פורום אוצר החכמה

ו.

להקדיש תמימים לבדק הבית – אסור מקרא דנדבה תעשה אותו.
המקדיש – מה שעשה עשוי. לאביי דמהני, לרבא מהיקישא לבעלי מומין למזבח.

לגזול – אסור מקרא דלא תגזול.
הגוזל עצים ועשאן כלים וכדו' – תנן דקנה הכלים בשינוי ומשלם דמים.
הא דקנה, לאביי משום דמהני, לרבא מקרא דאשר גזל (ולאביי האי קרא לגזל אביו).
(וצ"ל דאף לאביי דמהני, מ"מ מהני רק לענין שלא להחזירו כמות שהוא כששינה, אבל לא לעכב ממון חבירו בידו וליפטר לגמרי ואף כשלא שינה).
ולהלן הביאו בזה פלוגתא דתנאי אי שינוי קונה (ויתכן למסק' דלרבא באמת לא קני, עי"ש).
הגוזל ונשבע – מוסיף חומש. נשבע על גזל אביו שבידו - אין מוסיף חומש.

למשכנו בעל כרחו מתוך ביתו – אסור (לא תבוא וגו'). ומותר רק ע"י שליח ב"ד.
משכנו אפילו שלא כדין – קנה המשכון, אלא דחייב להשיבו כבסמוך.
כסות יום או מחרישה – מחזירה ללוה כל יום. כסות לילה כגון כר – מחזירה כל לילה.
הא דקנה המשכון, לאביי משום דמהני, לרבא לל"ק מהשב תשיב (אפי' כמה פעמים).
(ולאביי מהאי קרא ילפינן עצם חובת ההשבה, אבל דמהני ידעינן מסברא).
לל"ב שברש"י טעמא דרבא דאיכא שני קראי השב ותשיבנו, ולאביי צריכי לכסות יום ולילה.

לקצור כל השדה בלא להניח פאה – אסור (לא תכלה פאת שדך וגו')
לא הפריש בקמה, יפריש בעמרים. לא הפריש בעמרים, יפריש מהכרי.
המפריש בכרי, קודם מירוח, א"צ לעשר והעני גם פטור. מפריש אחר מירוח, תורם ומעשר קודם שנותן.
לא הפריש עד שעשה עיסה – לת"ק לא יפריש, לר' ישמעאל יפריש.
הא דלא נפטר אם קצר הכל – לאביי מתעזוב יתירא, לרבא דמהני (ותעזוב למפקיר כרמו).

הפקר - פטור מכל מתנות עניים וממעשר.
הפקיר כרמו והשכים בעצמו ובצר – חייב בפרט ועוללות בשכחה ובפאה ופטור ממעשר.

ו:

במאי פליגי אביי ורבא;
סלקא דעתיה דרב אשי דלאביי ריבית קצוצה אין יוצאה בדיינים ולרבא יוצאה.
ודחינו לל"ק דשם פליגי בקראי, ולל"ב דאביי להדיא סובר דיוצאה.
ומסקינן; לל"ק דפליגי בשינוי קונה. ולל"ב בהני שינויי.
לרבותיו דרש"י היינו הך, והיינו דפליגי רק בטעמי הדינים ולא להלכה.
ולרש"י לל"ק פליגי בגזלן ששינה, לאביי קונה, ולרבא אין קונה.
(ועי' תוס' עמ' א' שלכ' פליגי נמי בפדה בכור או מעשר או חרמים דלאביי לא לוקה ולרבא לוקה).
ולעיל (ה' עמ' ב') עולה דלאביי מערבין דם פר ושעיר קודם קרנות המזבח ולרבא לא מערבין.

רבית קצוצה – היינו דרך הלואה.
אבק ריבית – היינו דרך מכר, אם תשלם מאוחר יותר, תוסיף על דמי המקח.
רבית קצוצה – לר"א יוצאה בדיינים לריו"ח אין יוצאה. אבק ריבית – אין יוצאה בדיינים.
היה חייב רבית (קצוצה) ד ונתן בגד שוה ה – לאביי מוציא רק ד' ולרבא ה'. (לתרוייהו יוצאה).

