פורום אוצר החכמה

כתובות ג:

תבעל להגמון תחילה כו׳

ראיתי להקשות מדוע א״צ הבחנה (עיין יבמות מא) לאחר ביאת ההגמון?

הלא במחלוקת שנויה שם לה:

אנוסה ומפותה צריכה להמתין ג' חדשים דברי ר' יהודה רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד

ואולי אין אשה מתעברת מביאה ראשונה ולכו"ע אין צריך הבחנה.

ממשמעות הסוגיא בכתובות משמע שא״צ להמתין להבחנה.

ב,ב
רד"ה מת הוא דאינו גט - דהא לא שויא גיטא עד י"ב חדש והוא מת בתוך הזמן ומאן קא מגרש לה מהשתא אין המתים מגרשים.
ודייקו האחרונים שיש הלכה שאין המתים מגרשים, ואף בעוד שהיה מה לגרש [אישות מסוימת] אלא שאין המתים מגרשים.
וצריך ביאור שהרי האשה הותרה במיתת הבעל ושוב אין מה לגרש. [וראה בשיעורי הגר"ד פוברסקי מה שכתב בזה].

טור תלגא כתב:הלא במחלוקת שנויה שם לה:

אנוסה ומפותה צריכה להמתין ג' חדשים דברי ר' יהודה רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד

ואולי אין אשה מתעברת מביאה ראשונה ולכו"ע אין צריך הבחנה.

או משום דבביאת זנות יש הסברא של אשה מתהפכת וכו'

עיין שו״ת משנת אליעזר סימן יז אות יא:

קובץ נפלא על סדר הדף,
משיעורי הגרמ"מ שולזינגר זצוק"ל

ו.

רש״י ד״ה אלו מקילין לעצמן - דבי רב שצריכים לעשות כדברי רבן אומרים שרבן התיר ונהרדעא העושים כשמואל רבן אומרים שמואל התיר

עיין חתם סופר שהעיר בשינוי הלשון שברש״י.

ע״ע פסחים ח: רש״י ד״ה בני בי רב

שמואל דוד כתב:כתובות ג:

תבעל להגמון תחילה כו׳

ראיתי להקשות מדוע א״צ הבחנה (עיין יבמות מא) לאחר ביאת ההגמון?

ושמא באשת איש לא גזרו כדי שלא לעשות בניה (כ)ממזרים, אלא להשאיר "רוב בעילות אחר הבעל"?

כתובות דף ח

ממתי מברכים שהשמחה במעונו

אמר רב פפא מכי רמו שערי באסינתא, איני והא רב פפא איעסק לאבא מר בריה ובריך משעת אירוסין, שאני רב פפא דהוה טריח ליה,

האם יש מי שמסביר שרב פפא היה עיסוקו בשכר, ולכן היה לו תמיד שכר מוכן ?

עזריאל ברגר כתב:

שמואל דוד כתב:כתובות ג:

תבעל להגמון תחילה כו׳

ראיתי להקשות מדוע א״צ הבחנה (עיין יבמות מא) לאחר ביאת ההגמון?

ושמא באשת איש לא גזרו כדי שלא לעשות בניה (כ)ממזרים, אלא להשאיר "רוב בעילות אחר הבעל"?

היא עדיין לא נשואה…

היא מאורסת.

עזריאל ברגר כתב:

שמואל דוד כתב:כתובות ג:

תבעל להגמון תחילה כו׳

ראיתי להקשות מדוע א״צ הבחנה (עיין יבמות מא) לאחר ביאת ההגמון?

ושמא באשת איש לא גזרו כדי שלא לעשות בניה (כ)ממזרים, אלא להשאיר "רוב בעילות אחר הבעל"?

שמא יש להוכיח בזה "מעשה רב" מדוד המלך ע"ה, ששלח את אוריה החתי לביתו וכו'?
וראו מלבי"ם שם.

גימפעל כתב:כתובות דף ח

ממתי מברכים שהשמחה במעונו

אמר רב פפא מכי רמו שערי באסינתא, איני והא רב פפא איעסק לאבא מר בריה ובריך משעת אירוסין, שאני רב פפא דהוה טריח ליה,

האם יש מי שמסביר שרב פפא היה עיסוקו בשכר, ולכן היה לו תמיד שכר מוכן ?

