צורתו של ר"ה
הישיבות כיום - עפ"י הבעלי מוסר - השתיתו את כל מערכת ה'ראש השנה' על כך שהוא יום הדין, וביותר, (כמ"ש בשם הגרי"ס) שמי שלא מבקש על צרכי עצמו, חסר לו בהכרת יום הדין, נמצא שר"ה נעשה ליום הדין פרטי וכל אדם שזוכה לבכות ולהתחנן לצאת זכאי בדין הרי זה משובח.
מצד שני ידוע בשם הגר"א שהוא יום שמחה וכמ"ש בנחמיה 'אכלו משמנים ושתו ממתקים... כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו, כי חדות ה' היא מעזכם'
ואני שואל, בודאי המעודים הם חגים של האומה מול הקב"ה, ואין להם שייכות למצב האדם הפרטי (כמו להבדיל 'יום האם' או 'יום מעשים טובים' שענינם לחזק את האדם הפרטי) רק למצב האומה מול הקבה. ולכך, בלא להכנס לעומק, פסח הוא זמן 'יצירת האומה' שבועות הוא זמן 'קבלת חוקי האומה' ר"ה הוא זמן המלכת הקב"ה יו"כ הוא זמן כפרת החיבור בין ישראל לקב"ה וסוכות זמן השמחה של ישראל והקב"ה
נמצא שגם שהמלכת הקב"ה מובילה לדיון מחודש בפנקסים, היינו יום הדין, מ"מ עיקרו יום הדין על האומה, וזה העיקר, המשמעות של האדם הפרטי הוא 'נספח פצפון' במערכת הזו, והדגש צריך להיות א. המלכת הקב"ה על ישראל. ב. יום הדין על האומה. אולי תתרפ"ב. דיון פרטי עלי. ממילא מי שלבו ער ומצפה לגאולת ישראל ורוממות קרנו, גם החלק של 'יום הדין' של ר"ה אמור להיות על 'מצב האומה'.
מצד שני, המועדים הם ימי שמחה, כל חג ותוכנו (כלעיל) ושמחים בהם על הקשר עם הקב"ה כפי שמתבטא באותו חג. יצירת האומה ע"י הקב"ה, נתינת החוקים ע"י הקב"ה וכולי. אך לכאו' משחרב המקדש וגלינו מארצינו, נעשנינו סחופים ודוויים, נעלם לנו כל מסגרת של אומה, התפזרנו בין האומות, איך אפשר לקבוע ימי שמחה על 'קשר האומה עם הקב"ה' לכאו' ראוי לעשותם לימי אבל ובכי, כאותה אהובה המשוררת שיר השירים על ימי אהבה שהיו ואינם, בודאי אם דמעות נאמרו אותם שירים.
אך מה תאמר, מ"מ שמחים אנחנו אל מה שיש, וכי דבר קטן הוא שזכינו להיות עם ה', לכן בכל חג נחוג את 'מה שיש' ביחס לתוכן החג, וגם בראש השנה שהקב"ה נמלך על העולם ראוי לשמחה.
אבל ודאי ש'אכלו משמשנים ... כי חדות ה' היא מעוזכם' יכול להאמר רק במצב של התקדמות בנין בית ה' וכשמהלך עם ישראל הוא ע"פ ה' ועושי רצונו, היום, אף שאנחנו בארץ ישראל (הודו לה' כי טוב) מ"מ מצב ה'אומה' בקשר של עם הקב"ה במצב לא נעים, לכן מצד צריך לשמוח ב'מה שיש' אבל ודאי מי שמוריד דמעות וכואב את העדר הקשר הוא משובח.
ולכן ראוי שתהא השמחה והכאב על מצב אומה, בעשרת מונים ממצב האדם הפרטי, ואף בזה יאמר כי חדות ה' והעצב על הקשר עם ה' היא מעוזכם.
(אפשר שלא חידשתי כלום, אבל כתבתי הנראה לי)