על המנהג שלא לישן בראש השנה כבר הלכו נמושות ונכתבו מאמרים שלמים, המאסף לכל המחנות הוא -לפי הידוע לי- רי"י סטל במאמרו שפורסם במוריה ת-תב (אלול תשע"ה), עמ' שצג-תד.
הרב סטל סיפח למאמרו נספח בו בירר את מקורו של הרמ"א, ופיקפק בקביעת החוקרים שהרמ"א הסתמך על ר"י ן' שועיב, בהשוותו בין לשון ן' שועיב ללשון הרמ"א, לצורך הענין אקביל אף כאן ביניהם:
דרשות ר"י ן' שועיב:
ומכאן כתבו בירושלמי, שאסור לאדם שישן בראש השנה, כדאמרינן התם, הך בר נש דדמיך בריש שתא ועוסקין בדיניה לעיל.
דרכי משה:
בירושלמי דראש השנה איתא: האי מאן דדמיך בריש שתא-דמיך מזליה, ולכן נזהרים שלא לישן בראש השנה.
הרב סטל מעיר על שלשה שינויים: 1. הפתיחה שונה. 2. הוספת 'דמיך מזליה'. 3. הרמ"א נוקט סגנון של מנהג פעיל. ומתוך כך מסיק שהרמ"א לא ראה את דרשות אבן שועיב, אלא שאב את דבריו ממחזורו הגדול של ר' בנימין הלוי, תוך עריכה ושינויים.
זה עתה, חמותי ראיתי בספר ששרד בשני כתב"י שקדם בהרבה לר' בנימין הלוי שנקט גם הוא בסגנון הרמ"א, ומשם עולה שהמנהג היה ידוע בארצות מגורי אבות הרמ"א כבר יותר ממאה שנים לפני הרמ"א, והיתה בידם מסורת שלא היתה תלויה כלל בדרשות ר"י ן' שועיב. וצדקו דברי הרב סטל במקצת, הרמ"א אכן לא ראה ככל הנראה את דרשות אבן שועיב, אך גם לא היה צריך לראות את מחזורו הגדול של ר' בנימין הלוי. ומסתבר מאוד שאת דבריו לקח ממקור אחר ולא ערך בה שינויים משמעותיים.
אביא כאן את לשון אותו ספר. (יצויין שהספר מפנה למדרש ולא לירושלמי ר"ה, ואם כן יתכן שבידי הרמ"א היתה גרסא אחרת למסורת זו)
אית' במדרש: חד בר נש דמך בריש שתא תחות דיקלא, שמע קול בריש דיקלא "חזי בר נש דמך ולא לעי באוריית' וקאי בדינא ולית ליה זכות' ומזליה דמך, ומי יליץ בעדו". איתער וקם בבהילו, אמרו ליה "מאי האי?", אמר "הכי שמעית".
מכאן סמך שאין ישינין בר"ה.
וכמה הילכתא גברוותא איכא למשמע מינה:
א. רא"י בראדט פלפל בחכמה במאמרו בישורון יא לבאר את מנהג האריז"ל שישן בר"ה, על פי ההבנה המקובלת שהרמ"א אסר לישן מפני שע"י שינת האדם ישן מזלו. אולם ממקור זה נראה שהטענה על החד ברנש היתה על שהוא מבלה את זמנו בשינה תוך שאין לו זכותים ומזלו ישן, כלומר, שלא השינה גרמה למזלו שיישן, אלא ששינתו מונעת ממנו ללמוד ולהוסיף זכויות שיליצו בעדו.
ב. טענו עליו בשמים למה אינו לומד תורה, ומכאן שבראש השנה יש להוסיף בלימוד התורה בזמן הפנוי שאין ישנים בו.