עיין אור הישר (הילמן). הערות להגריש״א ז״ל. וע״ע ילקוט יהושע (חידושי אגדות).

אהרן תאומים כתב:

שמואל דוד כתב:ו.

רש״י ד״ה אלו מקילין לעצמן - דבי רב שצריכים לעשות כדברי רבן אומרים שרבן התיר ונהרדעא העושים כשמואל רבן אומרים שמואל התיר

עיין חתם סופר שהעיר בשינוי הלשון שברש״י.

ע״ע פסחים ח: רש״י ד״ה בני בי רב

אפשר בטיבותך מ"מ מדויק או אף צילום מתוך הספר?

הנה:

ט.

רש״י ד״ה קינוי - שאמר לה אל תסתרי עם פלוני

וסתירה - שבאו עדים שנסתרה עמו אחר קינוי

יש לעיין מדוע אצל קינוי לא הזכיר שיש עדים.

ועיין בסמוך בד״ה וקינוי וסתירה - אם יש עדים שקינא לה ויש עדים שנסתרה אחר קינוי, הרי הזכיר עדים אצל שניהם.

שמואל דוד כתב:ט.

רש״י ד״ה קינוי - שאמר לה אל תסתרי עם פלוני

וסתירה - שבאו עדים שנסתרה עמו אחר קינוי

יש לעיין מדוע אצל קינוי לא הזכיר שיש עדים.

ועיין בסמוך בד״ה וקינוי וסתירה - אם יש עדים שקינא לה ויש עדים שנסתרה אחר קינוי, הרי הזכיר עדים אצל שניהם.

בהו"א מספיק להקשות מהנקודה שיש צורך בעדים, והוא הלמעשה שהיה סתירה בעדים, שזה עיקר הדבר שמצא בה ערות דבר, ואף אם הקינוי היה בינו לבינה, ובמסקנא הוא אליבא דהילכתא שהן הקינוי והן הסתירה בעדים וכך לכאורה שיטת רש"י בסוטה. ויש לעיין עוד

גימפעל כתב:כתובות דף ח

ממתי מברכים שהשמחה במעונו

אמר רב פפא מכי רמו שערי באסינתא, איני והא רב פפא איעסק לאבא מר בריה ובריך משעת אירוסין, שאני רב פפא דהוה טריח ליה,

האם יש מי שמסביר שרב פפא היה עיסוקו בשכר, ולכן היה לו תמיד שכר מוכן ?

רעיון יפה אבל לפי הפשט השני ברש"י לא שייך כלל, וגם לפי הפשט הראשון זה היה פרט אחד שציין את תחילת ההכנות, וא"כ אולי רב פפא שהיה לו השיכר מוכן היה צריך להיות נסמן התחלה בפרט אחר של ההכנה, וע"כ פירש רש"י ש"כל "צרכי הסעודה והחופה היו מוכנים
לתועלת הענין אצטט את לשון רש"י:

מכי רמי שערי באסינתא. יש שורין שעורים בעריבת מים להטיל שכר לצורך חופה וי''א לשם החתן והכלה זורעין שעורין בעציץ לומר פרו ורבו וצמחו כשעורים הללו: דהוה טריח ליה. מתוקנים היו לו כל צרכי חופה וסעודה:

יא.

רש״י ד״ה מן הנישואין - כגון שנכנסה לחופה ומת בעלה בחזקת שלא נבעלה

כתובתה מנה - אם ניסת לאחר סתם כתובתה מנה דבחזקת בעולה קיימא משנכנסה לחופה

צ״ע קצת בדברי רש״י, שמתחילה כתב שהיא בחזקת שלא נבעלה ואח״כ כתב שהיא בחזקת בעולה.

אהרן תאומים כתב:על ביאת בת שלוש לא נאמר ממש בפירוש זה רק יוצא ממהלך הסוגיות וזה הלשון הכי מפורש שנאמר ביבמות נז אמר שמואל ומודה לי אבא בתינוקת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה
אבל על בן תשע נאמר בסנהדרין סט אמר רבי חייא בריה דרבה בר נחמני אמר רב חסדא ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי הכל מודים בבן תשע שנים ויום אחד שביאתו ביאה פחות מבן שמנה שאין ביאתו ביאה לא נחלקו אלא בבן שמנה

נדה דף מד:
מתני' בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה כו׳ פחות מכן כנותן אצבע בעין. ועיין דף מה. שהוא הלכה למשה מסיני.