בעלי מומין למזבח;
עובר על הקדשתו, ועל שחיטתו, ועל זריקת דמו, ועל הקטרת מקצת אימוריו, ועל הקטרת כולן.
ולר' יוסי בר יהודה אף על קבלת דמו.

המקדיש בעל מום לשעיר המשתלח – עובר מריבויא (ועי' להלן אופנים שצריך ריבוי).

שוחט חולין בפנים – אינו בכרת דשחוטי חוץ.
שחוטי חוץ – חייב כרת, רק קדשי מזבח תמימין בחוץ.
קדשי בדק הבית, שעיר המשתלח, פרה אדומה – אין בהן משום שחוטי חוץ.

שעיר המשתלח;
סדר הבאתו – להביא שני שעירים תמימים ולהגריל אחד לה' וא' לעזאזל.
באופן זה אין הגורל קובע אלא בדבר הראוי. כלומר על כרחך שניהם תמימים שמא יעלה לה'.

נשחט השעיר הפנימי ונתקבל דמו בכוס ומת המשתלח –
י"א דמביא שנים ומגריל א' לשם וא' להשתלח, והדם שבכוס נדחה ויישפך.
לחנן המצרי מביא שנים ומגריל, והדם שבכוס נזרק וזה שעלה לה' בגורל השני ירעה עד שיסתאב.
(לס"ד דר' יוסף אליבא דחנן מביא שעיר אחד מהשוק ומזווגו לדם ומשלחו).
לר"ש מת אחד מהם מביא את חבירו ללא גורל.

הומם המשתלח ביוהכ"פ לאחר שעלה בגורל – יכול לשלחו כמות שהוא.
אם חיללו (שלא בלשון תמורה) על אחר, מחולל. ואפילו חיללו על בעל מום.

הא דצריכין לריבויא מקרא דאין להקדיש בעל מום למשתלח (ולא סגי דגורל בעי בדבר הראוי) -
היינו או לר"ש במת המשתלח דמביאין ללא גורל (וכן לס"ד דר' יוסף אליבא דחנן).
או בהומם ומחללו על בעל מום.

.השוחט כתב:ו.
לגזול – אסור מקרא דלא תגזול.
הגוזל עצים ועשאן כלים וכדו' – תנן דקנה הכלים בשינוי ומשלם דמים.
הא דקנה, לאביי משום דמהני, לרבא מקרא דאשר גזל (ולאביי האי קרא לגזל אביו).
(וצ"ל דאף לאביי דמהני, מ"מ מהני רק לענין שלא להחזירו כמות שהוא כששינה, אבל לא לעכב ממון חבירו בידו וליפטר לגמרי ואף כשלא שינה).

המוסגר - לא משום דלא מהני הוא, אלא משום דקרא כתיב "והשיב את הגזילה"!!!!
ומה שקשה מאוד להבין בגמרא מדוע לאביי לא צריך קרא דשינוי מהני לגבי החפץ, וטרחו המפרשים להסביר זאת

.השוחט כתב:ו:

הומם המשתלח ביוהכ"פ לאחר שעלה בגורל – יכול לשלחו כמות שהוא.
אם חיללו (שלא בלשון תמורה) על אחר, מחולל. ואפילו חיללו על בעל מום.

כנראה נפלה כאן ט"ס וצ"ל: 'אינו יכול לשלחו כמות שהוא'!
[שהרי נתרבה מ'לה' שיש בו פסול עצמי דבעל מום, ואף לאו על המקדישו, ונצרך זאת לאופן דלא אפשר לפסול בע"מ משום 'אינו ראוי לה'' והיינו לאחר הגרלה].
יש"כ על הסיכומים הברורים והנפלאים

יש לאו להקדישו בעל מום.
כאן הוקדש תם והומם בו ביום.
אני באמת ביררתי אז, ולא רשמתי לי המקורות, מהסוגיא ביומא, שלכתחילה שולחו כך.
אלא שאם בא לחללו , אם יחללנו על בעל מום זה הקדש על בעל מום.
אני מבין שלדעתך יש חיוב לחללו על תם?

