תָּנֵי: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי מֵאִיר שֶׁקַּרְיָהּ מְיֻשָּׁב בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל טִבְעִין, וּנְתָנָהּ לְאַחֵר וּבֵרַךְ עָלֶיהָ. מָה נְתָנָהּ לְאַחֵר וּמְבָרֵךְ עָלֶיהָ, זֶה קוֹרֵא וְזֶה מְבָרֵךְ?! רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יִרְמְיָה: מִכָּאן שֶׁשּׁוֹמֵעַ כְּקוֹרֵא. כְּתִיב: 'אֲשֶׁר קָרָא מֶלֶךְ יְהוּדָה'; וְלָא שָׁפָן קַרְיֵהּ?! אֶלָּא מִכָּאן שֶׁשּׁוֹמֵעַ כְּקוֹרֵא.
תימה: וכי המקשן לא ידע שיוצאים ידי חובת קריאת המגילה בשמיעה בלבד עד שרבי הונא בשם רבי ירמיה גילה לו את הדין של שומע כעונה?
ונראה דהכי קא קשיא ליה: והרי אין מברכין על קיום מצוה שאין בה מעשה, ואם כן איך מברך זה שאינו קורא אלא שומע בלבד?
ועל כך באה התשובה: שמיעה נחשבת מעשה, כי שומע כקורא.