כתב הרמ"א (סי' רד סעיף יא): וכל מרקחת שאין בריאים רגילין בו אלא לרפואה, מברכין עליו שהכל (ב"י בשם הרא"ש).
וביאר המשנ"ב (ס"ק נד): הטעם דאף דנהנה אין זה עיקר הנאתו כיון שאין הבריאים רגילין לאכול אותו בכך שעומד רק לרפואה.
ובס"ק נה כתב: ועיין בבדק הבית שכתב שרוב הפוסקים חולקים ע"ז וכן הסכימו האחרונים דצריך לברך עליו ברכה הראויה לו כיון שעכ"פ נהנה.
והנה לעיל מיניה איתא בשו"ע (סעיף ח): כל האוכלין והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה, אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם, מברך עליהם תחלה וסוף.
וכתב במשנ"ב (ס"ק מד): עיין לקמן בסי"א בהג"ה מה שנכתב שם במ"ב.
ולכאורה כוונתו לתלות הדין המבואר בשו"ע שמברך על אוכלין ומשקין שאוכל ושותה לרפואה בפלוגתא זו, שלפי דעת הרמ"א שם לא יברך אלא שהכל, אלא שדעת השו"ע היא שמברך ברכה הראויה לו וכן נפסק להלכה.
ברם התמיהה גדולה עד מאוד, הרי יש להקשות מפני מה הרמ"א כתב את דינו רק בסעיף יא ולא כאן, והרי ודאי בלשון השו"ע מתפרש שמברך ברכתו הראויה, ומה גם שבדברי הרמ"א מובא "אם אנסוהו לאכול או לשתות, אף על גב דהחיך נהנה ממנו אינו מברך עליו, הואיל ונאנס על כך", ומשמע שרק בנאנס לאכול או לשתות לא איכפת לן בהנאת החיך, ואילו באוכל או שותה לרפואה כיון שנהנה אינו מפסיד מן הברכה מאומה.
ולולי דברי המשנ"ב היה נראה לחלק בפשיטות, שרק בסעיף יא דמיירי ממין מרקחת שכל תכונת המאכל הוא מאכל שאין בריאים רגילין בו אלא לרפואה, בכה"ג סבר הרמ"א כשיטת הרא"ה ד'לרפואה עבדי לה' היינו שמאכל שעשוי רק לרפואה נחשב ל'שלא כדרך', וכאמור לעיל, אבל בסעיף ח דמיירי במאכל של בריאים ג"כ, אלא שהאדם אוכל או שותה עתה לא למטרת אכילה ושתיה אלא למטרת רפואה, וכפי שביאר במשנ"ב "שאינו תאב להם כלל ואינו אוכלם אלא מחמת אונס חליו", ודאי מודה הרמ"א שאינו מפסיד את ברכתו הראויה.
וצריך תלמוד.