פורום אוצר החכמה

מהו המקור לאיסור לדבר עד סוף המאה תקיעות, שהרי בכל מצווה כגון בדיקת חמץ ועוד מותר לדבר מייד אחרי שהתחיל במצווה?

אין כזה איסור. הנדון הוא רק על לדבר לפני סיום התקיעות שבחזרת הש"ץ, וגם בזה הרבה חולקים. אבל על שאר התקיעות שתוקעים לאחר התפילה מאן דכר שמיה.

תוספת: גם בבדיקת חמץ לכתחילה אסור לדבר עד סוף המצוה, וכך הוא גם בברכת המצה שלכתחילה אין לדבר עד אחר כורך. והקדמונים כבר טרחו לבאר החילוק בין זה לבין ברכת הנהנין.
(ובמקומות שתוקעין שיטות שונות אחר החזרה ראוי שלא לדבר עד גמירא)

אברך כולל כתב:אין כזה איסור. הנדון הוא רק על לדבר לפני סיום התקיעות שבחזרת הש"ץ, וגם בזה הרבה חולקים. אבל על שאר התקיעות שתוקעים לאחר התפילה מאן דכר שמיה.

כמדומני שהתקיעות שבחזרת הש"ץ הם מהדרבנן שכן מדאורייתא צריך שלושים

איש_ספר כתב:(ובמקומות שתוקעין שיטות שונות אחר החזרה ראוי שלא לדבר עד גמירא)

אם משום חשש השיטות האחרות, הרי היה צריך לעשות תקיעות אלו לפני התפילה כיון שהתפילה עצמה היא הפסק בין הברכה למצוה, ורק התקיעות שנעשות בתוך התפילה, לזה אין התפילה חשובה הפסק.
ובבקשה נא לא להמציא חומרות שלא שערום אבותינו.

קרנובסקי כתב:כמדומני שהתקיעות שבחזרת הש"ץ הם מהדרבנן שכן מדאורייתא צריך שלושים

לא הבנתי כוונתך, ומ"מ לגופו של ענין מדאורייתא אי"צ אלא תשע תקיעות ותו לא.

אברך כולל כתב:

איש_ספר כתב:(ובמקומות שתוקעין שיטות שונות אחר החזרה ראוי שלא לדבר עד גמירא)

אם משום חשש השיטות האחרות, הרי היה צריך לעשות תקיעות אלו לפני התפילה כיון שהתפילה עצמה היא הפסק בין הברכה למצוה, ורק התקיעות שנעשות בתוך התפילה, לזה אין התפילה חשובה הפסק.
ובבקשה נא לא להמציא חומרות שלא שערום אבותינו.

אני לא יודע מי הם אבותיך ומהם הם שערו אבל החומרא שלא לדבר עד אחר התקיעות כולן, מוזכרת כבר בחיי אדם ובעוד ספרי אחרונים.

גם הח"א לא כתב האיסור להפסיק משום החשש של השיטות האחרות, אלא משום ענין המאה קולות. וע"כ כתבתי על דבריך שלא שערום אבותינו ואבותיך גם. ומ"מ לגוף הענין, הח"א הוא יחיד ממש בדבר זה ואין לו חבר כלל.

כל עניין השיטות הנוספות הוא רק חומרא בעלמא, אחרי שיוצאים בנשימה אחת ובשתי נשימות במיושב ומעומד, אבל למה אין מקום לדעתך להחמיר שתחול ע"ז הברכה, והוא חומרא קלה למי שחפץ בה ואין בה צד קולא או נזק לאחרים, ובימי הדין שאנשים מחמירים בכמה עניינים למה לא?

אברך כולל כתב:אין כזה איסור. הנדון הוא רק על לדבר לפני סיום התקיעות שבחזרת הש"ץ, וגם בזה הרבה חולקים. אבל על שאר התקיעות שתוקעים לאחר התפילה מאן דכר שמיה.

אברך כולל כתב:גם הח"א לא כותב האיסור להפסיק משום החשש של השיטות האחרות, אלא משום ענין המאה קולות. וע"ז כתבתי שהוא דבר שלא שערום אבותינו ואבותיך גם. ולגוף הענין הח"א הוא יחיד ממש בדבר זה ואין לו חבר כלל.

