אני מתקשה בדברי רבינו יונה בספר שערי תשובה ואולי מישהו יוכל לתרץ לי או להפנות למישהו שהעיר זאת.
ידועים דברי רבינו יונה בשערי תשובה בשער הראשון שיש חילוק בין אדם שחטא באקראי לבין מתייצב על דרך לא טוב.
אצל הראשון סדר התשובה הוא חרטה ואחר כך עזיבת החטא דהיינו קבלה לעתיד.
ואילו אצל השני צריך קודם עזיבת החטא.
ומביא ר"י משל - טובל ושרץ בידו. וכותב שהחרטה והוידוי והתפילה הם הטבילה ועזיבת החטא היא עזיבת השרץ.
ואני שואל,
א. אם החרטה היא הטבילה דהיינו חלק מהטהרה מדוע החוטא באקראי יכול להתחרט לפני שעזב את החטא ומדוע אצלו אין את הדין של עזיבת השרץ לפני הטבילה.
ב. ובאמת שהקושיא היא מהגמרא בתענית טז. אמר רב אדא בר אהבה אדם שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בה למה הוא דומה לאדם שתופס שרץ בידו שאפי' טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה זרקו מידו כיון שטבל בארבעים סאה מיד עלתה לו טבילה.
ואם כן מקורו של רבנו יונה הוא מגמרא זו, ומהיכן לקח את החילוק בין חוטא באקראי למתייצב על דרך לא טוב.
ובאמת ברמב"ם בפ"ה ה"ג לא חילק את החילוק הנ"ל.