יישר כח על המשוב.

חיים סגל כתב:

.השוחט כתב:ו.
לגזול – אסור מקרא דלא תגזול.
הגוזל עצים ועשאן כלים וכדו' – תנן דקנה הכלים בשינוי ומשלם דמים.
הא דקנה, לאביי משום דמהני, לרבא מקרא דאשר גזל (ולאביי האי קרא לגזל אביו).
(וצ"ל דאף לאביי דמהני, מ"מ מהני רק לענין שלא להחזירו כמות שהוא כששינה, אבל לא לעכב ממון חבירו בידו וליפטר לגמרי ואף כשלא שינה).

המוסגר - לא משום דלא מהני הוא, אלא משום דקרא כתיב "והשיב את הגזילה"!!!!
ומה שקשה מאוד להבין בגמרא מדוע לאביי לא צריך קרא דשינוי מהני לגבי החפץ, וטרחו המפרשים להסביר זאת

מה שכתבתי, לענ"ד כך פשטות הסוגיא. זו הרי בדיוק השאלה על רבא, דהיינו בשלמא לאביי ניחא דקנה משום דמהני, וכן פירש"י.
[תמיד אני כותב הערות לברר המקורות. משום מה במסכת זו קיצרתי בזה ואני מיצר על כך].

לא שייך לכתוב 'פשטות הסוגיא' נגד פסוק מפורש!
ואת הסוגיא ביאר שפיר הגרי"ז, עיי"ש שהכוונה היא שמצד 'לא תגזול' יש לומר דקנה לגמרי החפץ בקנייני גזילה כיון דאי עביד מהני, אלא שחיוב 'והשיב' מונע הקנין, וכיון שעשה שינוי ואין זו הגזילה שגזל ממילא הוסר ממנה חיוב ההשבה ושוב קונה בקנייני הגזילה, ורק לרבא נצרך פסוק מיוחד דשינוי קונה כיון דאי עביד לא מהני לכתחילה לא הועילו לו קניני גזילה

.השוחט כתב:יש לאו להקדישו בעל מום.
כאן הוקדש תם והומם בו ביום.
אני באמת ביררתי אז, ולא רשמתי לי המקורות, מהסוגיא ביומא, שלכתחילה שולחו כך.
אלא שאם בא לחללו , אם יחללנו על בעל מום זה הקדש על בעל מום.
אני מבין שלדעתך יש חיוב לחללו על תם?

יישר כח על המשוב.

מפורש בשיטמ"ק על אתר בשם תוספות אחרים שהמשלח בעל מום לעזעזל לוקה, והא דהעמיד רבא בהומם וחיללו על אחר בעל מום - פירשו רש"י ותוס' שהוא משום שרצה למצוא אופן שעל עצם הקדשת השעיר ילקה, וזה לא שייך אלא במקדישו כשהוא כבר בעל מום
אם יש לך מקורות אחרים שכשר - אנא הבא אותם

ז.

רש"י ד"ה כתובין בפרשה - ועלייהו כתיב לא תקריבו ודרשינן לא תקדישו.

ועיין הגהות הב"ח "לא תקריבו בוי"ו דדרשינן" וצ"ע בכוונתו.

ט.

מתני׳ ממירין אחד בשנים, אחד במאה, כו׳

יש לעיין מה החידוש באחד במאה יותר מאחד בשנים, ואף אם יש רבותא מ״מ הול״ל אחד במאה ותו לא. וצריך ביאור בזה.

