אתקין רבי אבהו תשר"ת

[עושה חדשות]

האם נדפסה תשובתו המלאה של הגרי"ש אלישיב אודות תקנת רבי אבהו אשר הובא תוכנה אצל הרב קארפ כדלעיל?

[מה שנכון נכון]

נדפסה ביבי"א ח"ג, ומשם לקו"ת.

[עקביה]

לא ראיתי האם הייתה לעיל התייחסות לשאלה המטרידה אותי:
מדוע רבי אבהו חידש תשר"ת אם התנאים לא חשו לכך, וסברו שאין צד שלישי מלבד תש"ת ותר"ת?

[עושה חדשות]

הערות קצרות בשולי הענין. בשי' רה"ג דמדאו' כל הקולות כשרים, ובשי' הרמב"ם דהוי ספק.

א. אם לפי הרמב"ם זה ספק גמור, אז מי מקיים את הענין של 'מאה קולות', אטו זה שייך גם בקולות פסולים לגמרי?

ב. לפי רה"ג, למה שיעור התקיעה משתנה בין הסדרות, הרי המאריך בתרועה סתם אינו צריך להאריך בתקיעה כנגדה?

ג. לפי רה"ג, מה דנו הראש' להתנות על התקיעה האמצעית וכו', איזה תנאי שייך אחרי שכל הקולות כשרים?

ד. ולכו"ע, מה הצד להצריך לדעת האם התקיעה היא לפני שברים או לפני תרועה, ממ"נ אין לזה מובן?

ה. הנוהגים לתקוע עוד כדי לצאת ספיקות, (שברים שונים, נשימה אחת, וכד'), האם צריכים לידי בתקיעה איזה סוג תרועה יבוא אחריה?

א. לפי הרמב"ם אין עניין של מאה קולות, לכאורה.
ב. אולי ליופי התקיעה ולא לדין.
ג. הראשונים פסקו בדווקא כרה"ג?
ד. לפי הרמב"ם יש לזה מובן כי כל תקיעה צריכה להיות שייכת לתרועה שלה, כי תרועה אחרת אינה כלום. ולפי המקובלים ודאי שיש חיבור בין כל תקיעה לתרועה שלה דווקא.

יש"כ.

א. ולדידן, האם הענין של מאה קולות מבוסס בדוקא על שי' רה"ג?
ב. הראש' שדנו על על שיעור אורך התקיעה כפי התרועה, כ"כ לעיכובא, אף שלא שללו את שי' רה"ג.
ג. ממש לא, אבל מה הרא"ש דן בזה אחרי שהביא את הרה"ג ולא שלל דבריו וכנ"ל?
ד. גם לפי הרמב"ם ק', האם מצינו דבר כזה בשאר מצוות? וכגון אם שומע את קריאת המגילה, ואת הפס' נקהלו וכו' הרי קוראים פעמיים, "לפניהם" "בפניהם", ואילו השומע לא ידע מה אומרים ראשון. דוגמא יותר טובה להמחשה תמצא בסעיף ה.