והיה אפשר לומר שאצל קטנה זה מציאותי (אף אם אין זה הלכה למשה מסיני) משא״כ בקטן זה דין, ואף אם במציאות שיבר בתוליה, מ״מ אין לו דין ביאה. אולם עיין רשב״א ״אין ביאתו ביאה ואינו מגיע לבתולים ולא בטל חינה״ וצ״ע בזה.

כתובות יז.

ר' אבהו כי הוה אתי ממתיבתא לבי קיסר נפקן אמהתא דבי קיסר לאפיה ומשרין ליה הכי רבא דעמיה ומדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא בריך מתייך לשלם

ק״ק מדוע לא חששו משום קול אשה?

ועיין דף יז: דרדוגי מישחא וכתב רש״י הנשים נותנים שמן בראש התלמידים ושפות.

ק״ק מדוע ליכא חששו משום נגיעה בערוה. ואולי אמותיהן של התלמידים עשו כן.

יישר כח!

ואולי אמא של כל תלמיד עשתה לבנה

שמואל דוד כתב:עיין שו״ת משנת אליעזר סימן יז אות יא:
287497FC-1BFB-462D-ACB9-C2799BC197EE.jpeg

קדמו הגאון הרב משכנות יעקב, מצ"ב:

ההוא דאמר כתב:ב,ב
רד"ה מת הוא דאינו גט - דהא לא שויא גיטא עד י"ב חדש והוא מת בתוך הזמן ומאן קא מגרש לה מהשתא אין המתים מגרשים.
ודייקו האחרונים שיש הלכה שאין המתים מגרשים, ואף בעוד שהיה מה לגרש [אישות מסוימת] אלא שאין המתים מגרשים.
וצריך ביאור שהרי האשה הותרה במיתת הבעל ושוב אין מה לגרש. [וראה בשיעורי הגר"ד פוברסקי מה שכתב בזה].

נ"מ לעניין הזיקה ליבם, ראה המפורש לעיל בסמוך ברש"י.

שמואל דוד כתב:יא.

רש״י ד״ה מן הנישואין - כגון שנכנסה לחופה ומת בעלה בחזקת שלא נבעלה

כתובתה מנה - אם ניסת לאחר סתם כתובתה מנה דבחזקת בעולה קיימא משנכנסה לחופה

צ״ע קצת בדברי רש״י, שמתחילה כתב שהיא בחזקת שלא נבעלה ואח״כ כתב שהיא בחזקת בעולה.

חזקה הראשונה היינו מוחזקת אצל הבריות שלא נבעלה, חזקה השנייה היא חזקה הלכתית: דבחזקת בעולה קיימא משנכנסה לחופה, ועיין לקמן לשון רש"י י"א ב': שהרי כנסה ראשון - ועליו לדעת שנבעלה. הרי שם יש אף עדים להיפך.

שמואל דוד כתב:ט.
רש״י ד״ה קינוי - שאמר לה אל תסתרי עם פלוני
וסתירה - שבאו עדים שנסתרה עמו אחר קינוי
יש לעיין מדוע אצל קינוי לא הזכיר שיש עדים.
ועיין בסמוך בד״ה וקינוי וסתירה - אם יש עדים שקינא לה ויש עדים שנסתרה אחר קינוי, הרי הזכיר עדים אצל שניהם.

ב"מעשה שהיה" המדובר ברש"י הראשון, הרי קינוי כלל לא היה.

שמואל דוד כתב:

אהרן תאומים כתב:על ביאת בת שלוש לא נאמר ממש בפירוש זה רק יוצא ממהלך הסוגיות וזה הלשון הכי מפורש שנאמר ביבמות נז אמר שמואל ומודה לי אבא בתינוקת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה
אבל על בן תשע נאמר בסנהדרין סט אמר רבי חייא בריה דרבה בר נחמני אמר רב חסדא ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי הכל מודים בבן תשע שנים ויום אחד שביאתו ביאה פחות מבן שמנה שאין ביאתו ביאה לא נחלקו אלא בבן שמנה

נדה דף מד:
מתני' בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה כו׳ פחות מכן כנותן אצבע בעין. ועיין דף מה. שהוא הלכה למשה מסיני.
והיה אפשר לומר שאצל קטנה זה מציאותי (אף אם אין זה הלכה למשה מסיני) משא״כ בקטן זה דין, ואף אם במציאות שיבר בתוליה, מ״מ אין לו דין ביאה. אולם עיין רשב״א ״אין ביאתו ביאה ואינו מגיע לבתולים ולא בטל חינה״ וצ״ע בזה.

