פורום אוצר החכמה

ולהעיר מסוגיית הגמ' בחולין נח,א.

בבא קמא טז:
במתני' ב"ק טז: מה בין תם למועד שהתם משלם חצי נזק מגוםו ומועד משלם נזק שלם מן העלייה. ואמרינן עלה בגמרא, מאי עלייה אמר רבי אלעזר במעולה שבנכסיו.

ומשמע מדברי הגמ' שרבי אלעזר פירוש דברי המשנה שצריך לשלם מעידית שבנכסיו, וכן הוא לשון הרע"ב על המשנה, מן העליה: מעידית שבנכסיו. וכן הוא בפיהמ"ש להרמב"ם, רצונו לומר ממיטב נכסיו והמובחר שבהם כמ"ש הניזקין שמין להם בעידית

אולם במלאכת שלמה שם במשנה הביא בשם הר"ר יהוסף שמשמע מפירושו שהפירוש הפשוט על מילת 'העליה' אין הכוונה למיטב או עידית שבנכסים, אלא שהוא ההיפך של 'מגופו' והיינו שצריך לשלם מכל מקום אפי' מן העלי' (מלשון הבית והעליה). ובאמת, כן היה נראה פשטות סגנון המשנה, דבר והפיכו, ולא תנא כאן עוה"פ הדין של עידית שכבר תנא במשנה ראשונה וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק 'ממיטב הארץ'.

ונראה שאף רש"י (לעיל בדף טו. ד"ה מן העלייה) פירוש כן, שכתב וז"ל, מן העלייה: אם אינו שוה כנגד כל ההיזק נוטל נכסים מביתו. ונראה שלמד שזה הפירוש הפשוט בדברי המשנה. ולא ראיתי מי שיתעורר בזה.

כמדומני שיותר רגיל בחז"ל לומר "ישלם מביתו", וכאן נקטו לשון עליה, ועל זה תמהה הגמרא מאי עליה ותירצה במעולה שבנכסיו.

עזריאל ברגר כתב:כמדומני שיותר רגיל בחז"ל לומר "ישלם מביתו", וכאן נקטו לשון עליה, ועל זה תמהה הגמרא מאי עליה ותירצה במעולה שבנכסיו.

נכון, היינו כמו מילתא אגב אורחא קמ"ל, אבל מפירוש הרע"ב והרמב"ם על המשנה משמע שלמדו שמעולה הוא פשוטה של משנה.

המשמעות הרחבה: הוראת השם 'עֲלִיָּה' הנזכר בתשלומי נזיקין הוא: רכוש, הון, יגיע, כלל הדברים שעלו ביד. ''זֹאת אוֹמֶרֶת, רִדְיָא עֲלִיָּה דְמָרָא הוּא'' (פרק החובל).
המשמעות הצרה: אומר רבי אלעזר: למעשה נתייחדה המלה 'עֲלִיָּה' לשם הבחנת החלק המובחר שברכוש האדם; ואכן מתאים מונח זה אצל תשלומי נזיקין, כי 'הניזקין שמין להן בעידית'.
נמצא: אמרת 'משלם מן העליה' – אמרת בטוי בעל משמעות כפולה: משלם מנכסיו, וממיטב נכסיו.
ונמצא: רש"י בארבעה אבות ('מִן הָעֲלִיָּה' - אִם אֵינוֹ שָׁוֶה כְּנֶגֶד כָּל הַנֶּזֶק, נוֹטֵל נְכָסִים מִבֵּיתוֹ) ורש"י באלו נערות ('מִן הָעֲלִיָּה' – מִן הַמֵּיטָב שֶׁבְּנִכְסֵי מַזִּיק) אמר דבר אחד.

ב"ק מו ב
דעת ר"י שמועד סגי ליה בשמירה פחותה ותם חייב בשמירה מעולה (אלא שצד תמות במקומה עומדת).
מה ההסבר בזה, איך ייתכן שמועד יהיה יותר קל מתם?

