נה, אבגמ', רב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל, אתאי ההיא איתתא קא צווחה קמיה, ולא הוה משגח בה. אמר ליה לא סבר ליה מר אטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה. אמר ליה שיננא, רישך בקרירי, רישא דרישיך בחמימי; הא יתיב מר עוקבא אב בית דין וכו'. עי' בהגהות הגריעב"ץ "ולא מוכח ליה למר עוקבא משום דחזא דשמע ולא אשגח כדאמר הא יתיב מר עוקבא, ש"מ דלא מקבל מיניה.
ולפלא שלא ציין לדברי התוס' בבבא בתרא (י, ב) בביאור עליונים למטה ותחתונים למטה, וז"ל, עליונים למטה ותחתונים למעלה - פי' ר"ח דאמרו הגאונים שקבלה בידם רב מפי רב דעולם הפוך היינו שראה שמואל דהוה יתיב קמיה דרב יהודה תלמידיה משום דמיחה בשמואל בפר' במה בהמה (שם דף נה.) גבי ההיא איתתא דאתיא וצוחא קמיה דשמואל ולא אשגח בה א"ל רב יהודה לית ליה למר אוטם אזנו מזעקת דל וגו'.
ונראה שבאמת היתה כאן תביעה צודקת בפי רב יהודה על שלא מיחה שמואל במר עוקבא, ודוחק לומר דהיינו רק משום מעליותא דרב יהודה שמיחה בשמואל.
ושוב מצאתי דברים נפלאים בתשובות מהרש"ל (סימן כד), וז"ל,
אבל בנדון זה שכבר נתמנה על הדין מרצון שניהם שאירי ומחותני ה"ה האלוף המופלג מהר"ר יוסף כהן מורה צדק נושא אפוד ואינני אלא כתלמיד הנושא ונותן לפני רבותי למצא זכות לאלמנה אולי יראה הרב דברי ויאמר ישר אף לאחר ששמע טענת שניהם ואף שיש להשיב א"כ ק"ו מי דוחק אותי להכנס בעובי הקורה בפרט מאחר שאנו מסולקין מהאי פסקא וכבר מסור לדיין אשר בידו כלי חמדה ותושיה בסיעת תריסין מלומדה א"כ מה לי ולצרה הזאת אפ"ה אמינא מצוה רבה להפך בזכותה ע"י הדת האמיתי אפ' כשיש ממונה וראייה מהא דאמרינן בפרק במה בהמה (נ"ה:) ר' יודא הוה יתיב קמיה דשמואל אתאי ההיא איתתא קצוחה קמיה ולא אשגח בה א"ל רב יודא לא סבר מר אוטם אזנו מזעקת דל וגו' א"ל שיננא רישך בקרירי ורישא דרישך בחמימי הא יתיב מר עוקבא אב"ד דכתיב בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו וגו' פרש"י רישך בקרירי שאני רבך איני נכוה אבל מר עוקבא שהוא ראש לי ולך יכוה בחמין דכתיב בית דוד לא ענש אלא למי שבידו לשפוט וקשה מה היה צורך לומר רישך בקרירי היה לו לומר רישא דרישך בחמימי כו' אלא הכי פירושו אעפ"י שאני ג"כ נענש בדבר אבל איני נכוה אלא מעט מזער אקבל עונש בדומה מי שהוא רך ואסתניס ושופכים על ראשו קרירי ודרך משל ודמיון הוא לרוב מיעוט הצער כמו שאומר בתלמודא פר' אילו נערות (ל"ט:) כי נהמא אקושא לחינכי וכמו דמשחיל בינתא מחלבא בברכות (ח) וכן מצאתי בפירוש האגדות, ואם כן קשה למה היה לו ליענש אפילו מעט מזער מאחר שהיה מסולק מן הדין שהרי באתרא דמר עוקבא היה ואסור לו להורות במקום רבו וחייב מיתה ומשמע שהיה רבו מדאמר רישא דרישך דומיא האי רישך דאמר שמואל לרב יהודה תלמידו וק"ו שהיה נמי אב"ד דאפילו הוה שמואל גדול מיניה אין לו להורות זולתו גם ההיא איתתא דצוחה קמיה אמאי לא צווחה קמיה דמר עוקבא ודוחק לומר שלא ידעה דאם כן היה לו להשיב לה לכי למר עוקבא דהוא אב בית דין גם קשה למה לא אמר אותו התנצלות לפניה ולאמר לה מה אעשה ליך מאחר שמר עוקבא אינו משגיח ביך כדי לקיים והייתם נקיים מה' ומישראל.
