מסכת ברכות - הערות על פרק שישי - חלק ב'
פורסם: ג' נובמבר 19, 2019 9:18 pm
לה:
י. הגמרא דנה לגבי הברכה הראויה לשמן זית:
כלומר שאם שותה שמן זית כמו שהוא - לא יברך עליו כלל משום שזה דבר שמזיק לו ואי"צ לברך על דבר כזה.
ורש"י כתב:
ויש לעיין בזה, דהנה מביאה הגמרא בהמשך (לז.):
כלומר שלמרות שקמח שעורים מזיק לבריאות האוכלו וקשה לקוקאיני קמ"ל שכן מברך עליו מכיוון שבסופו של דבר יש לו הנאה באכילתו.
ויש לדון מה ההבדל בין שמן זית שמזיק ולא מברך עליו (ומשמע אף אם נהנה) לבין קמח שעורים שכן מברך אפי' שמזיק לו - היות ויש ממנו הנאה.
והנה במ"ב (או"ח, ר"ב, ד', סק"ט כ"ז) כתב לגבי דין זה של שמן זית שאינו מברך עליו כששותהו "דשמן זית כמות שהוא אין נהנה ממנו".
וכנראה יש חזקה בידינו שהשותה שמן בצורה כזאת וודאי לא נהנה ממנו כלל.
(ואם כן נהנה? צ"ע. ועיין עוד לקמן).
י"א. לגבי שמן זית כתב רש"י (דב"ה אוזוקי) שהשותהו אינו בגדר "ואכלת" ולכן אינו מברך.
וכן משמשע ברי"ף שהדין הוא שלא מברך כלל.
וכן מובא ברא"ש (אות ב') שלא יברך כי זה מזיק.
וברמב"ם (ברכות ח', ב') כתב ששמן זית ששותהו עם אניגרון מברך בפה"ע אבל אם שותהו לבד מברך שהכל.
וכתב שם בכסף משנה שבאמת הר"מ חולק בזה על רש"י והרי"ף.
ומפרש את הגמרא שלנו אליבא דהרמב"ם; שמה שכ"ת הגמרא ששמן זית ששותהו לבד "אוזוקי מזיק" הכוונה היא כלפי ברכת בפה"ע שלא יברכה, אבל מכ"מ חייב עדיין בברכת שהכל.
ולהלכה הביא בשו"ע (או"ח, ר"ב, ד') כהרי"ף והרא"ש - שלא יברך על שמן זית כלל.
>> ולמעשה יש לעיין האם מי שאוכל מאכל שמזיקו, כגון חולה סכרת ל"ע שאוכל שוקולד שמזיק לו אך מכ"מ נהנה ממנו; האם צריך לברך או לא?
ובשו"ת חזון עובדיה כתב וז"ל:
ודן שם בארוכה בזה. ובסו"ד העלה:
ע"כ.
י"ב. השו"ע כתב (או"ח, תע"ה, ד'):
וכתב בהגהות הרעק"א:
לו.
י"ג. רבינו מנוח על הרמב"ם (ברכות, ח', א') כותב:
וצ"ע עליו שהרי הגמרא כתבה בפשטות שאם שותה דבר מה לרפואה כגון אניגרון - אם נהנה מברך.
והוסיף ע"ז בתוס' (בד"ה כיוון) "ואי אית ליה הנאה מיניה בלא רפואה בעי ברוכי".
(וביותר; עיין בהמרש"א שהגיה בתוס' "משקין לרפואה").
ואיך נעלם ממנו תוס'?
שוב מצאתי שתוס' עצמו כותב כן ממש (מה. דב"ה דחנקתיה).
וצ"ע.
י"ד. "קורא של דקל".
רש"י כותב שהוא "רך של דקל" ומסביר "כשענפיו גדלים בכל שנה ושנה כדרך כל האילנות, הנוסף בשנה זו רך ובשנה שניה מתקשה ונעשה עץ".
