הקדמתני בהצגת הקושיא
בקידושין זה משנה (וגם הוזכר בסוגיא הקודמת שחיטה שאינה ראויה בדף נז שם) ובפסחים זה פעם הראשונה מו"מ בגמרא בש"ס שכמותו חוזר בקידושין ובבבא קמא ובבכורות)

[שמואל דוד]

יישר כח!

[שייף נפיק]

פג, ב
הכל בכתב – קא מוסיף אבנין
יל"ע מה שמצינו מחלוקת אם יש הכל בכתב בכלים, ולכאורה מזבח הוא כלי אלא שהוא מחובר לקרקע, ויש לדחות דאף דמחובר וכלפי טומאה הוי מחובר כבטל לקרקע, ואפ"ה יש לו דין כלי, ומוכח שיש הכל בכתב בכלים. אמנם מלשון הגמ' קא מוסיף אבנין ולא כתוב מוסיף אמזבח אולי יש לדקדק שהוי מחובר, ולכן הוי הנידון על הבנין, ודוק. ויש לעיין.

[שייף נפיק]

פג, ב חידוש בענין הכל בכתב
א
בחולין פג, ב דנה הגמ' במה שאין נוהג כיסוי הדם במוקדשין, ובהו"א הוא מחמת שאי אפשר ליתן עפר מתחת כי הוי מוסיף על הבנין, והתוס' שם (ד"ה קא מוסיף) הביאו דברי רבינו תם דמפרש קא מוסיף אבנין ולא הוי מרובע, והקשו עליו דאין נראה דא"כ יוסיף עפר בכל צדדי המזבח, ועוד, דקרא דריבוע יהיה הו"ל לאתויי ולא קרא דדהכל בכתב. והנה בכלל צ"ב למה הוצרך לפרש כן ולא סגי ליה בהכל בכתב, ואפש"ל דהנה יש לדון אם יש שיעור שינוי להכל בכתב או דאפילו משהו שאין בו שיעור הוי שינוי, והנה אי נימא כצד א' דרק בשינוי מידה הוי שינוי, א"כ בהוספת עפר מועט עדיין לא הוי שיעור ואין כאן שינוי צורת המזבח, אלא מצד מה דהוי מבטל ריבועו שזה אפילו בלי מידה שזה דבר מציאותי, ולכן פירש כן.
ובהערות מנחת מרדכי (עליאש) על ספר מקדש דוד סימן א' הערה טו הקשה ממה שנצטוו לעשות מחתות קורח ועדתו ריקועי פחים ציפוי למזבח דדוחק הוא לומר שנאמר כאן ציווי לשנות מידות המזבח, וע"ש מה שמביא לדון כן בשם ההפלאה, והוא מתרץ שם שקלפו מציפוי המזבח ושם שמו ציפוי המחתות ולא הוי שנוי. ולענ"ד היה נראה לדון שאף אי נימא שציפו מעל המזבח בכל זאת לא הוי שינוי, דאין כאן שינוי מידה,
והנה בכלל קשה שמצינו יש מפרשים שאיסור הכל בכתב דוקא כשבא לפחות אבל להוסיף שרי, וקשה מכאן, (וכה"ק בברכת אברהם בחולין פג, ב) ולדברינו יבואר פשוט, די"ל שלהוסיף כשמשתנה המידה ע"י ההוספה אסור, אבל כשמוסיף בלא שינוי מידה אסור ואולי זה כוונתם. ודוק.
והצעתי הדברים קמיה מו"ר והעיר האם גם לפחות נאמר כן וצ"ע.

[שייף נפיק]

פג, ב רד"ה קמוסיף אבנין להגביהו.
ולכאורה פלא למה נקט רש"י להגביהו, והלא הנידון כאן על אורך ורוחב. ועיין רש"ש פירוש מחודש
והנה הגרי"ד (שיעורי זבחים סא) תירץ קושיית התוס' מה שכתוב שיבטלנו ויועיל הביטול כלפי זה דהוי חציצה ואפ"ה לא הוי חסרון מדין הכל בכתב כיון שאין ההוספה בשביל מידות המזבח אלא בשביל שלא תהא חציצה, וקושית הגמ' כאן מהכל בכתב הוא מדין תבנית הבית, שיש כאן הוספה על הבית, וכמו שמוסיף תל בעלמא בבית דהוי הוספה, ומדויק לשון הגמ' מוסיף אבנין, ולא כתיב על המזבח, ובזה מפרש מש"כ רש"י להגביהו, שהנידון כאן הוא על הגובה שנוסף בבית לא במזבח.

