אם הבנתי נכון, כוונתו דמר לפרש, שאין איסור בעצם התשובה, היינו חרטה מעוון, אלא שדעת חסידי אשכנז שהסיגופים הינם מתנאי התשובה, וכיון שכן אי אפשר לשוב, כלומר להשלים התשובה בכל תנאיה, בשבת.חכם באשי כתב:כתב חד מקמאי:
"ושבת עד יי". ו' ימים שבת, אבל בשבת לא.
כלומר: תיבת 'ושבת' הן אותיות ו שבת. היינו, תעשה תשובה בששת ימי השבוע אבל לא בשבת.
האם ישנה התייחסות לעשיית תשובה בשבת, אם מותר או אסור.
לדעתי, אין הכוונה לעשיית תשובה בהרהור וכדומה (ואולי גם וידוי מותר), אלא בעיקר לסיגופים הכרוכים במעשה התשובה, לשיטת חסידי אשכנז (שהכותב הנ"ל נמנה עליהם).
אך לפי זה לא הבנתי למה דחה האפשרות שכוונת חסידי אשכנז לוידוי שאסור בשבת, שהרי כמו כן יתפרש באופן זה. שמאחר שלכמה ראשונים הוידוי היא חלק מתנאי התשובה, אם נימא שאסור להתוודות בשבת, נמצא שאי אפשר להשלים התשובה בשבת.
והרי זה שאסור להתוודות בשבת, מפורש כן דעת מקובלי ספרד האחרונים (רמ"ז ואילך), ולמה לא נימא שגם חסידי אשכנז הקדמונים סברו כן. (ואולי מר לשיטתו בענין פירושים לצוואת ריה"ח. אך לענ"ד אף שאין ראיה ממקורות מאוחרות, אבל אין לדחות אפשרות זו שהרי סוף סוף מצאנו מי שסבר כן בדורות אחרונים, וכי רחוק הדבר שהראשונים ס"ל כסברא שהעלו האחרונים מאות שנה אחריהם).
בענין הדרוש דתשובה הוי כמתקן, ראיתי פעם מכתב מהרב מח"ס שו"ת שרגא המאיר, בה מפלפל בדרוש דומה, על פי מה שידוע שהעוונות נרשמים במצח האנשים החטאים, ובשוב רשע מדרכו נמחקו מעליו עוונותיו, אם יש בזה משום מוחק. ומביא שיחה נאה מצדיקים בענין זה. (לא מצאתי לע"ע צילום המכתב, כך שלא אוכל למסור דבריו בדיוק).