ישנו כתב:ב"ק יז:
רבא מסתפק אם הראשון חייב על זריקת כלי מראש הגג, או לא, (ונח' הראשונים אם יש מקום לחייב את השני).
וצ"ב מ"ט לא יתחייב הראשון, כיוון שכלי באוויר כבר אינו יכול להינצל, הרי הוא אבוד מן הבעלים, והוי כמו זורק מטבע למים עכורים לקמן צ"ח. שחייב אע"פ שהכלי שלם?

[האחרונים הק' דפשיטא שפטור השני משום דאבודה ממנו ומכל אדם, ותירוציהם לא יעזרו לשאלה למה לא יתחייב הראשון על ההפסד בזריקה].

רבא בעצם אינו מסתפק בזה, ספקו של רבא הוא בדין צרורות, כשהבהמה דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר, מתי רואין את שבירת הכלי בשעת הדריסה ויחשב גופו או בשעת שבירה ויחשב צרורות, בתר מעיקרא אזלי' או בתר תבר מנא.

האם כוונתך להקשות שאפי' לגבי דריסת הבהמה יתחשב הדריסה על הכלי היזק מטעם שהיא כבר אבודה עכשיו ואין לו דמים?

לכאורה יש לדון בדבריך האם להשוות כלי שיהא שוה אפס, אבל הכלי עדיין שלמה במציאות, האם זה לא נקרא גרמא או היזק שאינו ניכר, ואפי' אם באדם המזיק יהא חייב ע"ז, לכאורה אם היה זה שורו שעשה היזק כזה קשה לחייב את בעליה.

אכן לגבי השני, כיון שלמעשה הכלי אבודה כבר קודם ששברו ואין לו ערך דמים, מובן הקושיא למה הדיון הוא מצד שהכלי נחשב כנשבר ולא סכי שיפטור מצד שלהכלי כבר אין לו ערך.

אבל לגבי הראשון, אין הדיון פשוט כ"כ לפענ"ד שלהשוות כלי אבודה בערך הדמים יהא עליו חיוב תשלומין, אם לא מצד דינא דגרמי.

הפסד של שווי אם לא קרה שום דבר בחפץ כפי הנראה פטור לגמרי, שהרי זו היא טענת הרמב"ן שזורק כלי מראש הגג אין מה לחייב את השני כי הכלי לא שווה, ואעפ"כ זה לא טעם לחייב את הראשון, אבל מים עכורים זה לא הפסד של שווי, אלא שהחפץ באמת אבוד מן הבעלים, [זה לא גרמי שהרי מים צלולים לדעת הרבה ראשונים זה גרמי ורבה פטר כי סובר שגרמי פטור, ועל מים עכורים חייב כי זה מזיק גמור].

יח, א

בעי רבא: חצי נזק צרורות, מגופו משלם או מעלייה משלם? מגופו משלם, דלא אשכחן חצי נזק דמשלם מעלייה, או דלמא מעלייה משלם, דלא אשכחן כאורחיה דמשלם מגופיה

צ"ע הא איכא למ"ד צד תמות במקומה עומדת, וא"כ מצינו כי אורחיה שמשלם מגופו?

יש"כ

אשו משום חיציו

לומדי ב"ק, נא האירו את עיני -

אשו משום חיציו.
התוס' כ' דה"ה במקרב הדבר אצל האש.

אשו משום חיציו מועיל גם למלאכות שבת, כך בפשטות הנמוק"י.
ומועיל גם לגבי כח גברא של שחיטה, כך בתוס' בסנהדרין.

האם יש מקום/מקור לחלק, שלגבי שבת ושחיטה זה דוקא במקרב האש אל הדבר ולא להיפך,
או שאין בזה שום חילוק, מה לי מקרב וכו'.

תוס' בסנהדרין הרי דימו שחיטה לרציחה, (לחזו"א משום שבשניהם יש דין של כח גברא) ועל רציחה כת' התוס' את הסברא של מה לי מקרב הדבר אצל האש.

יש"כ. ולגבי שבת?