וגם ב"מציאות" ממש, קיימא לן הכלל, שכל השיעורין הלכה למשה מסיני, ר"ל שהלכה למשה מסיני קובעת דיוק גדרי המציאות, ופחות יום אחד - לא. עיין לשון הגמרא ראש השנה יג, א: לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהלכתא וכו' וכן הוא בסוטה טז, ב. טעם "לבר מהלכתא", מפני שההלכה קובעת דקדוק גבולי המציאות.

שמואל דוד כתב:כתובות יז.
ר' אבהו כי הוה אתי ממתיבתא לבי קיסר נפקן אמהתא דבי קיסר לאפיה ומשרין ליה הכי רבא דעמיה ומדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא בריך מתייך לשלם
ק״ק מדוע לא חששו משום קול אשה?

הרי י"א שערוות נכרים דרבנן, ראה הספר כלי חמדה - נח. א"כ יש לומר שבמקום "שלום מלכות" דבי קיסר, רבותינו ז"ל לא העמידו דבריהם.

ועיין דף יז: דרדוגי מישחא וכתב רש״י הנשים נותנים שמן בראש התלמידים ושפות.
ק״ק מדוע ליכא חששו משום נגיעה בערוה. ואולי אמותיהן של התלמידים עשו כן.

"הנשים" ברש"י, יש לומר שהינן נשותיהם! מדובר בתלמידים נשואים: ארישא "דרבנן".
מ"מ, בלשון הגמרא:

אמר ליה רב פפא לאביי: משחא דחפיפותא קאמר מר? אמר ליה: יתמא, לא עבדא לך אמך דרדוגי משחא ארישא דרבנן בשעת מעשה?

הרי מפורש שהאם שפה השמן. לגבי "יתמא", עיין רש"י.
יש לבאר שמדובר ב"אמא זקנה", ובתוספות סוטה יט, א:

ירושלמי, וכהן מניח את ידו תחתיה, ואין הדבר כיעור, מניח מפה, ואינו חוצץ, מביא כהן זקן, ואפילו תימא כהן ילד, שאין יצר הרע מצויה לשעה וכו'

כא:

איקלע רבנאי אחוה דר' חייא בר אבא למזבן שומשמי ואמר הכי אמר שמואל עד ודיין מצטרפין

ראיתי לאחד ששאל מדוע נקט הגמרא שאיקלע למזבן שומשמי.

וחשבתי לתרץ שהגמ׳ מספר כן להגיד שבחו שאפילו בשעת שהלך לסחורה עסק בתורה.

כב.

ומעשה נמי באשה אחת גדולה שהיתה גדולה בנוי וקפצו עליה בני אדם לקדשה ואמרה להם מקודשת אני לימים עמדה וקידשה את עצמה אמרו לה חכמים מה ראית לעשות כן אמרה להם בתחלה שבאו עלי אנשים שאינם מהוגנים אמרתי מקודשת אני עכשיו שבאו עלי אנשים מהוגנים עמדתי וקדשתי את עצמי

יש לדקדק בשינוי הלשון, קפצו - באו.

ואולי יש לומר שהאנשים שאינם מהוגנים ״קפצו״ לקדשה משום שגדולה היתה בנוי, אבל כשהיא מספרת המעשה אמרה בלשון נקיה.

ועיין בהמאירי: ומעשה באחת שאמרה מקדשת אני ולימים קדשה עצמה ואמרו לה חכמים מה ראית אמרה להם תחלה היו ״קופצים״ עלי בני אדם שאינן מהוגנים לי אמרתי להם מקדשת אני עכשו ״שבאו״ לי בני אדם המהוגנין לי עמדתי וקדשתי את עצמי

ומדויק היטב שאצל האנשים שאינם הגונים נקט לשון קפצו ואצל המהוגנים נקט לשון באו ודו״ק

כב.

א"ר אסי מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה כו׳

מדוע לא שאל כן בריש פירקין?