החיי"א דכר ודכר. ואילו אדוני פסק בסכינא חריפא שאין צורך להחמיר ומותר לשוח אחר תקיעות דמעומד. ולהבא מומלץ לנהוג בצניעות יתר, עכ"פ לפני שבודקים את המקורות. (ואם החיי"א כתב כן על מאה קולות, (שאין לו עיקר מן הדין) כ"ש שכשתוקע לחוש לדעת ראשונים, שמוטב שלא ידבר כדי שתחול הברכה על כל התקיעות וא"צ לפנים).

איש_ספר כתב:(ואם החיי"א כתב כן על מאה קולות, (שאין לו עיקר מן הדין) כ"ש שכשתוקע לחוש לדעת ראשונים, שמוטב שלא ידבר כדי שתחול הברכה על כל התקיעות וא"צ לפנים).

לדבריך מן הראוי להוסיף שאם תקנו תשרת תשת ותרת הגם שלרוב הראשונים יוצאים י"ח בתשר"ת לחוד, ואין זה אלא לתוספת הידור, כ"ש שראוי להחמיר ולתקוע בין בתקיעות דמיושב ובין דמעומד גם את שיטות הראשונים שיש שעושים אחר התפילה כיון שלדבריהם אין יוצאים בתקיעות שלנו.

אתה בטוח שאתה יודע מה אתה רוצה?
(חוץ מלהניח תפילין ביום שני של ר"ה)

ביקשתי משהו?

ובכן, בכדי שלא יכהו הדברים בתגובות שלא ממין הענין, נסכם את הדיון:

כבכל ברכת המצות לכתחילה אין ראוי להפסיק עד סיום המצוה (מיהו אם התחיל במצוה והפסיק בדיבור אינו חוזר ומברך).
בחי"א כתב להחמיר שאין לדבר אפילו עד סוף התקיעות של המאה קולות, וה"ט כדי שתחול הברכה גם ע"ז. והעתיקוהו באלף למטה על מט"א ובכה"ח
ופשוט שבכלל זה ראוי שלא להפסיק עד כל התקיעות שעושה כדי לצאת יד"ח.

מי שיש לו להוסיף/להעיר מוזמן.

דברי הח"א מחודשים שהרי כתב הרא"ש בפסחים ד"ז שהאיסור לדבר באמצע מצוה הוא שמא יסיח דעתו ולא יקיימה ומהכ"ת להחמיר כן לגבי תקיעות שאינם אלא מנהג מחודש [ואף שברי"ף מבואר שאין להפסיק בין תקיעות דמעומד למיושב ומשמע שאי"ז רק מטעם הרא"ש הנ"ל אלא בכדי שתחול עליהם הברכה שאני התם דהם שני חלקי מצוה וכמו שדן שם לדמות לתפילין ש"ר וש"י משא"כ הנך דאחרי התפילה דהם הידור בעלמא דממילא הברכה חלה גם עליהם ודמו לכל אמצע מצוה שכל הטעם לא להפסיק הוא מטעמא דהרא"ש]
וממילא לגבי תקיעות שעושים מספק זהו נידון אחר לגמרי שהרי רוצים שהברכה תחול גם עליהם אכן בזה באנו לנידון האם התקיעות הראשונות הם הפסק בין הברכה לתקיעות השניות וידועים דברי רש"י בעירובין דכשעושה מצוה מספק הרי"ז הפסק ואכמ"ל

כהן כתב:אכן בזה באנו לנידון האם התקיעות הראשונות הם הפסק בין הברכה לתקיעות השניות וידועים דברי רש"י בעירובין דכשעושה מצוה מספק הרי"ז הפסק ואכמ"ל

כאן אי"צ לחידושו של רש"י שמעשה המצוה היא הפסק, שהרי פשיטא שהתפילה היא הפסק גמור לברכת המצוות.

מסברא לא הייתי אומר שזה כ"כ פשוט דוגמה לדבר אהבה רבה לברכת התורה לפי הצד של הב"י שצריך ללמוד אחרי התפילה. (אפשר לחלק, אבל זה דוגמה טובה)

בק"ש כך היתה התקנה. משא"כ בשופר אף אחד לא תיקן לברך ואח"כ להתפלל ואז לתקוע ועל כן פשוט כביעתא דכותחא שהוא הפסק גמור.