ואני הצעיר לא הבנתי דלפי הגרי"ד מה קושיית הגמ' בסוכה בהחליל על מחיצה שעשו לצניעות בביהמ"ק לשמחת בית השואבה דהכל בכתב, ומתרצת דקרא אשכחו ודרשו, דלפי הגרי"ד י"ל שאין בזה שום חסרון, כיון שלא נעשית ההוספה בשביל להוסיף שיעור אלא רק לצניעות. וצ"ע.

ועכ"פ לפי"ד הגרי"ד מיושב בפשיטות הקושיא שמקשים מה נאמר בציווי ה' למשה לעשות הריקועי פחים ציפוי לצזבח דהוי מוסיף, די"ל שאין ההוספה בשביל המידות, אלא רק למטרת 'זכרון לחטאים בנפשותם' ואף כשמבטלם לא הוי הכל בכתב. וע"ע.

[שמואל דוד]

פג.

בארבעה פרקים אלו דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו כו׳

פירש״י דזכות הוא לו - מסירה זו זכות היא לו ״דהא לא סגי ליה בלא בשר״
ועיין ברבינו גרשום שכתב שיש חיוב לקנות בשר.

ועיין רש״י עירובין פא: זכות הוא לו - להוציא מעות ולקנות בשר ״שהכל דרכן בכך״

מה כוונתו בשלש תיבות אלו?

[שייף נפיק]

שפשוט שזה דעתו ורצונו

[שייף נפיק]

פד, א
ת"ר אשר יצוד אין לי אלא אשר יצוד ניצודין מאליהן מנין ת"ל.
יש להעיר, א. אם הגמ' כאן דנה על מה שכתבה המשנה מזומן ושאינו מזומן, ואם כן למה לא נקטה כלשון המשנה מזומן וכו'. ובכלל צ"ב על המשנה שנקטה הפשוט לפני החידוש (כמו: בארץ - ובחוצה לארץ, בפני הבית – ושלא בפני הבית) וכאן לכאורה המזומן הוא חידוש וכתוב קודם. ונראה לפרש, שכאן הגמ' לא דנה כהמשנה על מזומן ושאינו מזומן, אלא, על המין, שמין כזה שאינו צריך צידה אינו בכלל כיסוי קמ"ל. ודוק.

[שייף נפיק]

''ביום טוב האחרון של חג'' וצ"ע למה לא ביום טוב ראשון, וכי בו אין דין שמחה? ורש"י כתב שיש חביבות יותר. ועדיין אינו מובן וכי א"צ בשר לשמחה?
ושמעתי לפרש שביו"ט ראשון עדיין אין הכרח שיאכלנו מיד ואולי יש לו כבר בשר וקונה בשבילסוף הרגל ואז הוי כיש לו ריוח. וילע"ע.

[אהרן תאומים]

פג.
בארבעה פרקים אלו דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו כו׳. פירש״י דזכות הוא לו - מסירה זו זכות היא לו ״דהא לא סגי ליה בלא בשר״
ועיין ברבינו גרשום שכתב שיש חיוב לקנות בשר.
ועיין רש״י עירובין פא: זכות הוא לו - להוציא מעות ולקנות בשר ״שהכל דרכן בכך״
מה כוונתו בשלש תיבות אלו?

בעירובין עיקר הדיון הוא במהות קנין זכין לאדם שלא מדעתו, וכוונת רש"י לכאורה שהכל דרכן בכך "לקנות" בשר, כי למעשה לצורך קיום מצות השמחה באכילת בשר , יכול לאכול אצל חבירו, ואכן שם הגמרא מביאה שיטה נוספת שאינה מובאת כאן, וליתכן שלכך רמז רש"י את החיסרון שבהסבר הראשון של זכין וכו', על כן היה צורך בדרך נוספת,
במסכתינו שענינה שחיטת חולין ואכילת בשר (ובמאמר המוסגר עיקר אכילת בשר רצוי שיהיה רק אכילת שמחה ברגל כפי שהוזכר בעניו בשר תאוה וכו') וע"כ כאן שאין העיקר בדרך הקנינית הדגיש יותר את "חובת" אכילת הבשר שבשבילה "זכין" לאדם שלא מדעתו.