פורום אוצר החכמה

כתב הביה"ל סי תרי"ח ד"ה ואם:

עיין בתשובת בנין ציון סי' ל"ד דבכל אכילה ואכילה אף אם הותר לו לאכול פעם אחת יותר משיעור מ"מ על אכילה השניה אם היה די לו בפחות משיעור והוא יאכל כשיעור חייב כרת לכן צריך לשער בכל אכילה ואכילה אם די לו בפחות וקשה מאד לשער כן וצריך לזה זריזות ובקיאות עיין שם [פ"ת].

ומשמע מדבריו שאם אכל חצי שיעור בהיתר וחצי שיעור באיסור חייב כרת! ולכאו' תמוה מאד מה הסברא בזה, ואם נאמר שייתובי דעתא הוא רק בסוף השיעור ולכן חייבים על הח"ש השני לחוד, א"כ מי שאכל ח"ש קודם שקיעה"ח וח"ש אחר שקיעה"ח יהא חייב כרת?
אבל באמת בבנין ציון לא כתוב דבר זה כלל:

שו"ת בנין ציון סימן לד
ולכן צריך לשער באכילת חולה ביוה"כ שלא להאכילו בין כשיעור שיש בו איסור כרת ובין פחות מכשיעור שעכ"פ אסור מן התורה רק מה שמספיק להוציאו מספק סכנת נפשות

והמשנ"ב לא ראה את הבנין ציון בעצמו ונמשך אחר טעותו של בעל פ"ת [על או"ח]. [האם הוא נחשב בר סמכא?]
מסתמא כבר עמדו בכ"ז, אבל כעת לא מצאתי, ואשמח להוספות בענין.

מצד הסברא אפשר להבין את שני הצדדים (או כדבריך; או שנאמר שאכילה של שיעור שלם ביוה"כ היא מעשה איסור ארוך אחד, ומי שהותר לו חצי שיעור לא הותר לו האיסור כלל ואם ישלים נמצא שיש כאן מעשה איסור שלם. ואינו דומה למי שאכל קודם שקה"ח שאז אין מעשה איסור כלל כי לא היתה אכילה של שיעור שלם ביוה"כ), אבל אתה צודק שאין לזה רמז בדברי הבנ"צ.

ואולי מה שהביא לטעות הזו הוא שהבינו את לשונו "שלא להאכילו בין כשיעור שיש בו איסור כרת ובין פחות מכשיעור שעכ"פ אסור מן התורה רק מה שמספיק להוציאו מספק סכנת נפשות" שהכוונה היא להאכילו אותו את הכמות שנמצאת בין כמות א' לכמות ב', כלומר ההפרש שבין החצי-שיעור שמספיק לפקח נפשו לבין השיעור השלם (דרך משל, אם מספיק לו לשתות 30 סמ"ק והשיעור הוא 40 סמ"ק, אפשר לטעות ולהבין שכוונת הבנ"צ שלא להאכילו(להשקותו) מה שבין 40 סמ"' לבין 30 סמ"ק, היינו העשרה הנותרים). אבל ברור שכוונתו "בין .. ובין..." לתת שני מקרים שונים, לא זו אף זו קתני.

עי' בהמצורף כאן - viewtopic.php?f=17&t=27970&hilit#p286911 עמוד מח והלאה.
אבל אין ספק שהפשטות בסברא היא, שאם אין לו פיקו"נ על אכילת שיעור שלם, אז ה"ה מזיד גמור בלי שום היתר, ואי"ז נפק"מ במה שהיה לו היתר לעשות חצי אכילה, (ובלא"ה לפי ר"ל ח"ש מותר מה"ת!), אדרבה גם החצי הראשון לא הותר לו להיות חלק מאכילה גמורה, אלא רק חצי ותל"מ. וקשה לדון בזה.
ועכ"פ עי"ש כמה מקורות לסוג' זו, (וצ"ע בד' הרמב"ן בעירובין).

יש"כ.
נראה שכוונת שניכם לסברא אחת: שאע"פ שהותר לו לאכול ח"ש, לא הותר לו אלא לאכלו בפנ"ע, שאז אינו מעשה שחייבים עליו, אבל לא הותר לו לאכלו על מנת לאכול שיעור שלם, שאז גם תחילת האכילה היא מעשה איסור. - ולפי"ז אינו דווקא באכילה ביו"כ אלא גם במלאכות שבת וכל איסורים שבתורה.
והנה אמנם עיקר הסברא נראית אמת, ולכן נראה שאם אכל ח"ש באיסור ואח"כ אכל ח"ש משום פיקו"נ [והיה יכול להמתין ולאכול עד שיעבור כדי אכילת פרס] יהא חייב, משום שלא הותר לו לאכלו כחלק משיעור שלם.
אך מ"מ בנידו"ד לענ"ד לא מסתבר לחייבו, מב' טעמים -
א. שא"כ נמצא שאנו באים לחייבו על מחשבתו בשעת האכילה הראשונה, שהיא מעשה היתר, וכן לא ייעשה. - וכן בנפל תינוק לנהר ופרס מצודה, והיה יכול שלא לכוין לצוד דגים וכיון לצוד, שכמדומני מוסכם שאינו חייב על הצידה, [ונחלקו הראשונים האם אסור מדרבנן], משום שהמעשה עצמו הוא לצורך היתר. [ומן הסתם יש בספר הנפלא שציין הרב עו"ח דברים בענין זה, אך לא מצאתי בסמוך לנידון דידן, ואין בכחי לעבור על כל הספר].
ב. שהרי לכאו' פשוט שמי שאכל ח"ש באיסור ע"ד שלא לאכול עוד ח"ש, ושוב נמלך ואכל עוד ח"ש באיסור, יהא חייב, [ומה שלר"ל ח"ש הוא היתר גמור ושיעור שלם חייבין עליו אינו מפני שכשאוכל שיעור שלם גם הח"ש הוא איסור מפני שכוונתו לזה מעיקרא, אלא משום שכשאוכל שיעור אנו דנים על כל השיעור יחד וכאילו אכלו בב"א], וא"כ נמצא שלא פשע כלום בשעת אכילת הח"ש, ואיך יתחייב?
ואם שגיתי בהבנת דבריכם או בכלל, נא הודיעוני.