מה הכוונה אף אחד לא תיקן, הרי זהו מפני מה מריעים וכולי.

חשבתי שוב וראיתי שאתה צודק, כוונתך היא שאם התקיעות הראשונות פסולות, א"כ ההפסק הוא התפילה כי תקנת חז"ל היתה לתקוע במיושב תקיעות כשרות סמוך לברכה, וזה לא עשינו לפי הפוסקים שהתקיעות האלו פסולות וממילא התפילה הווה הפסק.

ידוע שיש שאומרים יה"ר בין התקיעות אע"פ שקיי"ל שתשר"ת ותש"ת הם מספק וא"כ מבואר שנקטו שהיות ועוסק בסדרהתקיעות אין התפילות השיכות לענין הפסק [שיסודו הסח הדעת] וא"כ י"ל דגם תפילת הלחש שיש בה מלכויות וכו' שהם מהענין אינה הפסק [וכ"ז ליישב דברי הח"א שהובאו למעלה]

כהן כתב:דברי הח"א מחודשים שהרי כתב הרא"ש בפסחים ד"ז שהאיסור לדבר באמצע מצוה הוא שמא יסיח דעתו ולא יקיימה ומהכ"ת להחמיר כן לגבי תקיעות שאינם אלא מנהג מחודש [ואף שברי"ף מבואר שאין להפסיק בין תקיעות דמעומד למיושב ומשמע שאי"ז רק מטעם הרא"ש הנ"ל אלא בכדי שתחול עליהם הברכה שאני התם דהם שני חלקי מצוה וכמו שדן שם לדמות לתפילין ש"ר וש"י משא"כ הנך דאחרי התפילה דהם הידור בעלמא דממילא הברכה חלה גם עליהם ודמו לכל אמצע מצוה שכל הטעם לא להפסיק הוא מטעמא דהרא"ש]
וממילא לגבי תקיעות שעושים מספק זהו נידון אחר לגמרי שהרי רוצים שהברכה תחול גם עליהם אכן בזה באנו לנידון האם התקיעות הראשונות הם הפסק בין הברכה לתקיעות השניות וידועים דברי רש"י בעירובין דכשעושה מצוה מספק הרי"ז הפסק ואכמ"ל

מכמה מקומות מוכח שברכת המצות גדרה שהמצוה עצמה טעונה ברכה (הראיה המפורסמת לזה היא לא אכלתי באוני ממנו ולא שכחתי לברכך, וע"ד ראית הגרי"ז שאכילת מע"ש באנינות הוא איסור מדין המע"ש ולא מדין האנינות (דא"כ מאי שיאטה לודוי מע"ש, ועיין טל חיים לר' חיים סגל שהאריך) עד"ז, מוכח שהברכה היא חלק מהמצוה אחרת לא היה מזכירה בוידוי מע"ש, ועוד שמעתי ראיה נפלאה משח בין תפש"י לתפש"ר שחוזר מעורכי המלחמה ומבואר שמפסיד ברכת המצות על התפילין, וברא"ש שם דכיון דבזכות התפילין נוצחים במלחמה דכתיב וטרף זרוע אף קדקד וכו' ומבואר דבחסרון הברכה נחסרה גם המצוה, ועוד מוכח מדברי הרא"ש עכ"פ מכל הלין יש לומר דכיון דהמצוה עצמה טעונה ברכה, א"כ לא דמי לברכת הנהנין שעיקרה דקודם האכילה יברך, וא"כ כל חלק וחלק מהמצוה טעון ברכה, ולכן לכתחילה לא יפסיק עד סוף המצוה ולא רק משום שלא יסיח דעת (ולשון הראשונים שתהבא הברכה קאי גם על מעומד). ודברי החי"א מחודשים רק בחלק שנתן תוקף למאה קולות שגם הם טעונים ברכה, וזה אינו רחוק כ"כ. וגם ההפסק לא כ"כ קשה אחר שמבואר דשופר ותפילה עניינם אחד וכמו שהאריכו.

