שאלות ברמב"ם הל' תשובה

[עושה חדשות]

א.
ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו', וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו', וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.

מה הקשר בין הפסוק ל"יעיד עליו"? אפשר להביא ממנו מקור לעצם הענין של קבלה לעתיד (וכ"כ הרס"ג בהאמוה"ד), אבל מנין לנו על עדותו של יודע תעלומות? ועי' כס"מ מה שביאר לפ"ד, וכן ציינו לד' חז"ל שם על הפס' בהושע שהוזכר הענין שהקב"ה מעיד על תשובתם של ישראל. אמנם לפי הפשט עדיין לא מצאתי מנוח.


**


ב.
אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה, לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה שנאמר וצדיק יסוד עולם זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו, ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל השנה, ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום.

פתח ברמז של תקיעת שופר, וסיים במנהג של עשרת הימים, אבל באמצע הזכיר שצריך לראות עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. מאי האי?


**

ג.
אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנאמר דרשו ה' בהמצאו, במה דברים אמורים ביחיד אבל צבור כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין שנאמר כה' אלהינו בכל קראנו אליו.

מה הכוונה יפה ומתקבלת מיד, שגם כשחיסר קצת בפרטיה ודקדוקיה היא מתקבלת, או שאם השלים כראוי אז התשובה פועלת יותר משאר השנה, ולאפוקי מה זה 'מיד'?


**

ד.
לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו ואהוב להם שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה

באיזה אופן הדבר מתקיים בימינו?

[אריך]

א.
ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו', וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו', וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.

מה הקשר בין הפסוק ל"יעיד עליו"? אפשר להביא ממנו מקור לעצם הענין של קבלה לעתיד (וכ"כ הרס"ג בהאמוה"ד), אבל מנין לנו על עדותו של יודע תעלומות? ועי' כס"מ מה שביאר לפ"ד, וכן ציינו לד' חז"ל שם על הפס' בהושע שהוזכר הענין שהקב"ה מעיד על תשובתם של ישראל. אמנם לפי הפשט עדיין לא מצאתי מנוח.

הפסוק מורה על כך שיש צורך בקבלה לעתיד, ומה שהוסיף הר"מ שיעיד עליו יודע תעלומות הוא מסברא, שזה סימן שהקבלה אמיתית, וכנודע לבאר שא"צ עדות מצד יודע עתידות אלא יודע תעלומות. ועי"ל שכיון שצריך לומר ענינות אלו בוידוי שגדרו הוא להאמר "לפני השם", ודאי שכל מה שהוא אומר, כולל הקבלה לעתיד, צריך להיות ראוי להאמר לפני השם ולא להיות דובר שקרים אפי' קצת

**


ב.
אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה, לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה שנאמר וצדיק יסוד עולם זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו, ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל השנה, ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום.

פתח ברמז של תקיעת שופר, וסיים במנהג של עשרת הימים, אבל באמצע הזכיר שצריך לראות עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. מאי האי?

אם תקיעת שופר באה לעורר את הישנים, אלמא דכל השנה אמורים להיות במצב אחר, אלא שישנים. ומי שרוצה להיות ער כל השנה יראה עצמו וכו'
**



**

ד.
לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו ואהוב להם שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה

באיזה אופן הדבר מתקיים בימינו?

במקומות שיש רב, ומתעוררת תקלה משמעותית של מכשול בעוון לרבים, ודאי שהרב יעורר על כך

[חלמישצור]

א. לשון הרמב"ם היא "שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו... וכן יתנחם על שעבר... ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירוחם יתום, וצריך להתודות בשפתיו...". הנושא של המשפט - גם ב'ויעיד עליו יודע תעלומות' - הוא האדם החוזר בתשובה. ולפיכך הפירוש הוא לא כמו שרגילים לפרש - שה' יעיד על האדם, שהרי באמת אין לזה קשר לתהליך התשובה כאן וגם אין לזה משמעות באמת, אלא 'ויעיד עליו יודע תעלומות' פירושו שהאדם השב יהפוך את הקב"ה להיות עד שלו, כלומר יאמר לה': אתה עדי, אתה ה' יודע תעלומות, שמעתה ואילך לא אשוב לזה החטא לעולם. זהו שנאמר בפסיקתא דרב כהנא, כד, שובה טו, "אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים, אם עושים אנו תשובה מי מעיד עלינו? אמר להם: לרעה אני נעשה לכם עד, ולטובה איני נעשה לכם עד? לרעה אני נעשה לכם עד, 'וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר', ולטובה איני נעשה לכם עד?".