וק"ק מי אוכל דבר כזה ומדוע?
(ועיין בביה"ל (או"ח, ר"ד, א', דב"ה ופת שעיפשה) שכותב שזה מן הסתם אכילה ע"י הדחק. עיי"ש).
ט"ו. השם "קפריסין" הניתן לקליפת פרי הצלף - על שום מה?
(ובויקיפדיה בערך צלף הביאו השערה שא"א להעלותה על הכתב).
מכאן נוסף
ט"ז. בגמרא:
ובהמשך הגמרא:
ולמסקנת הגמרא:
ומעניין שאפי' ששמואל (חזר בו?) הודה לר"י על סברתו - עדיין נקבעה הלכה כמותו.
י"ז. הגמרא הביאה לעניין ערלה:
וראיתי שכתבו בשם החזו"א שחקר האם כלל זה הוא מדין "ספק דרבנן לקולא" (וכלומר שערלה בחו"ל מדרבנן) ואו שזה ענין נפרד בדין ערלה בחו"ל שקובעים את ההלכה כדעת המיקל בארץ.
ובאמת עיינתי בחזו"א ולא זכיתי להבין מילה וחצי מילה ממה שכתב.
(חזו"א כלאים, א', ח'. ערלה, י"א, ז').
(ושמא יש להוכיח מהגמרא בהמשך שאי"ז מדין "ספק דרבנן לקולא", שהנה הגמרא רוצה לומר שצלף אליבא דבי"ש הוא ספק אילן ספק ירק ולכן זהו ספק ערלה ובחו"ל נפסוק בזה לקולא ויהיה מותר באכילה. והנה ע"פ הנ"ל אפשר שזהו אפילו ספק ספיקא; האם יש ערלה בחו"ל, וגם אם יש; האם צלף בכלל אילן (וערלה) או שהוא ירק ואין בו ערלה).
י"ח. כתבה הגמרא:
ואם כן משמע בבירור שמעשר (פירות) אילן גם בא"י הוא רק מדרבנן.
וכן פירש כאן ברש"י "מעשר פירות האילן דבארץ גופא דרבנן שהתורה לא חייבה לעשר אלא דגן תירוש יצהר".
אכן רוצים לדייק מלשון הרמב"ם שמעשר פירות בא"י הוא מדאורייתא ולא מדרבנן.
וזה לפי מה שכתב הר"מ (תרומות, א', א'):
ושוב כתב (מעשר, א', ט'):
ומזה רצו לדייק ששיטתו היא שאמנם חרובים פטורים אבל שאר האילנות חייבים.
וכן כתב שם הרדב"ז:
ועל שיטת הרמב"ם וסיעתו קשה מהגמרא כאן שממנה נראה בבירור שמעשר פירות הוא מדרבנן ולא מהתורה - "הני מילי גבי מעשר אילן דבארץ גופא מדרבנן".
ועמד על זה הצל"ח כאן וז"ל:
רוצה לומר שבזמן הזה כשאין יושבי הארץ עליה ובטלה קדושת הארץ - גם להרמב"ם מעשר פירות הוא מדבריהם ולא מדאורייתא.
ובהגהות הרעק"א הקשה ע"ז שהרי היוצא לפי דבריו שגם ערלה היא מדרבנן בזמן הזה, וא"כ מה הה"א בגמרא?!
וצ"ע בזה.
(הרעק"א מובא על הצל"ח הוצאת ח. וגשל, עמוד קמ"ו).
י"ט. בגמרא:
ופרש"י שמדובר בשדה שיש בו גם נטיעות צעירות שיש בהן איסור ערלה וגם נטיעות זקינות שכבר אין בהן ערלה.
ובזה אומרת הגמרא שהלוקח מן החשוד "יורד ולוקח הימנו אע"פ שספק הוא אם יביא מן הנטיעות (-הצעירות)" (רש"י).