כהן כתב:ידוע שיש שאומרים יה"ר בין התקיעות אע"פ שקיי"ל שתשר"ת ותש"ת הם מספק וא"כ מבואר שנקטו שהיות ועוסק בסדרהתקיעות אין התפילות השיכות לענין הפסק [שיסודו הסח הדעת] וא"כ י"ל דגם תפילת הלחש שיש בה מלכויות וכו' שהם מהענין אינה הפסק [וכ"ז ליישב דברי הח"א שהובאו למעלה]

כמדומני שהיהי רצון זה אליבא דשיטת המקובלים שכל הסדרים אמת.

איש_ספר כתב:א"כ לא דמי לברכת הנהנין שעיקרה דקודם האכילה יברך

מנין לך שההגדרה היא "שקודם האכילה יברך"? האם לא פשוט יותר לומר שהאיסור להנות מהעולם הזה בלא ברכה קאי על כל אכילה ואכילה, ורק כשלא מפסיק עולה ברכתו הראשונה על כל מה שיאכל אחריה?

איש_ספר כתב:

כהן כתב:דברי הח"א מחודשים שהרי כתב הרא"ש בפסחים ד"ז שהאיסור לדבר באמצע מצוה הוא שמא יסיח דעתו ולא יקיימה ומהכ"ת להחמיר כן לגבי תקיעות שאינם אלא מנהג מחודש [ואף שברי"ף מבואר שאין להפסיק בין תקיעות דמעומד למיושב ומשמע שאי"ז רק מטעם הרא"ש הנ"ל אלא בכדי שתחול עליהם הברכה שאני התם דהם שני חלקי מצוה וכמו שדן שם לדמות לתפילין ש"ר וש"י משא"כ הנך דאחרי התפילה דהם הידור בעלמא דממילא הברכה חלה גם עליהם ודמו לכל אמצע מצוה שכל הטעם לא להפסיק הוא מטעמא דהרא"ש]
וממילא לגבי תקיעות שעושים מספק זהו נידון אחר לגמרי שהרי רוצים שהברכה תחול גם עליהם אכן בזה באנו לנידון האם התקיעות הראשונות הם הפסק בין הברכה לתקיעות השניות וידועים דברי רש"י בעירובין דכשעושה מצוה מספק הרי"ז הפסק ואכמ"ל

מכמה מקומות מוכח שברכת המצות גדרה שהמצוה עצמה טעונה ברכה (הראיה המפורסמת לזה היא לא אכלתי באוני ממנו ולא שכחתי לברכך, וע"ד ראית הגרי"ז שאכילת מע"ש באנינות הוא איסור מדין המע"ש ולא מדין האנינות (דא"כ מאי שיאטה לודוי מע"ש, ועיין טל חיים לר' חיים סגל שהאריך) עד"ז, מוכח שהברכה היא חלק מהמצוה אחרת לא היה מזכירה בוידוי מע"ש, ועוד שמעתי ראיה נפלאה משח בין תפש"י לתפש"ר שחוזר מעורכי המלחמה ומבואר שמפסיד ברכת המצות על התפילין, וברא"ש שם דכיון דבזכות התפילין נוצחים במלחמה דכתיב וטרף זרוע אף קדקד וכו' ומבואר דבחסרון הברכה נחסרה גם המצוה, ועוד מוכח מדברי הרא"ש עכ"פ מכל הלין יש לומר דכיון דהמצוה עצמה טעונה ברכה, א"כ לא דמי לברכת הנהנין שעיקרה דקודם האכילה יברך, וא"כ כל חלק וחלק מהמצוה טעון ברכה, ולכן לכתחילה לא יפסיק עד סוף המצוה ולא רק משום שלא יסיח דעת (ולשון הראשונים שתהבא הברכה קאי גם על מעומד). ודברי החי"א מחודשים רק בחלק שנתן תוקף למאה קולות שגם הם טעונים ברכה, וזה אינו רחוק כ"כ. וגם ההפסק לא כ"כ קשה אחר שמבואר דשופר ותפילה עניינם אחד וכמו שהאריכו.