אהרן תאומים כתב:אכן במסכת פלוני לא נמצא כדבר הזה, אלא רק בתשובות וספרים אחרים ולדוגמא אחד מהם (בסנהדרין צ"ז)כך מצאתי כתוב בשם הרב רבי שמואל בר דוד ז''ל

ערכין ו:
מצאתי מפורש בזבחים כו׳

ה ע"ב
ואינו דומה כלל ראה את כל דברי רש"י שם

יישר כח.

י:

רש״י ד״ה איתיביה - ר׳ ירמיה לרבי זירא.

צ״ע כוונתו בזה, ומדוע לא פירש כן לעיל.

יב.
רש"י ד"ה היא חולין וולדה שלמים. ואליבא דמ''ד קדושה חלה על העוברין ושחטה לאם בחוץ מי חייב כרת אעובר משום שחוטי חוץ.

צ"ע הא הוולד הוי מחוסר זמן ובזבחים קיב: אמרינן מחוסר זמן ששחטן בחוץ פטור.

עיין עולת שלמה ודבר שאול שהקשו כן, ותירצו שכיון שבידו להקדיש גם את האם וכך יקריבוה יחד עם הולד כעת, לכן יש צד ששייך משום כן להתחייב על שחיטתו בחוץ.

תודה!
הנה קישור:
עולת שלמה
דבר שאול

יב:

מה מצינו בכל מקום כו׳

פירש״י בכל מקום - כגון בסוטה כו׳

לכאורה צ״ע לשון ״כל״ על דבר א׳.

יד:

רש"י ד"ה כאברים - וכן עיקר הגהת הרב.
מה כוונתו בזה?

טו:

איש שהכל בו - פירש"י בתורה ויראת חטא וגמ"ח.

ועיין סדר הדורות ערך יוסי בן יועזר
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... &pgnum=213

טו:-טז.

נשתכחו שלש מאות הלכות, שלשת אלפים הלכות כו׳

יש להסתפק אם בלשון גוזמא נקט או לא?

ועי׳ viewtopic.php?f=7&t=44606

כב.

רש״י ד״ה למה לי - בא״ד שיש שם פרק אחד שמתחיל ולד כו׳

צ״ע מדוע האריך כ״כ, ומדוע לא כתב ׳במעילה פרק פלוני׳ כדרכו בכ״מ?

טו.

גמ', ולא קשה הא רבי יהודה אליבא דרבי הא רבי יהודה אליבא דרבנן.

וילה"ק שרבי יהודה היה קודם לרבי והיאך יאמר אליביה?

ונראה דאף כאן צ"ל דמח' רבי ורבנן לקמן כב: יתכן שנחלקו בה כבר תנאי קמאי ונקבע הפלוגתא ע"ש רבי ורבנן.

בשיטה מקובצת מפנה לספר כריתות להר"ש מקינון (לשון למודים שער ב סימן כו), וזה לשונו שם:

רבי יהודא קדם לרבי, אלא הכי פירושא: מתניתין רבי קתני לה, דסתם מתניתין, ולכך אית ליה דרבי יהודא קאי כוותיה; וברייתא סבירא לה כרבנן, ולכך ס"ל דרבי יהודא כרבנן דרבי. דמתניתין וברייתא ס"ל כרבי יהודא, והוי כמו תרי תנאי ואליבא דרבי יהודא.

כד:

מתני' כיצד מערימין על הבכור מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה כו' ואם נקבה זבחי שלמים כו'

לכאורה תיבת "זבחי" מיותרת וצ"ע.

ועיין בספר תורת התמורה מש"כ בזה, וחכ"א שליט"א ציין לזבחים ד. ע"ש וע"ע בספר גן נעול פרשת ויקרא ג - א
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... =&pgnum=57

כו.

רש״י ד״ה לשון ירושלמי כו׳
עיין הגר״א שביאר גירסת רש״י ז״ל ועיין עולת שלמה מה שתמה על דבריו.