ובזה הוי ליה ספק ערלה שמותר בחו"ל.
>> וק"ק אם אין בזה "לפני עור" כלפי ה"חשוד" שקוטף פירות ופוטר אותם מדין ספק ערלה.
(אמנם אין פה ממש איסור, אבל משמע שלו עצמו אסור לעשות כן ורק התירו לו לשלוח את ה"חשוד" להכניס את הפירות הללו לספק ערלה, וא"כ בעצם מכשילו בדבר שאסור לו לעשות בעצמו).
י. הגמרא דנה לגבי הברכה הראויה לשמן זית:
אילימא דקא שתי ליה אוזוקי מזיק ליה.
כלומר שאם שותה שמן זית כמו שהוא - לא יברך עליו כלל משום שזה דבר שמזיק לו ואי"צ לברך על דבר כזה.
ורש"י כתב:
ואין זו אכילה שטעונה ברכה, דלגבי ברכה "ואכלת" כתיב.
ויש לעיין בזה, דהנה מביאה הגמרא בהמשך (לז.):
קמחא דשערי הואיל וקשה לקוקאיני (-תולעים שבמעיים. רש"י) לא לבריך עליה כלל - קמ"ל כיוון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי.
כלומר שלמרות שקמח שעורים מזיק לבריאות האוכלו וקשה לקוקאיני קמ"ל שכן מברך עליו מכיוון שבסופו של דבר יש לו הנאה באכילתו.
ויש לדון מה ההבדל בין שמן זית שמזיק ולא מברך עליו (ומשמע אף אם נהנה) לבין קמח שעורים שכן מברך אפי' שמזיק לו - היות ויש ממנו הנאה.
והנה במ"ב (או"ח, ר"ב, ד', סק"ט כ"ז) כתב לגבי דין זה של שמן זית שאינו מברך עליו כששותהו "דשמן זית כמות שהוא אין נהנה ממנו".
וכנראה יש חזקה בידינו שהשותה שמן בצורה כזאת וודאי לא נהנה ממנו כלל.
(ואם כן נהנה? צ"ע. ועיין עוד לקמן).
י"א. לגבי שמן זית כתב רש"י (דב"ה אוזוקי) שהשותהו אינו בגדר "ואכלת" ולכן אינו מברך.
וכן משמשע ברי"ף שהדין הוא שלא מברך כלל.
וכן מובא ברא"ש (אות ב') שלא יברך כי זה מזיק.
וברמב"ם (ברכות ח', ב') כתב ששמן זית ששותהו עם אניגרון מברך בפה"ע אבל אם שותהו לבד מברך שהכל.
וכתב שם בכסף משנה שבאמת הר"מ חולק בזה על רש"י והרי"ף.
ומפרש את הגמרא שלנו אליבא דהרמב"ם; שמה שכ"ת הגמרא ששמן זית ששותהו לבד "אוזוקי מזיק" הכוונה היא כלפי ברכת בפה"ע שלא יברכה, אבל מכ"מ חייב עדיין בברכת שהכל.
ולהלכה הביא בשו"ע (או"ח, ר"ב, ד') כהרי"ף והרא"ש - שלא יברך על שמן זית כלל.
>> ולמעשה יש לעיין האם מי שאוכל מאכל שמזיקו, כגון חולה סכרת ל"ע שאוכל שוקולד שמזיק לו אך מכ"מ נהנה ממנו; האם צריך לברך או לא?
ובשו"ת חזון עובדיה כתב וז"ל:
מי שהיין מזיקו ושותהו לקיים מצוות ארבע כוסות האם יברך עליו בורא פרי הגפן או לא?
ודן שם בארוכה בזה. ובסו"ד העלה:
סוף דבר הכל נשמע שצריך לברך על שתיית ארבע כוסות אף על פי שהיין מזיקו, וכן עיקר להלכה ולמעשה".