מה דנו הפוס' על ריחיים של מים, והרי יש כאן "מקרב הדבר אצל האש".

עושה חדשות כתב:מה דנו הפוס' על ריחיים של מים, והרי יש כאן "מקרב הדבר אצל האש".

הערה כללית - אין לדמות מלאכות זו לזו בענינים אלו. (במבשל, לדוגמא, יש לך ספק אם חייב במקרב הדבר אצל האש?)

בבא קמא כ.

הגמ' מביא ברייתא בדין שן ברה"ר שפטורה מכ"מ משלמת מה שנהנית, ומסיים הברייתא: לפיכך אכלה חטין או דבר הרע לה פטורה.

מקופיא יש להקשות על זה למה פטורה לגמרי, אדרבא תחייב חצי נזק כיון שאכלה דברים שאין אורחה בכך, ואפי' ברה"ר יהא חייב כדין קרן. וכן מצינו להדיא בדף יט: ברייתא אכלה פת ובשר ותבשיל משלם חצי נזק.

אלא שפסקי ריא"ז נמצא שאם אכלה חטין או דבר הרע לה ברשות הניזק חייבת נזק שלם. ומשמע מדבריו שלמד את דברי הברייתא, שאכילת חטין או דבר הרע לה, מיקרי שן דבוודאי מצד הבהמה אורחה היא, וממילא חייבת ברשות הניזק, אלא שהבעלים אינם נהנים מאכילתה כיון שהם מזיקים לה, ולכן ברה"ר שאין לחייב רק מצד מה שנהנית על זה פטורה (ובלחם אבירים כתב כעי"ז אלא שלדבריו זה 'רגל' שאורחיה היא, ואין כוונתה להזיק ואין הנאה להזיקה - והוי כמו אכילת נחש שאינו נהנה באכילתה שכתבו התוס' בדף טז. ד"ה והנחש שחייב מדין רגל)

אולם ברמב"ם הל' נזקי ממון פ"ג ה"ג הביא את ההלכה שאם אכלה חטין או דברים הרעים לה פטורה ולא חילק בין רה"ר לרשות הניזק, ותיכף אחר כך מביא הדין שאם אכלה כסות או כלים משלמת חצי נזק בין ברשות הרבים ובין ברשות הניזק. ולכאורה קשה, למה השמיט את הדין שבאכילת דברים הרעים משלמת נזק שלם ברשות הניזק - ואם נימא שחולק על הפסקי ריא"ז וס"ל שזה מיקרי קרן, למה פסק שפטורה לגמרי ואינה משלמת חצי נזק כמו אכילת כסות וכלים?

(בספר המפתח על הרמב"ם וכן על מס' בבא קמא לא מצאתי מי שיציין על זה)

סח, א
מבואר בגמ' שגונב אחר הגנב חייב בקרן, ודעת רש"י שהחיוב הוא לגנב הראשון, וצ"ע מאי שנא ממזיק בידיים, שגזל ובא אחר ואכלו המזיק משלם לבעלים ולא לגזלן, ועוד צ"ע למאן דפטר מזיק בידיים מקרן מאי שנא מגזלן שחייב קרן?

הדברים ביחס למזיק את הגניבה צפונים המה ובלתי מחוורים.

נה.

אמר שמואל אווז ואווז הבר כלאים זב"ז וכו' האי אריך קועיה והאי זוטר קועיה אלא מעתה גמלא פרסא וגמלא טייעא דהאי אלים קועיה והאי קטין קועיה וכו'

על האווז פירש"י שקועיה הוא חרטומו (פיו/חוטם) ואילו על הגמלים פירש"י שקועיה הוא הצוואר וצ"ע. בערוך פירוש רק צוואר/גרון

בסה"מ ציינו שעמד בזה בספר שערי ציון סי' כא, ענף ב' אות ב'

לאיזה שערי ציון הכוונה, ואם אפשר לאחד להעתיק מה שנכתב שם? בתודה מראש

תודה רבה

-

קשה לשבש את הספרים מכח הקושיא וצ"ע, בפשטות נראה שרש"י פירש לפי המציאות שהחילוק בין אווז ואווז הבר הוא בחרטום ולא בצאוור, והא דנקיט הגמ' 'קועיה' הגמ' דחיק ומוקמי אנפשיה, והשתמשה בלשון מושאל.