שמואל דוד כתב:כא:
איקלע רבנאי אחוה דר' חייא בר אבא למזבן שומשמי ואמר הכי אמר שמואל עד ודיין מצטרפין
ראיתי לאחד ששאל מדוע נקט הגמרא שאיקלע למזבן שומשמי.
וחשבתי לתרץ שהגמ׳ מספר כן להגיד שבחו שאפילו בשעת שהלך לסחורה עסק בתורה.

איקלע רבנאי אחוה דר' חייא בר אבא למזבן שומשמי ואמר, הכי אמר שמואל: עד ודיין מצטרפין.
לענ"ד משום "לשון נופל על לשון", היינו השם "שמואל" שהוא מרא דשמעתא - על שם "שומשמי". כל לימודם בע"פ, וזהו סימן טוב, ע"מ לזכור שם של בעל השמועה.

שמואל דוד כתב:כב.
ומעשה נמי באשה אחת גדולה שהיתה גדולה בנוי וקפצו עליה בני אדם לקדשה ואמרה להם מקודשת אני לימים עמדה וקידשה את עצמה אמרו לה חכמים מה ראית לעשות כן אמרה להם בתחלה שבאו עלי אנשים שאינם מהוגנים אמרתי מקודשת אני עכשיו שבאו עלי אנשים מהוגנים עמדתי וקדשתי את עצמי
יש לדקדק בשינוי הלשון, קפצו - באו.
ואולי יש לומר שהאנשים שאינם מהוגנים ״קפצו״ לקדשה משום שגדולה היתה בנוי, אבל כשהיא מספרת המעשה אמרה בלשון נקיה.
ועיין בהמאירי: ומעשה באחת שאמרה מקדשת אני ולימים קדשה עצמה ואמרו לה חכמים מה ראית אמרה להם תחלה היו ״קופצים״ עלי בני אדם שאינן מהוגנים לי אמרתי להם מקדשת אני עכשו ״שבאו״ לי בני אדם המהוגנין לי עמדתי וקדשתי את עצמי
ומדויק היטב שאצל האנשים שאינם הגונים נקט לשון קפצו ואצל המהוגנים נקט לשון באו ודו״ק

ראב"ן כתובות:

כי האי מעשה דאשה אחת שהיתה גדולה בנוי וקפצו עליה בני אדם לקדשה ואמרה להם מקודשת אני לימים עמדה וקידשה עצמה אמרו לה חכמים מה ראתה אמרה להם בתחלה קפצו עלי בני אדם שאינן מהוגנין לי אמרתי מקודשת אני עכשיו שבא הגון לי עמדתי וקידשתי את עצמי.

אם סיימה הדיבור בלשון יחיד: "עכשיו שבא הגון לי", הלא לא שייך לומר "עכשיו שקפץ הגון לי".

שמואל דוד כתב:כב.
א"ר אסי מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה כו׳
מדוע לא שאל כן בריש פירקין?

לענ"ד, מפני שהמקור של רב אסי:

שנאמר: את בתי נתתי לאיש הזה לאשה, לאיש - אסרה, הזה - התירה.

הרי הוא מעניין משנתינו ממש:

האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני - נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.

ר"ל שהפה שאסר באיסור א"א הוא הפה שהתיר איסור א"א, משא"כ בריש פירקין.

יישר כח הרב באומנותו!

דף כט.
במשנה - הבא על הגיורת ועל השבויה ועל השפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד
יש לעיין בשינוי הסדר פתח ב- גיורת שבויה שפחה, וסיים (שבויה)שנפדו, (גיורת)שנתגיירו, (שפחה)שנשתחררו,

אהרן תאומים כתב:דף כט.
במשנה - הבא על הגיורת ועל השבויה ועל השפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד
יש לעיין בשינוי הסדר פתח ב- גיורת שבויה שפחה, וסיים (שבויה)שנפדו, (גיורת)שנתגיירו, (שפחה)שנשתחררו,

אולי כי רצה לכתוב בסדר עולה באריכות המילים "שנפדו"(ג' הברות), "ושנתגיירו"(ד' הברות), "ושנשתחררו"(ה' הברות). גם שנתגיירו ונשתחררו מסתיימים בהברה "רו". וכל זה לתועלת הזכרון.
ומה שלא כתב שבויה ואז גיורת כי כתב לפניכן נתינה וכותית(שהן מעמים שנתגיירו) גם גיורת הברה סגורה ושבויה ושפחה הברות פתוחות והכל כי יותר מתגלגל בלשון וקל לזכרון.