ע"כ.
י"ב. השו"ע כתב (או"ח, תע"ה, ד'):
אכל מצה בלא כוונה, כגון שאנסוהו עכו"ם או ליסטים לאכול - יצא ידי חובה כיוון שהוא יודע שהלילה פסח ושהוא חייב באכילת מצה.
וכתב בהגהות הרעק"א:
אם אנסוהו לאכול מרור י"ל דלא יצא כיוון דהוא מר ומזיק
לו.
י"ג. רבינו מנוח על הרמב"ם (ברכות, ח', א') כותב:
השותה מים שלא לרוות צמאונו אינו טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו [...] השותה מים לצמאו אומר שהכל. למעוטי מאי? למעוטיה היכא דחנקתיה אומצא.
פירוש דהתם לא מברך כלל דבאותה שתיה ליכא הנאה.
מיהו צ"ע שותה יין היכא דחנקתיה אומצא; מי אמרינן כיוון דהוא סעיד ובשתייתו איכא הנאה - חייב לברך או לא.
וצ"ע עליו שהרי הגמרא כתבה בפשטות שאם שותה דבר מה לרפואה כגון אניגרון - אם נהנה מברך.
והוסיף ע"ז בתוס' (בד"ה כיוון) "ואי אית ליה הנאה מיניה בלא רפואה בעי ברוכי".
(וביותר; עיין בהמרש"א שהגיה בתוס' "משקין לרפואה").
ואיך נעלם ממנו תוס'?
שוב מצאתי שתוס' עצמו כותב כן ממש (מה. דב"ה דחנקתיה).
וצ"ע.
י"ד. "קורא של דקל".
רש"י כותב שהוא "רך של דקל" ומסביר "כשענפיו גדלים בכל שנה ושנה כדרך כל האילנות, הנוסף בשנה זו רך ובשנה שניה מתקשה ונעשה עץ".
וק"ק מי אוכל דבר כזה ומדוע?
(ועיין בביה"ל (או"ח, ר"ד, א', דב"ה ופת שעיפשה) שכותב שזה מן הסתם אכילה ע"י הדחק. עיי"ש).
ט"ו. השם "קפריסין" הניתן לקליפת פרי הצלף - על שום מה?
(ובויקיפדיה בערך צלף הביאו השערה שא"א להעלותה על הכתב).
מכאן נוסף
ט"ז. בגמרא:
קורא ר' יהודה אומר בורא פרי האדמה ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו.
ובהמשך הגמרא:
אמר ליה שמואל לר' יהודה שיננא כוותך מסתברא דהא צנון סופו להקשות (-ועדיין) ומברכינן עליה בורא פרי האדמה.
ולמסקנת הגמרא:
ואף על גב דקלסיה שמואל לר"י הלכה כותיה דשמואל
ומעניין שאפי' ששמואל (חזר בו?) הודה לר"י על סברתו - עדיין נקבעה הלכה כמותו.
י"ז. הגמרא הביאה לעניין ערלה:
כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ.
וראיתי שכתבו בשם החזו"א שחקר האם כלל זה הוא מדין "ספק דרבנן לקולא" (וכלומר שערלה בחו"ל מדרבנן) ואו שזה ענין נפרד בדין ערלה בחו"ל שקובעים את ההלכה כדעת המיקל בארץ.
ובאמת עיינתי בחזו"א ולא זכיתי להבין מילה וחצי מילה ממה שכתב.
(חזו"א כלאים, א', ח'. ערלה, י"א, ז').
(ושמא יש להוכיח מהגמרא בהמשך שאי"ז מדין "ספק דרבנן לקולא", שהנה הגמרא רוצה לומר שצלף אליבא דבי"ש הוא ספק אילן ספק ירק ולכן זהו ספק ערלה ובחו"ל נפסוק בזה לקולא ויהיה מותר באכילה. והנה ע"פ הנ"ל אפשר שזהו אפילו ספק ספיקא; האם יש ערלה בחו"ל, וגם אם יש; האם צלף בכלל אילן (וערלה) או שהוא ירק ואין בו ערלה).