עיינתי בגמרא ב"ק שלי וראיתי עה"ג שציינתי לעיין בספר כסא רחמים עמ"ס ב"ק,ובספר הערוך, ובקונטרוס התשובות (לב), ובמשיבת נפש אה"ע סא.

שמואל דוד כתב:עיינתי בגמרא ב"ק שלי וראיתי עה"ג שציינתי לעיין בספר כסא רחמים עמ"ס ב"ק,ובספר הערוך, ובקונטרוס התשובות (לב), ובמשיבת נפש אה"ע סא.

יישר כח, מעניין לשמוע מה נמצא שם

לפני יש רק ספר הערוך, ושם לא נמצא רק הפירוש צוואר כמו שציינתי לעיל

הספרים הנ״ל נמצאים בהברובוקס.

נט:

ורבי יוחנן אמר אפי' מסר לו שלהבת פטור מ"ט צבתא דחרש גרמה לו ולא מיחייב עד שימסור לו גווזא סילתא ושרגא דההוא ודאי מעשה דידיה גרמו לו

מה הדין לר"י אם מסר לפקח גווזא סלתא ושרגא?

בעצם טעם החיוב לר"י כשמסר לחרש גווזא סילתא ושרגא נראה שנחלקו בה הראשונים. בשיטת תלמיד הר"ת ור"א (לעיל כב:) מבואר החילוק בין מסר שלהבת למסר גווזא וכו' דבשלהבת מיירי שהחרש הוליך השלהבת להגדיש ואע"פ שהיתה השלהבת הולכת גם מעצמה ברוח מצויה מכ"מ השתא צבתא דחרש גרים לה ופטור המשלח, משא"כ במסר לו גווזא סילתא ושרגא מיירי שהאש הלכה מעצמה, רק מסרה להחרש והוו כמו מסר שורו לחרש שהשור בעצמו מזיק ולפיכך חייב המשלח. ולפי דבריו אם מסרה לפקח והאש הלכה מעצמה יהי' פטור כמו מסר שורו לפקח לשמור.

אולם בשיטמ"ק הביא בשם הרא"ה, דאם מסר שלהבת לחרש והחרש הוליכה לגדיש חייב המשלח כמו שמצינו בכלב שנטל חררה דחייב בעל החררה כשלא שמר גחלתו, ולא אמרי' צבתא דחרש גרמה כמו דלא אמרי' צבתא דכלב גרמה לו. וכאן מיירי שמסר לו שלהבת והחרש הגדיל המדורה מעצמו ולפיכך פטור המשלח דצבתא דחרש גרמו, משא"כ במסר גווזא וסילתא חייב דאע"פ שהחרש הדליקם חשיב ליה מעשיו של המשלח. ובאופן כזה אם ימסור לפקח גווזא סילתא ושרגא אולי ג"כ חייב דזה עדיין מיקרי מעשיו של המבעיר.

נמצא לפי זה מי שהניח שלהבת בשוק ובא פקח ונטל השלהבת והוליכה לגדיש, יהי' תלוי במחלוקת הראשונים אם שניהם שותפים בתשלומין, דלשיטת תלמיד הר"ת בוודאי פטור המבעיר אולם לשיטת הרא"ה אולי חייב שפשע בגחלתו או אולי כיון שהמוליך הוא פקח נעשה הוא בעל התבערה לכו"ע וצ"ע

שמואל דוד כתב:הא מני ב"ש היא דאמרי שינוי במקומו עומדת ולא קני דתניא נתן לה באתננה חיטין ועשאן סולת זיתים ועשאן שמן ענבים ועשאן יין תני חדא אסור ותני חדא מותר ואמר רב יוסף תני גוריון דמאספורק ב"ש אוסרין ובית הלל מתירין כו'