ענין דומה לסעיף ד',

בגליון הזה כתב חכ"א;
מעשה שהיה בבעל תוקע שהיה צריך לתקוע תקיעה, ובטעות חשב שצריך לתקוע שברים, ותוך כדי תקיעת השבר הראשון נתן אל לבו שבעצם צריך לתקוע תקיעה, והמשיך באותו כח של תחילת השבר והאריך אותו באופן שהשומעים שמעו תקיעה ישרה ומהודרת, ויש לעיין אם יש כאן חסרון במה שחשב בתחילת תקיעתו לשבר, או שמא אין הבדל בין כוונת תקיעה לבין כוונת שבר, משום ששניהם שייכים לאותה מצוה.
ושאלה דומה יש בשומע שחשב שתוקעים שברים, ובתחילת שמיעתו חשב ששומע את השבר הראשון ולבסוף התברר שתקעו תקיעה, האם יש עיכוב בכוונה במה שחשב על תקיעה שהיא שבר.
ובשנה שעברה כתבתי מעל גבי במה גדולה זו בנוגע למי שתקע תקיעה של תשר“ת, שכתבו הפוסקים שלא יכול להשתמש בתקיעה זו לשם תקיעה של תש“ת, אולם שם הטעם הוא כמבואר בגר“ז שאם תש“ת הוא האמת אזי תקיעה של תשר“ת היא תקיעה שלא לשם מצוה, אולם כאן לא כל כך שייך טעם זה, דבנידון דידן גם התקיעה היא ודאי מצוה וגם השבר הוא ודאי מצוה, ומאן יימר שיש עיכוב בין כוונת שבר ובין כוונת תקיעה.
ונראה להוכיח מדברי התוס‘ לפסול בכה“ג. בגמ‘ ר“ה כ“ח ע“ב מבואר שגם למ“ד מצוות אי“צ כוונה, מ“מ אם התוקע התכוין בתקיעתו ל“מנבח נבוחי“ לא יוצא יד“ח. ובביאור מנבח נבוחי כ‘ תוס‘ שמדובר שהתכוין לנפוח בשופר ויצא לו תקיעה, שבזה הוי כמתעסק [ואגב, מדברים אלו מוכח לא כמו ששמעתי שמועה בשם אחד מן הגדולים שנשיפה לתוך השופר נחשב לתקיעה כשירה מדין כל הקולות כשרים בשופר, ודו“ק].
ועוד ביארו תוס‘ שאין מתכוין לתקוע שיעור תקיעה ותקע שיעור תקיעה, והיינו שכוונתו היתה לתקוע תקיעה קצרה שאינה כשירה לתקיעה, ולמעשה תקע תקיעה ארוכה, שבזה לא יוצא יד"ח. ומבואר כאן מדברי התוס‘, שבאופן שרצה לתקוע לשם מצוה, אולם כונתו היתה לעשות מעשה שלא מקיימים בו את המצוה, אזי הגם שבפועל עשה את המצוה כתיקונה, מ“מ לא קיים את מצותו. ולפי דברים אלו ברור שמי שכיוון לתקוע שבר ובטעות האריך בו עד כדי תקיעה, שלא יכול לצאת בזה ידי תקיעה, משום ששבר הוא דבר שפסול עבור תקיעה, וא“כ כוונתו היתה לפעולה שלא יוצאים בה ידי המצוה שבא לקיים.
ונראה שמטעם זה יש לפסול את התקיעה בנידון דידן, משום שתחילת התקיעה שלו היתה בכוונת שבר, ושבר הלא פסול לצורך תקיעה משום שהוא קצר מדי, ויוצא שבתחילת תקיעתו חסר בכוונת המעשה, וחסרון זה הוא בדרגת מתעסק, וא“כ הגם שסיים את התקיעה בכשרות [משום שבהמשך החליט לכוין לתקיעה] מ“מ מפורש בשו“ע בסי‘ תקפ“ז ג‘ שתקיעה שהותחלה במתעסק לא מועיל להשלימה בכשרות.
וצריך לדעת שיסוד זה יכול להיות נפק“מ בעוד מצוות, וכגון, במי שחשב להניח תפילין דר“ת ובטעות הניח תפילין דרש“י, האם קיים את מצות תפילין של רש“י, דלפי היסוד הנ“ל יוצא שכלפי תפילין דרש“י הוא כיוון לפעולה שאיננה פעולה של מצוה, משום שבתפילין של ר“ת א“א לקיים את מצות תפילין לרש“י, ובכה“ג גם אם בסופו של דבר עשה את פעולת המצוה, מ“מ לא יוצא בה ידי חובתו.

[עץ הזית]

לא ראיתי האם הייתה לעיל התייחסות לשאלה המטרידה אותי:
מדוע רבי אבהו חידש תשר"ת אם התנאים לא חשו לכך, וסברו שאין צד שלישי מלבד תש"ת ותר"ת?

כי במקום שיש מחלוקת יש מקום לחשוש שאולי האמת היא באופן שלישי שלפיו יצא שבכל צד יש קצת אמת.
אבל באמת חשש זה רחוק יותר, ועל פי זה ביאר הרמב"ן את סדר התקיעות שמקדימים את הצד הרחוק ביותר כי לא ראוי לחשוש לצד כזה אחרי שכבר יצאו ידי חובה לפי הצדדים העיקריים יותר, ולכן מתחילים בתשר"ת שזה צד שלא מצאנוהו בדברי התנאים, ואח"כ תש"ת כשיטת הברייתא, ואח"כ תר"ת כשיטת המשנה.

[עץ הזית]

שמעתי הערה מעניינת מח"א, במשנה סוף ר"ה כתוב: שיעור תרועה כשלוש יבבות. ואם תרועה היא כתרועה דידן למה אין עושים רק שלוש או לפחות ג' קבוצות בנות שלוש שלוש.

כמדומני שהמקשן סבר כרש"י.

נראה שהמקשן סבר שלדעת ריב"א וריב"ם צריך שיהיה ניכר בקול התרועה את החילוק בין היבבות (דהיינו בין הקבוצות של ג' ג' קולות).