והנה במנחות יז. וברש״י שם מצינו כעין זה. וצריך ישוב כנ״ל.
viewtopic.php?f=29&t=41507&start=80#p483443

לב:

רש"י ד"ה ומשני מדרבנן - בא"ד ועיקר קרא למעילה אתא לרבות חרמי כהנים למעילה והכי משמע כל החרם הוי לה' דאי איתהני מיניה "פורתא" מעל

מה כוונת רש"י במש"כ 'פורתא' וצ"ע

לג:

מתני' והערלה וכלאי הכרם כו'

עיין הגהות הב"ח שהגיה וכלאי הכרם והערלה, וצ"ע כוונתו בזה. ואולי יש ליישב ע"פ רש"י ותוספות ע"ש.

לד.

רש"י סיים המסכתא "אסור בהנאה".
וחכ"א כתב לי שאי"ז דרכו של רש"י ז"ל, שהרי דרכו לסיים בדבר טוב, ואמרתי לו שרש"י אכן סיים בדבר טוב: הנאה ודו"ק
ועי' סוף מסכת ב"ק ברש"י "למרעה טוב" ובמהרש"א שם.

הדרן עלך מסכת תמורה בע"ה

ה:
דף ה' ע"ב בבכור נאמר לא תפדה, פירש"י שאין הבעלים יכולים לפדותו ולנהוג בו מנהג חולין כגון גיזה ועבודה.

והקשה הרש"ש שהרי אף בשאר פסוהמ"ק דמהני בהן פדיון אסורים בגיזה ועבודה לאחר פדיונם, והוי להו לפרש דאינו נפדה לצאת מקדושתו למכור באטליז ולשקול בליטרא כמו שפירש רש"י גוםיה במס' ב"ק יג. וכן פי' התוס' לקמן בתמורה ח. בתוד"ה בבכור, את"ד.

ופלא על הרש"ש דאשתמיטתיה דהוא קושית התוס' בזבחים עה: ד"ה הפדו לי, דשם פירש רש"כ ג"כ דמיירי לענין גיזה ועבודה, והתוס' תירצו ב' תירוצים לתרץ דברי רש"י.

ומה שהקשה הרש"ש למה לא פירש דמיירי לענין למכור באטליז ולשקול בליטרא, מתורץ בדברי רש"י גופיה באותה עמוד בד"ה ותנן, דס"ל דאיסור של מכירת בכור באטליז ולשקול בכור ומעשר בליטרא הוא מדרבנן משום בזיון קדשים, וממילא א"א יכולין לומר שהכ' של לא תפדה בבכור מיירי בזה.

ורש"י בב"ק הנ"ל והתוס' בתמורה ס"ל דאיסור מכירה באטליז ולשקול בליטרא הוא מה"ת, וכמ"ש המנ"ח במצוה שצ"ג אות ד' ראיה מדבריה שזה איסור תורה.

לד.
הגמרא דנה במשנה המביאה שקוברים את שער הנזיר ומעמידה זאת במחלוקת אם קוברים רק שער נזיר טמא או כל שער נזיר, אבל כתוב בתורה בפירוש ששורפים את שער הנזיר?
אולי הרבניפ בכאן ידעו לתרץ קושי זה שנתעורר לי?

דעת נעימה כתב:לד.
הגמרא דנה במשנה המביאה שקוברים את שער הנזיר ומעמידה זאת במחלוקת אם קוברים רק שער נזיר טמא או כל שער נזיר, אבל כתוב בתורה בפירוש ששורפים את שער הנזיר?
אולי הרבניפ בכאן ידעו לתרץ קושי זה שנתעורר לי?

לא הבנתי כוונתך, אשמח ביותר ביאור..

דעת נעימה כתב:הרי כתוב בתורה בפירוש ששורפים את שער הנזיר?

רש"ש על אתר מביע תמיהה זו, ומציע למחוק מדברי רש"י 'טהור או', ולגרוס: 'ואידי ואידי בטמא'.

