וכתב רבינו יונה ב'שערי תשובה':
"כי יתכפר עון לבב החטאים במרירותו ואנחתו ובשבר אשר הם שוברים אותו... ונאמר (תהלים נא יט): 'לב נשבר ונדכה א'להים לא תבזה'. והמשל על זה, מן הכלים הטמאים, אשר אם נשברו - מטומאתם טהרו, כמו שכתוב (ויקרא יא לה): 'תנור וכירים יותץ'".
ממנו העתיק רבינו בחיי, ראה: כד הקמח (בתוך: כתבי רבינו בחיי, מהדורת הרב ח"ד שעוועל, ירושלים תשל), ערך 'הכנעה', עמ' קלא; ערך 'ראש השנה', עמ' שעב.
הרעיון מופיע פעמיים בספר הזוהר. ראה זוהר ח"ג, קנג ע"א: "ואי נשמתין חמריים, דאינון כמאני חרס, שבירתן זו היא טהרתן, כמה דאת אמר: נשברו נטהרו, ורזא דמלה: 'זבחי אלהים רוח נשברה'"; שם, רכד ע"ב: "הדא הוא דכתיב: 'זבחי אלהים רוח נשברה', 'לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה', כגוונא דכלי חרס, דאתמר בהון: נשברו נטהר".
אמנם ככל הנראה, רבינו יונה גירונדי לא הכיר את הזוהר, שכן הוא נתגלה לאחר פטירתו. וכנראה שאת הביאור הדרשני המסב את דברי המשנה ל'שבירתו' של בעל תשובה, הוא שאב מחסידי אשכנז (ממנו הוא הושפע רבות).
והנה מצאתי בדרשה לאחת מחסידי אשכנז:
גם נראה, שהתשובה עיקרה היא התענית... והטעם, שמתוך סיגוף וצער משבר רוחו, וכתיב (תהלים נא יט): "זבחי אלהים רוח נשברה". ואמרו חכמים (כלים, ב א): נשברו - טהרו, הוכשרו.
רעיון קרוב מצוי ב'טעמי מסורת המקרא' לר' יהודה החסיד, פרשת שמיני (יא לג), מהדורת י"ש לנגה, ירושלים תשמא, עמ' 42: "כלי חרש שנשברו - טהרו, אף חייבי מיתות שנהרגו עבור עוונותיהן - יש להם כפרה לאחר מיתתן, שבני אדם דומין לכלי חרש".
שאלתי היא,
האם מישהו מכיר מקור - מהראשונים בלבד! - הדורש את 'נשברו טהרו' לענין 'שבירתו' של בעל התשובה?
אני מעדיף מה שיותר מוקדם.