ראשית יש"כ על הראיה היפה מהרא"ש
אכן לא ענית על מש"כ שהרי ברא"ש בפסחים מבואר שלא כדבריך וכל האיסור הוא מחמת שמא יסיח דעתו [ואי"ז סתירה למה שכתבת שהברכה משתייכת למצוה דכיון שתחילת המצוה נעשית בברכה ממילא הברכה משתייכת לכל המצוה ואין ההפסק מבטל את זה
ומה שדנו הרא' בתקיעות דמעומד וכתבו שאין להסיח ומשמע הטעם בכדי שהברכה תחול גם על התקיעות דמיושב כתבתי לחלק דכאשר יש במצוה שתי חלקים נפרדים [וכמו התקיעות הנוספות שעל סדר הברכות שהם חלק נוסף במצוה מדרבנן] בזה בכדי שתחול הברכה גם על החלק הנוסף בעינן שלא יפסיק משא"כ במצוה ארוכה כמו בדיקת חמץ
ואולי סובר הח"א שגם ענין המאה קולות דמי לתקיעות דמיושב ומעומד שהם שני חלקי מצוה ולא מצוה ארוכה

ברזילי כתב:

איש_ספר כתב:א"כ לא דמי לברכת הנהנין שעיקרה דקודם האכילה יברך

מנין לך שההגדרה היא "שקודם האכילה יברך"? האם לא פשוט יותר לומר שהאיסור להנות מהעולם הזה בלא ברכה קאי על כל אכילה ואכילה, ורק כשלא מפסיק עולה ברכתו הראשונה על כל מה שיאכל אחריה?

צודק. אפשר כך ואפשר כך ומסתברא כדבריך, והמבחן יהיה אם נמצא נפ"מ בין שתי ההגדרות

כהן כתב:ראשית יש"כ על הראיה היפה מהרא"ש
אכן לא ענית על מש"כ שהרי ברא"ש בפסחים מבואר שלא כדבריך וכל האיסור הוא מחמת שמא יסיח דעתו

ראית מה שהבאת בשם הרא"ש, השאלה אם אין לשונות נוספים בראשונים.
הראיה מתפילין מאאמ"ר שליט"א.
ידועים דברי הרא"ש בברכות שכתב דאם ברכת המצות היתה מדאורייתא היתה הברכה מעכבת את המצוות. וג"ז מוכיח ככל הנ"ל.

האם לא רצית לומר שלפי ההגדרה שנתת אין הדיבור לאחר תחילת האכילה הפסק, משא"כ אם הברכה צריכה להתיחס לכל חלק וחלק באכילה (כשם שצריכה להתייחס לכל חלק וחלק במצות כמ"ש) יאסר להפסיק בדיבור? זו הנפ"מ לה כוונתי.

לשון אחר, להבנתי אין חילוק מבחינה זו בין בהמ"צ לברכות הנהנין, ובשני המקרים הברכה עולה על כל חלק וחלק במה שיבוא אחריה. זה לכאורה מוכרח שהרי הרא"ש הביא ראיה מלישב בסוכה, שם אין מי שיאמר שיאסר לדבר, וע"כ אותם הראשונים האוסרים דיבור בבדיקת חמץ א בין תקיעות דמיושב למעומד (וכן החיי"א שהזכרת) יצטרכו לחלק חילוק אחד, אם כסברת הט"ז תקצ"ב או שאר חילוקים שכתבו האחרונים.

הראיה המפורסמת לזה היא לא אכלתי באוני ממנו ולא שכחתי לברכך,

הרא"מ הבין שמדאורייתא המצווה היא לשבח את הקב"ה בזמן הפרשת המעשרות, על הברכה שנתן, ולפי"ז צריך לומר שברכת המצוות אע"פ שהיא מדרבנן יוצא בה ידי השבח הזה, וא"כ אין מכאן ראייה כלל. ואולי יש להוכיח מדעת המהרש"א ברכות פרק ששי שחלק על הרא"ם, אבל איני יודע מה יענה על קושייתו של הרא"מ שוודאי אינו אלא מדרבנן.

איש_ספר כתב:ראית מה שהבאת בשם הרא"ש, השאלה אם אין לשונות נוספים בראשונים.

כעת ראיתי שהמגיה על חי' הריטב"א בפסחים ציין שכ"כ הרא' בשם בשם רב האי

ולכא' הדבר מוכרח שאל"כ גם האוכל בסוכה ויצא לרגע אין לו לדבר בכדי שהברכה תחול גם על המשך הישיבה וע"כ שבמצוה אחת סגי שתחילתה מצורפת לברכה [ושם כמובן ל"ש את חשש הס"ד שכתב הרא"ש]