שמואל דוד כתב:

דעת נעימה כתב:לד.
הגמרא דנה במשנה המביאה שקוברים את שער הנזיר ומעמידה זאת במחלוקת אם קוברים רק שער נזיר טמא או כל שער נזיר, אבל כתוב בתורה בפירוש ששורפים את שער הנזיר?
אולי הרבניפ בכאן ידעו לתרץ קושי זה שנתעורר לי?

לא הבנתי כוונתך, אשמח ביותר ביאור..

מפורש בתורה ששורפים שער נזיר, הגמרא מביאה דעה שלעולם קוברים שער נזיר ואפילו לא מקשה מדברי הכתוב.
זו הייתה תמיהתי, כפי שהבין הרב ביקורת תהיה.

ביקורת תהיה כתב:

דעת נעימה כתב:הרי כתוב בתורה בפירוש ששורפים את שער הנזיר?

רש"ש על אתר מביע תמיהה זו, ומציע למחוק מדברי רש"י 'טהור או', ולגרוס: 'ואידי ואידי בטמא'.

תודה
א. לא הבנתי ככה ברש"י, אבל אעיין בכך שוב, מקווה שאתה צודק.
ב. בעצם לפי רש"י אין את הדעה שקוברים בטהור למסקנה, נכון?

במשנה תמורה כט. וכן האומר לחבירו הא לך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי, רבי אומר אינו אתנן וחכ"א אתנן. ובגמ' ל. מוקי לה דמיירי שאין לו לעבד אשה ובנים וממילא אסור בשפחה כנענית כמו כל אדם מישראל ולהכי ס"ל לחכמים דהוי אתנן (ובטעמו של רבי ביאר הרע"ב או שס"ל דאף באין לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה, או כיון שהותרה מכללו אצל עבד עברי לא מיקרי אתנן עיי"ש).

והנה המהרש"א במס' גיטין מא: ד"ה לא תוהו, כתב דעבד עברי (אף אם יש לו אשה ובנים) אסור בשפחה כנענית דעלמא, ורק מותר לרבו למסור לו שפחה כנענית. והקרני ראם שם הקשה עליו ממתני' דתמורה דמשמע שמותר גם בשפחה של אחר ונשאר בקושיא. אולם לכאורה קושיא מעיקרא ליתא, דהכא מיירי שהאדון של הע"ע קונה זכות של השפחה כנענית מאדונה ליחדה לעבדו כדי שיזכה בוולדות (או יחלקו בוולדות) וכל האיסור כאן הוא משום שאין לו אשה ובנים, אבל בוודאי שלא מצינו שעבד עברי מותר בשפחה במקום שאין רבו מוסר לו השפחה לוולדות.

ולפי"ז יתיישב גם קושית התפארת יעקב דמתני' למה נקטה המשנה שהאדון של הע"ע נותן טלה להאדון של השפחה, ולא כשנותן הטלה להשפחה בעצמה (ותירץ בדוחק דכ"מ שקנה עבד קנה רבו, אולם הרי יכול ליתן לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו) אולם לפי"ד המהרש"א לכאורה באופן כזה בוודאי שגם רבי לא יחלוק שזה מיקרי אתנן, דזה לא מיקרי הותר מכללו ובוודאי שזה אתנן זונה. ובאמת, לפי סברת הקרני ראם קשה יותר למה לא נקטה המשנה שהעבד עברי בעצמו נתן טלה לשפחה שתלין אצלו, ובע"כ דבכה"ג לית מאן דפליג דמיקרי אתנן.

אולם עדיין קשה למה לא נקטה מתני' שהאדון נותן טלה לשפחתו שתלין אצל עבדו העברי במקום שאין לו אשה ובנים - ולמה צריך שיאמר אדם לחבירו (ואפ"ל דמילתא אגב אורחא קתני דגם בכה"ג רבו מוסר לו שפחה כנענית ודו"ק).

מיללער כתב:הכא מיירי שהאדון קונה זכות של השפחה מאדוניה ליחדה לעבדו כדי שיזכה בוולדות (או יחלקו בוולדות), וכל האיסור כאן הוא משום שאין לו אשה ובנים.

