מסכת בבא קמא - הערות והארות

[HaimL]

בבא קמא קיט.
יש להעיר, השתא חמשה מוכרת ארבעה מיבעיא, וכאן אי אפשר לומר ״ואפילו טובא״ וצ״י. ועיין לעיל קיח: שהגמרא הקשה כה״ג ועיין תוספות שבת ס:

ל"ד דהברייתא הראשונה איירי בדבר שבמניין כגון ד' וה' צאן וגיזין. אבל הברייתא השנייה איירי בד' וה' דינר, דהוא שווי ממון, ופשיטא דא"א לתת בו שיעור שווה לכל אדם, כגון אי אמיד, שמא אינו מקפיד אלא על יותר מחמישה, אבל אי לא אמיד, שמא מקפיד כבר בחמישה. ובלא"ה, את שדרכו להימנות, אדם מבחין בו בין מניין ד' למניין ה', אבל בשווי ממון, אטו כ"ע תגרי נינהו, שיכולים להבחין בין שווי ד' לה' דינר.

[שמואל דוד]

דבר מעניין ראיתי במסכת בבא קמא שהגמרא מרבה לכתוב ״אמרי״ ובדף עא. מצינו כן הרבה מאוד. האם יש איזה ביאור לזה?

מה הכוונה ב״אמרי״, בני הישיבה?

viewtopic.php?f=29&t=54014

[י. אברהם]

ברש"י ד"ה הגלל, שהשן מבערת למאכל ונעשית גלל.
קצת תמוה שהשן הטוחנת את המאכל, יהי' שמה נקראת ע"ש מה שנעשה מן המאכל אחרי האכילה והעיכול וכו'.
וי"ל דנקרא כן לרמז מה שכתבו המוכיחים שבעת האכילה יתן אל לבו מה נעשה מן המאכל.

ע"ע בס' דרש משה קראקא שמ"ט ברכות מאמר יח

ברכות מאמר יח.PNG (72.79 KiB) נצפה 2104 פעמים

[HaimL]

וכן אי כתיב בור ורגל אתיא כולהו מהא דינא דבור לבר מקרן דכי פרכת מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק תאמר בשן ואש ואדם רגל יוכיח וכו'
ובדף ג ע"ב
הני נמי תחלת עשייתן - תחילת מה שנעשו בור דהיינו כשהונחו לשם היו עומדים לנזק:
---
ותמוה, דמשמע להדיא דאש אין תחילת עשייתו לנזק. ויש 2 דרכים לפרש מהו תחילת עשייתו לנזק. האחת, שאם יפגע בו אדם או בע"ח או כלי במקום הנחתו, ודאי יינזק. וזה שייך בבור, דכל מה שייפול לבור או ייתקל בתקלה יינזק, אבל ל"ש בקרן ושן ורגל ואדם, דאף אם יפגע בו במקום הנחתו, שמא אין השור רוצה לנגוח או לאכול, ושמא לא ידרוס ברגליו או יזיק בכלי שעליו, וסתם אדם פשיטא דאין פגיעתו רעה. אבל באש, פשיטא דהאש ודאי מזיק במקום הנחתו, והחידוש הוא שאף הולך ומזיק במקום אחר מחמת כוח אחר המעורב בו. וא"כ ע"כ א"א לפרש כן, אלא הדרך השנייה לפרש דהיכן שהונח כבר נעשה לנזק ולא לתועלת, וזה שייך בבור ברה"ר, דכיוון שחפר שלא ברשות, לא היה זה לתועלת הרבים אלא לנזק. וזה לא שייך באש, דתחילת עשייתו הייתה ברשותו, כגון שעשה לו מדורה לבער חמץ, או שהדליק נ"ח, או שרף קוצים בשדהו, וכל אלו היו לתועלת, ורק מה שהאש הלך ע"י כוח אחר, אז נעשה לנזק, ולא מתחילת עשייתו. וא"כ, קשה למ"ד הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו דחייב, דהתם ודאי תחילת עשייתו הייתה לתועלת, כגון שחפר בור של שמן או יין, ורק כשהפקיר רשותו, אז נעשה לנזק, ולא מתחילת עשייתו.

[HaimL]

ב. מדוע כתב שן ורגל. (ואת"ל משום שהגמרא בדף ב: אומרת "אלא .... קאמר רב פפא אשן ורגל" על הגמרא גופא יש להקשות מדוע כוללם יחד)

בפשטות כייל להו משום דבעי למתני ושילח זה הרגל וכה"א וכו', דמינה ידעינן דשן דלא מכליא קרנא נמי ה"ל בכלל האב, אחרת, ה"א דכיוון דעתיד לצמוח אבל לא כתחילה לפירש"י ז"ל, ישלם רק מה שנהנית אבל לא מה שהזיקה, או ישלם מה שהזיקה אבל לא מיטב שדהו ומיטב כרמו, דדמי להא דמקשינן לקמן אכל כחושה משלם שמינה, וא"כ ה"ל תולדה דשן לאו כיוצ"ב של האב דמכליא קרנא. ומדתניא ושילח וכו', שמעינן דאף שן דלא מכליא קרנא הוא בכלל האב, ושאר תולדות דנתחככה בכותל או טינפה פירות להנאתה הם כיוצ"ב, וראה בתוספות מה שפירשו בשן דלא מכליא קרנא.

[HaimL]

ד ע"ב, בתוד"ה ואימא מבעה זה המים.
א"נ בתר דנחו ולא דמי לבור כגון פותקין ביבותיהן דלקמן (דף ל.) ואע"ג דאתי במה הצד הוה אמינא דאיצטריך לכותבו לחייב כלים דמבור לא הוה שמעינן
---
ותימה, דמי מכריחנו לפרש דאתא ושילח למילף לחייב כלים, דעיקר ושילח אתא לחייב בשן ורגל, כדתניא לעיל. ושמא מים בתר דנחו הוא בור גמור, ופטור מן הכלים, ואתיא במה הצד דלא תימא מה בור שלא ברשות וכו', ונידון כקולי בור לפטור בו מן הכלים. מ"מ כיוון דכתיב בקרא ושילח, דשייך במים, תנא ליה במתניתין המבעה, דשמעינן לתנא דמהדר למתני אבות ולא הרי זה כהרי זה, כדכתבו התוספות ז"ל בדף ב ע"א, דהתנא האריך להגדיל תורה ויאדיר.
ועוד תימה, דא"כ לכאורה אם נפתח ביבו מאליו לרה"ר שלא בשעת הגשמים, יהיה פטור בנטנפו כליו, דהא לא שלחה שלוחי, וליכא למימר דילפינן מוביער לחייב כלים באזלא ממילא, דפשיטא דליכא שום צד לפרש וביער על המים.