משנה שבועות פ"ג - דברים שאינן ראויין לאכילה, לאו כהן

[במסתרים]

שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה ושתה משקין שאינן ראוין לשתיה פטור שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב ור' שמעון פוטר

ופירש רש"י

ואכל נבילות כו' חייב - דראוין הן לאכילה ואריא הוא דרביע עלייהו:
ור"ש פוטר - דמושבע ועומד הוא עליהן:

ועיין הסוגיא בגמ' כג: כד.
האם כוונת רש"י כאן דר"ש פוטר מטעם אין איסור חל על איסור (או אין שבועה חלה על מצוה), או שחושב האיסור כאינו ראוי לאכילה? ולמה אין בגמ' אפי' קס"ד שר"ש לא ס"ל אריא רביע?

אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן שאם נשבע לבטל ולא ביטל פטור

ובגמ' הובא מברייתא היקש הרעה והטבה, ושקו"ט.
האם פירשו את דברי המשנה "עשה בה לאו כהן" דהיינו היקש הברייתא? ולמה אין לפרש כפשוטה שצריך שיהא מה שנשבע עליו שייך בהן ולאו מה שאין כן במצוה?

[ביקורת תהיה]

האם כוונת רש"י כאן דר"ש פוטר מטעם אין איסור חל על איסור (או אין שבועה חלה על מצוה), או שחושב האיסור כאינו ראוי לאכילה?

דברי חידות. הלוא מקרא מלא דיבר רש"י דטעמא דר"ש משום 'דמושבע ועומד הוא'.

[ביקורת תהיה]

האם פירשו את דברי המשנה "עשה בה לאו כהן" דהיינו היקש הברייתא? ולמה אין לפרש כפשוטה שצריך שיהא מה שנשבע עליו שייך בהן ולאו מה שאין כן במצוה?

הפטור בנשבע לקיים את המצוה לדעת חכמים נלמד בשני שלבים:
א. מן ההיקש האמור בברייתא 'מה הרעה רשות אף הטבה רשות' ניתן ללמוד אך זאת שאין הכתוב מדבר כי אם בשבועת הרשות בלבד; אך עדיין אפשר לחייב את הנשבע לקיים את המצוה מכח הקל וחומר של רבי יהודה בן בתירא.
ב. אומרים חכמים במשנתנו: 'להרע או להיטיב' - מלמד שלא חייבה תורה אלא בשבועה דאיתה בלאו והן, ולפיכך בשבועת מצוה, שלא עשה בה לאו כהן, פטור. ורבי יהודה בן בתירא לא בעי לאו והן. (תוספות ד"ה מדאיצטריך)

[הורודנאי]

ולמה אין בגמ' אפי' קס"ד שר"ש לא ס"ל אריא רביע?

למה שיהיה כזה ס"ד?

[במסתרים]

אסביר. למדתי המשנה בלי עיון. וחשבתי שלכאורה אפשר לפרש בזה המחלוקת לפי פשוטה.
ולמה באמת אינה כן?

וכבר מצינו בגמרא לפני המשנה הו"א דלא ס"ל אריא רביע.

[במסתרים]

האם פירשו את דברי המשנה "עשה בה לאו כהן" דהיינו היקש הברייתא? ולמה אין לפרש כפשוטה שצריך שיהא מה שנשבע עליו שייך בהן ולאו מה שאין כן במצוה?

הפטור בנשבע לקיים את המצוה לדעת חכמים נלמד בשני שלבים:
א. מן ההיקש האמור בברייתא 'מה הרעה רשות אף הטבה רשות' ניתן ללמוד אך זאת שאין הכתוב מדבר כי אם בשבועת הרשות בלבד; אך עדיין אפשר לחייב את הנשבע לקיים את המצוה מכח הקל וחומר של רבי יהודה בן בתירא.
ב. אומרים חכמים במשנתנו: 'להרע או להיטיב' - מלמד שלא חייבה תורה אלא בשבועה דאיתה בלאו והן, ולפיכך בשבועת מצוה, שלא עשה בה לאו כהן, פטור. ורבי יהודה בן בתירא לא בעי לאו והן. (תוספות ד"ה מדאיצטריך)

למה לא די בשלב ב'?

[ביקורת תהיה]

אלמלא ההיקש של הטבה להרעה היה גם נשבע לבטל את המצוה חייב, והיתה שבועת מצוה בלאו והן.