אלא בע"כ נראה לפרש דהאי איתתא דצוחה קמיה היינו כדי שייגע עצמו בעבורה להקדימה לדין ולהפך בזכותה לפני מר עוקבא והוא היה ממאן מפני שהיה מתירא שלא יקפיד מר עוקבא בדבר ויאמר וכי אני צריך זירוז להקדימה ולהפך בזכותה וכי אין אני יודע איך להנהיג צאן יוסף ומספק הקפדת רבו היה מונע ועל זה היתה האי איתתא צווחת לפניו ולא אשגח בה והקפיד רב יהודא על זה עד ששמואל קצת הודה לדבריו והיה מדמה עצמו לקצת עון שהיה לו להכנס בעובי הקורה ולעשות את שלו ומסתמא האי איתתא אלמנה הויא דהא כל כבודה בת מלך פנימה
ובהגהות מצפה איתן כאן ציין את דברי הגמ' במועד קטן (טז, ב) דאיתא התם מעשה שלם שמר עוקבא היה תלמיד של שמואל וכי הוו יתבי שמואל ומר עוקבא וגרסי שמעתא, הוה יתיב מר עוקבא קמיה דשמואל כתלמיד בפני רבו ברחוק ארבע אמות, ורק בישיבתם לדין מחמת שמר עובא היה אב בית דין היה שמואל יושב בריחוק לד' אמות, ומ"מ מר עוקבא קיבל על עצמו נזיפה יום אחד כאשר פעם אחד נטרד בדין ולא ליוה את שמואל לביתו.
ולפי"ז מבואר שאמנם היתה אימת שמואל על מר עוקבא, וכפי הנראה שזה היה תקות ההיא איתתא וטענת רב יהודה.
נו, ב
בגמ', אמר רב יהודה אמר שמואל נוח לו לאותו צדיק שיהא שמש לדבר אחר ואל יכתב בו ויעש הרע בעיני ה'.רש"י פירש: שמש - לחטוב עצים ולשאוב מים בשכר לעבודה זרה.
וביאר מהרש"א בח"א, ר"ל שהוא צדיק ולא עבד כלל ע"ז היה נוח לו שהיה עובד קצת לשימוש ע"ז ואל יכתב בו ויעש הרע כאילו עבד ממש ע"ז וק"ל.
וכבר תמהו רבים, מפני מה עדיף לעבוד ח"ו בפועל לשימוש ע"ז, ואפילו מעט, העיקר שלא יכתב עליו כאילו עבד, והרי זה איסור חמור לשמש לע"ז. ועי' בהגהות הגראמ"ה שפירש דבר אחר היינו בית הכסא.
ובשפת אמת הביא שבמדרש רבה פרשת וארא (ו, א) ובתנחומא שם סי' ב איתא: ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו, אמר רשב"י נוח לו לשלמה שיהא גורף ביבין שלא נכתב עליו המקרא הזה.
ואולי היה מקום ליישב קצת דברי רש"י, דאין המכוון שהפסידא של שלמה המלך הוא מה שכתוב עליו ויעש הרע, אלא מיירי על הפגם של 'לא מיחה בהם', דמה"ט נכתב עליו ויעש הרע, שהפגם הזה גרע משימוש מעט לעבודה זרה, והיינו מחמת גודל הנזק וההשפעה שיש ממה שאינו מוחה, שגורם שגושפנקא דיליה על זה וגורם מכשול לרבים.
וידוע המעשה בהגרחי"ל מסטאוויסק המובא בכמה ספרים שהציע למוכר ספרים חיצוניים שיסדר לו פרנסה של שמש בבית התיפלות, ודוק היטב.
ועוד בענין זה, יעויין בספר צדקת הצדיק לר"צ הכהן אות קכ:
מי שמזכה לחייביא אי אפשר שלא ידבק בו מאומה. וכידוע המשל על זה ממי שגורף ביבין [ובזה יובן צחות לשון חז"ל (מדרש רבה ריש פרשת וארא ו' א') נוח היה לשלמה להיות גורף ביבין וכו' עיין שם במדרש [אבל בגמרא שבת (נ"ו ב) איתא שמש לדבר אחר (עבודה זרה). והכל אחד ואין כאן מקומו] רצה לומר שהוא לא רצה להוכיחן ולהיות גורף ביבין שלא ידבק בו מאומה ובאמת כל מי שיש בידו למחות וכו' ונדבק בו הכל].