וברש"י סה: תני חדא אסור "לקרבן"
ובדף צג: תני חדא אסור "למזבח"
וצריך ביאור בשינוי הלשון.
ועיין רש"י צד. שכתב מאספורק שם מקום.
ויש לעיין מדוע לא פירש כן לעיל סה: ועיין תמורה ל: גוריון דמן אספורק ופירש"י שאספורק הוא שם מקום וכאן משמע שמאספורק הוא שם המקום ודוק' בזה

דמאספורק = דמן אספורק - ובוודאי ששם המקום הוא אספורק

לא מצאתי השערות על איתור המקום אספורק, האם זו הפעם היחידה שנמצא שם מקום הזה בחז"ל?

בבה״ג גורס ״אספורן״

שמואל דוד כתב:בבה״ג גורס ״אספורן״

ומה נמצא בכ"י?

ואם גרסי' אספורן, איפה הוא?

בכל הש"ס נמצא מילת כשורא כתרגום של קורה (כי כשורא לצלמי, מעיקרא כשורא והשתא טללא, ועוד הרבה) ובגה"ש בב"ק סו: מציין הגרעק"א לתרגום עה"כ (בראשית יט, ח) בצל קורתי, בטלל שירותי.

ונראה שבארמית המוקדמת היה המילה 'שורא' ונשתרבב מזה ל'כשורא' (ועי' בערוך ערך כשר ב' וערך שר ט') וכבר בתרגום שה"ש קורות בתינו ארזים, מתרגם דכשרוהו יהוין מן ארזין.

מיללער כתב:לא מצאתי השערות על איתור המקום אספורק, האם זו הפעם היחידה שנמצא שם מקום הזה בחז"ל?

עי' באוצר ישראל ח"ב שהביא דעת הערך מלין שהיא עיר בפרס, ודעת הערוך השלם שהיא עיר על maeotian swamp ששם יושב עם האספורגיאני

טור תלגא כתב:

מיללער כתב:לא מצאתי השערות על איתור המקום אספורק, האם זו הפעם היחידה שנמצא שם מקום הזה בחז"ל?

עי' באוצר ישראל ח"ב שהביא דעת הערך מלין ודעת הערוך השלם

אוצר ישראל אספורק.png

תודה רבה

מיללער כתב:בכל הש"ס נמצא מילת כשורא כתרגום של קורה (כי כשורא לצלמי, מעיקרא כשורא והשתא טללא, ועוד הרבה) ובגה"ש בב"ק סו: מציין הגרעק"א לתרגום עה"כ (בראשית יט, ח) בצל קורתי, בטלל שירותי.

ונראה שבארמית המוקדמת היה המילה 'שורא' ונשתרבב מזה ל'כשורא' (ועי' בערוך ערך כשר ב' וערך שר ט') וכבר בתרגום שה"ש קורות בתינו ארזים, מתרגם דכשרוהו יהוין מן ארזין.

בהערת אגב הנה מה שמצאתי ת"י בענין זה אולי יועיל במשהו https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=22452

בהערת אגב הנה מה שמצאתי ת"י בענין זה אולי יועיל במשהו https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=22452[/quote]
תודה רבה

נראה שרוצה לחלק בין שני סוגי קורה, ומלבד שזה צריך סמך וסעד, נראה שהגרעק"א לא למד כן.

נח.

איבעי ליה לנטורי "ולאסטמורי" בגווה.

רש"י (נח: ד"ה ולאסטמורי) פירש: להשמר ולהזהר בה. ונראה שלנטורי = להשמר, ולאסטמורי = להזהר. (ודלא כמו מפרשי מהדורת ארטסקרול שפירשו לנטורי = לשומרה, ולאסטמורי = להישמר ולהזהר בה)

האם נמצא שורש מילה ארמית זו במקום אחר כמילה של שמירה וזהירות? משום מה צלצל לי שהוא מלשון טמיר ונעלם, והיינו שהיה צריך להסתיר אותה אצלו.