י"ח. כתבה הגמרא:
אי אמר הכי ה"א הני מילי גבי מעשר אילן דבארץ גופא מדרבנן, אבל גבי ערלה דבארץ מדאורייתא - אימא בחו"ל נמי נגזור - קמ"ל.
ואם כן משמע בבירור שמעשר (פירות) אילן גם בא"י הוא רק מדרבנן.
וכן פירש כאן ברש"י "מעשר פירות האילן דבארץ גופא דרבנן שהתורה לא חייבה לעשר אלא דגן תירוש יצהר".
אכן רוצים לדייק מלשון הרמב"ם שמעשר פירות בא"י הוא מדאורייתא ולא מדרבנן.
וזה לפי מה שכתב הר"מ (תרומות, א', א'):
כל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה ומצות עשה להפריש ממנו ראשית לכהן [...] ומה דגן ירוש ויצהר מאכל אדם וכו' אף כל כיוצא בהן חייב בתרומה וכן במעשרות.
ושוב כתב (מעשר, א', ט'):
החרובין אינן חייבים במעשרות אלא מדבריהם.
ומזה רצו לדייק ששיטתו היא שאמנם חרובים פטורים אבל שאר האילנות חייבים.
וכן כתב שם הרדב"ז:
משמע מהכא שכל פרי העץ חייבים בתרומה ומעשר מהתורה וכ"כ רבינו בהדיא רפ"ק דתרומה [...] ומה שנראה מדברי רבינו שכל פירות שהן מאכל כל אדם חייבים מן התורה.
ועל שיטת הרמב"ם וסיעתו קשה מהגמרא כאן שממנה נראה בבירור שמעשר פירות הוא מדרבנן ולא מהתורה - "הני מילי גבי מעשר אילן דבארץ גופא מדרבנן".
ועמד על זה הצל"ח כאן וז"ל:
ואמנם שיטת הרמב"ם דכל מעשר פירות הם מן התורה [...] ולדבריו צריך לפרש מה שאמרו כאן דבארץ גופא מדרבנן, היינו בזמן הזה.
רוצה לומר שבזמן הזה כשאין יושבי הארץ עליה ובטלה קדושת הארץ - גם להרמב"ם מעשר פירות הוא מדבריהם ולא מדאורייתא.
ובהגהות הרעק"א הקשה ע"ז שהרי היוצא לפי דבריו שגם ערלה היא מדרבנן בזמן הזה, וא"כ מה הה"א בגמרא?!
וצ"ע בזה.
(הרעק"א מובא על הצל"ח הוצאת ח. וגשל, עמוד קמ"ו).
י"ט. בגמרא:
תנן ספק ערלה בא"י אסור ובסוריא מותר ובחו"ל יורד ולוקח, ובלבד שלא יראנו לוקט.
ופרש"י שמדובר בשדה שיש בו גם נטיעות צעירות שיש בהן איסור ערלה וגם נטיעות זקינות שכבר אין בהן ערלה.
ובזה אומרת הגמרא שהלוקח מן החשוד "יורד ולוקח הימנו אע"פ שספק הוא אם יביא מן הנטיעות (-הצעירות)" (רש"י).
ובזה הוי ליה ספק ערלה שמותר בחו"ל.
>> וק"ק אם אין בזה "לפני עור" כלפי ה"חשוד" שקוטף פירות ופוטר אותם מדין ספק ערלה.
(אמנם אין פה ממש איסור, אבל משמע שלו עצמו אסור לעשות כן ורק התירו לו לשלוח את ה"חשוד" להכניס את הפירות הללו לספק ערלה, וא"כ בעצם מכשילו בדבר שאסור לו לעשות בעצמו).