מבו' בחז"ל ששייך תשובה גם לעת זקנה כאשר כבר אין בכוחו לעשות העבירה וכו', וכלש' הר"מ "ואם לא שב אלא בימי זקנותו ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה אף על פי שאינה תשובה מעולה מועלת היא לו ובעל תשובה הוא, אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו כל עונותיו נמחלין",
יל"ע האם מדובר באופן כזה שחרטתו חזקה כ"כ, עד שאפילו אם היה צעיר, היה מעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לחטא לעולם, אז מה הגריעותא בתשובה הזו. ואם הכוונה שבאמת אין בכוחו להתמודד עם היצר, ולו היה בכוחו היה שב אל החטא מחמת יצרו, א"כ איזה תשובה יש כאן, ולמה בצעירותו יגרע שאינו יכול לשוב בתשובה מועטה כזו שאינה פורשת מן החטא.
(אולי אפשר להבין שהחרטה בצירוף מה שהוא לא יעשה את זה בפועל מחמת חוסר האפשרות משלימים יחדיו את ענין התשובה. וצ"ע בדרכי בנ"א המתפייסים ביניהם ע"י חרטה וכינון יחסים חדשים, האם סגי לנפגע בכך ששוב הפוגע לא יפגע בו בפועל, ואפי' שסיבת המניעה תהיה חוסר יכולת ולא ע"י התגברות הידידות ביניהם).