ממילא מובן הקשר לפסוקים בהושע 'שובה ישראל עד ה' אלוהיך... אמרו אליו... ולא נאמר עוד אלוהינו למעשה ידינו אשר בך ירוחם יתום'. מתהליך התשובה שיבוא אדם עדי קונו, ויאמר לפניו שלעולם לא ישוב לזה החטא לעולם. יש כאן במובן מסוים מסירת הנפש לשמים, והאדם הוא כיתום לפני קונו, דל וריק ועניו, ומבין שרק יודע תעלומות יכול להיות עדו בזה, 'אשר בך ירוחם יתום'. וזהו שאומר האדם בתחילת הווידוי "אנא ה' ".

ב. עיין במבנה הפרק, לפי חלוקת הרמב"ם עצמו. הלכות א-ג, עד התיבות 'נחתם למיתה' - עוסקות בשיקול זכויות ועבירות בכל זמן; הלכה ג מתיבות 'כשם ששוקלים' עד הלכה ד' תיבות 'אשר לא טובה' - השקילה בראש השנה ---

ממילא שתי ההלכות הבאות, הראשונה מתחילה ב'לפיכך צריך' ומסתיימת ב'והצילו', והשנייה 'ומפני עניין זה' עד 'עד שיאור היום' - שתיהן נוגעות לשני חלקי הפרק הקודמים, בהתאמה: החלק הראשון להלכה בד"ה 'לפיכך צריך' והחלק השני ל'ומפני עניין זה'. והבן.

ג. לדידי ברור שב'התשובה והצעקה' מתכוון הרמב"ם למה שפירט לעיל, עד כאן בפרק זה: 'התשובה' כל תהליך התשובה מראשיתו ועד סופו, כלעיל הל' ב, 'ומה היא התשובה'; ו'הצעקה' זה מה שמפרט שם הל' ד, 'להיות השב צועק תמיד לפני ה' '. כלומר שמדובר בכל התהליך.

ד. אני מקבל את דבריו של הרב אריך.

[עושה חדשות]

תודה רבה.

לגבי שאלה ב, לפי הנקודותיים במהד' רש"פ מבואר שיש שם ג' הלכות חלוקות, וממילא לק"מ.

[מיללער]

א. לשון הרמב"ם היא "שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו... וכן יתנחם על שעבר... ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירוחם יתום, וצריך להתודות בשפתיו...". הנושא של המשפט - גם ב'ויעיד עליו יודע תעלומות' - הוא האדם החוזר בתשובה. ולפיכך הפירוש הוא לא כמו שרגילים לפרש - שה' יעיד על האדם, שהרי באמת אין לזה קשר לתהליך התשובה כאן וגם אין לזה משמעות באמת, אלא 'ויעיד עליו יודע תעלומות' פירושו שהאדם השב יהפוך את הקב"ה להיות עד שלו, כלומר יאמר לה': אתה עדי, אתה ה' יודע תעלומות, שמעתה ואילך לא אשוב לזה החטא לעולם. זהו שנאמר בפסיקתא דרב כהנא, כד, שובה טו, "אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים, אם עושים אנו תשובה מי מעיד עלינו? אמר להם: לרעה אני נעשה לכם עד, ולטובה איני נעשה לכם עד? לרעה אני נעשה לכם עד, 'וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר', ולטובה איני נעשה לכם עד?".

ממילא מובן הקשר לפסוקים בהושע 'שובה ישראל עד ה' אלוהיך... אמרו אליו... ולא נאמר עוד אלוהינו למעשה ידינו אשר בך ירוחם יתום'. מתהליך התשובה שיבוא אדם עדי קונו, ויאמר לפניו שלעולם לא ישוב לזה החטא לעולם. יש כאן במובן מסוים מסירת הנפש לשמים, והאדם הוא כיתום לפני קונו, דל וריק ועניו, ומבין שרק יודע תעלומות יכול להיות עדו בזה, 'אשר בך ירוחם יתום'. וזהו שאומר האדם בתחילת הווידוי "אנא ה' ".

רק עכשיו באתי לראות.את זה, דברים קילורין לעינים בביאור דברי הרמב"ם שמעולם נדחקתי עליהם.ובאמת.מבואר זה בדברי הכסף משנה שכתב "ויש לומר דהכי קאמר, יקח לעד להשי"ת עליו שלא ישוב לחטוא עוד"

בברכת גמח"ט