ולא נהירא, דאם כן, אין זה 'אתנן זונה' כי אם 'מחיר שפחה'.

מיללער כתב:המהרש"א במס' גיטין כתב דעבד עברי (אף אם יש לו אשה ובנים) אסור בשפחה כנענית דעלמא, ורק מותר לרבו למסור לו שפחה כנענית.

ובחידושי מהרי"ט בפ"ק דקדושין נסתפק בזה, וזה לשונו:

נראה דבלא מסר לו רבו מותר הוא, דכיון דאשתרי לגביה לאו דלא יהיה קדש לגמרי אשתרי, דלא מצינו איסור שהיתרו תלוי בדעת אחרים, אם רצה רבו למסור לו מותר, ואם לאו אסור; ושמא דלא התירה לו תורה אלא מיוחדת, דמינטרא נפשה, שידע שהבנים בניו, לא דרך זנות והפקר.

וקושיית בעל 'קרני ראם' מהא דפרק כל האסורין 'שפחה לעבד עברי משרי שריא' אפשר ליישב, שכל שרבו מוסר לו השפחה (אף אם מוסר לו לשם זנות) – העבד מותר בה. ודוחק.

ביקורת תהיה כתב:

מיללער כתב:הכא מיירי שהאדון קונה זכות של השפחה מאדוניה ליחדה לעבדו כדי שיזכה בוולדות (או יחלקו בוולדות), וכל האיסור כאן הוא משום שאין לו אשה ובנים.

ולא נהירא, דאם כן, אין זה 'אתנן זונה' כי אם 'מחיר שפחה'.

הערה יפה, אבל לכאורה ברגע שאין לו אשה ובנים ואסור לו לבוא על השפחה נעשה בעילתו בעילת זנות והטלה אתנן זונה (מלבד היותה מחיר שפחה שאי"ז מעלה או מוריד לגבי האיסור שבה)

ביקורת תהיה כתב:

מיללער כתב:המהרש"א במס' גיטין כתב דעבד עברי (אף אם יש לו אשה ובנים) אסור בשפחה כנענית דעלמא, ורק מותר לרבו למסור לו שפחה כנענית.

ובחידושי מהרי"ט בפ"ק דקדושין נסתפק בזה, וזה לשונו:

נראה דבלא מסר לו רבו מותר הוא, דכיון דאשתרי לגביה לאו דלא יהיה קדש לגמרי אשתרי, דלא מצינו איסור שהיתרו תלוי בדעת אחרים, אם רצה רבו למסור לו מותר, ואם לאו אסור; ושמא דלא התירה לו תורה אלא מיוחדת, דמינטרא נפשה, שידע שהבנים בניו, לא דרך זנות והפקר.

וקושיית בעל 'קרני ראם' מהא דפרק כל האסורין 'שפחה לעבד עברי משרי שריא' אפשר ליישב, שכל שרבו מוסר לו השפחה (אף אם מוסר לו לשם זנות) – העבד מותר בה. ודוחק.

על זה אנו דנין

ומצאתי שכבר דנו בזה קדמאי דקדמאי, הנו"ב במהדו"ת אהע"ז סי' ל"ב (ועיי"ש בילקוט הגהות), והשער המלך בהל' עבדים, ומרן החת"ס עם חותנו הגרעק"א (מובאים דבריהם בחי' עמ"ס גיטין) ובחי' נזר הקודש על תמורה ועוד.

מיללער כתב:כבר דן בזה הנו"ב במהדו"ת אהע"ז סי' ל"א.

וזה לשונו שם:

לתרץ דברי המהרש"א צריכין אנו לומר שלא דקדק בלשונו אבל כוונתו רצויה, ורצונו שאין שפחה כנענית מותרת לעבד עברי כי אם ברשות רבו, שרבו נותן לו רשות ליקח שפחה זו, אבל אין חילוק בין שפחה של רבו ובין שפחה של אדון אחר.

והיינו ממש כדברינו.