בכת"י ליתא לב' התיבות "לנטורי ולאסטמורי" יחד, אלא י"ג לנטורי, וי"ג לאסטמורי/לאסתמורי וכנראה כך גרס רש"י.
(ועי' דק"ס שהוא כמו לאשתמורי)

י. אברהם כתב:בכת"י ליתא לב' התיבות "לנטורי ולאסטמורי" יחד, אלא י"ג לנטורי, וי"ג לאסטמורי/לאסתמורי וכנראה כך גרס רש"י.
(ועי' דק"ס שהוא כמו לאשתמורי)

אסתמור.PNG

תודה רבה!

מיללער כתב:ב"ק נח. איבעי ליה לנטורי ולאסטמורי בגווה.

'לנטורי' – שיבוש של הדפוסים החדשים; הנכון: 'לנטורה', וכ"ה במהדורת עוז והדר.

האם נמצא שורש מילה ארמית זו במקום אחר כמילה של שמירה וזהירות?

רווח בספר הזהר, לדוגמא: מָרֵי דְעַיְנִין סֻמָּקִין – אִסְטְמַר מִנֵּהּ, אוֹשֵׁד דְּמִין אִיהוּ.

עח:

בעי רבי ירמיה מכרה חוץ משלשים יום, חוץ ממלאכתה, חוץ מעוברה מהו וכו' ונשאר בתיקו.

ופירש"י, חוץ משלשים יום. אעשה בה מלאכתי: היינו שגנב בהמה ומכרה, ושייר לעצמו זכות עשיית מלאכה בשלשים יום הראשונים, ואח"כ בעי חוץ ממלאכתי, היינו שמכרה בשיור על המלאכה לעולם עד שישחוט, והוא באת"ל כמ"ש בשיטמ"ק.

ועי' בגיטין מד. דבעי רבי ירמיה לגבי מוכר עבדו לעכו"ם כה"ג, אבל שם מיבעיא ליה אם מכרו 'לשלשים יום' וחוץ למלאכתו, וכאן בעי אם מכרו 'חוץ לשלשים יום', דכאן לא מיבעא ליה אם מכרו רק לשלשים יום, דכבר שנינו לעיל סח. פרט להשקנה לשלשים יום דפטור דבעי דומיא דטביחה שאינה חוזרת, אולם לכאורה צריך ליישב למה לא מיבעי בגיטין אם מכרו לשלשים יום, ואח"כ אם מכרו חוץ לשלשים יום, ואח"כ אם מכרו חוץ ממלאכתו.

פח.

אלא מעתה יהא עבד כשר לעדות דכתיב והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו (ולרבנן עבד נקרא אחיו במצוות) וכו' מר בריה דרבינא אמר אמר קרא, לא יומתו אבות על בנים, לא יומתו ע"פ אבות שאין להם חייס בנים וכו' עיי"ש

ובגמרא אינה מבואר דרשת מר בריה דרבינא איך משתמע זה מקרא, וכתב הרש"ש: נראה לי דדריש על כמו אל בחילוף המוצא ור"ל שאין להם יחוס בנים, עכ"ל הזהב ודפח"ח.

אולם אולי הכוונה דדריש מילת על מלשון נטילה וסילוק, כמו כי עלית משכבי אביך (בראשית מט, ד) שתרגומו, ארי סלקתא משכבי אבוך, כלומר לא יומתו ע"פ אבות שהם מסולקין מבנים ודו"ק.

מיללער כתב:אולי הכוונה דדריש מילת 'על' מלשון סילוק, כמו 'כי עלית משכבי אביך' (בראשית מט, ד), שתרגומו 'ארי סְלֵקְתָּא משכבי אבוך'.

הכוונה לתרגום 'מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ' – 'נַפְשָׁךְ סַלֵּקְתָּא'.
וכיוצא בזה פירש רש"י בפרק מי שמתו: 'עֹלֵי עָיִן' – מְסֻלָּקִין מִן הָעַיִן.