"מחי ומסי" בציבור וביחיד

[עושה חדשות]

משנ"ב - וכן אותם הבקשות שהן בלשון תרגום כגון מחי ומסי וכו' ומרן די בשמיא וכו' לא יאמר כשאין שם מנין עשרה.

ונסתפקתי האם הכוונה שיהיו עשרה שיאמרו יחד את הקטעים האלו, או גם כפי מנהגינו שהציבור ממשיך כל אחד לחוד מהוידוי עד הסוף, ואז יוצא בהרבה מקרים שאין ציבור שאומר יחד את "מחי ומסי", וכל אחד אוחז במקום אחר.

[דרומי]

תפוס כלשון אחרון, וכן המנהג רווח.

[עזריאל ברגר]

הגמרא אומרת (פ"ק דשבת) שבכל מקום שיש (גילוי) השראת השכינה, כגון למראשותיו של חולה, אפשר להתפלל בארמית.
והנה ארז"ל אכל בי עשרה שכינתא שריא.
ולכן נלפענ"ד שבכל מקום שיש עשרה יהודים, אף שאינם עוסקים בתפילה, אפשר לומר בו את התפילות שבארמית.

[כדכד]

ראיתי ת"ח צדיק אחד שהיה מקפיד לאחר תפלת מוסף של שבת להזדרז להשלים את תפלת יקום פורקן (שלא הספיק לאמרה עם הצבור) כשיש עדיין עשרה אנשים בבית המדרש ומזה סייעתא לדברי הרב עזריאל ברגר

[מיכאל1]

הפרי חדש לעניין אמירת קדושה שביוצר בטעמים נקט דסגי בעשרה אומרים לא בבת אחת

[משולש]

אם כן יש כאן ג' צדדים:
א. צריך שעשרה יאמרו ביחד.
ב. מספיק שאומרים באותו מעמד אף אם זה מאחר וזה מקדים.
ג. לא צריך שאף אחד יאמר, כל מקום שיש עשרה יכול לבוא לשם יחיד ולומר (לעצמו) תפילות בארמית.

בינתיים לא הובא מקור ברור לאחד מן הצדדים.

והנה בשו"ת יביע אומר האריך מאוד באלו הדינים, עברתי על דבריו מלמעלה וראיתי התייחסות לסעיף השלישי שהוא בוודאי אינו.

שו"ת יביע אומר חלק א - אורח חיים סימן לה ד"ה (יח) ועדיין

וכ"כ בכה"ח (סי' קא ס"ק חי), דדוקא כשהצבור כולו מתפללים באותו הלשון, אבל אם הצבור מתפללין בלה"ק והוא מתפלל בלשון ארמי זה לא נקרא בצבור. ושכ"כ הרב יפה ללב אות י"ד. ע"כ.


ובדקתי בכף החיים בפנים וראיתי שנוסף שם עוד תיבה שמשום מה חסרה בציטוט של הגרע"י (או שזה לא ממש ציטוט)
"היינו שכל הציבור מתפללים ביחד בזה הלשון". ואם כן משמע כמו אפשרות א', (ומ"א לומר כל הקטעים הארמית בניגון ביחד חוץ מ'רחמנא').

[דרומי]

לכאורה פשוט שי"ג מדות הרחמים בציבור חמור עוד יותר מאשר מחי ומסי כו'. ובכן:

בשו"ת תורה לשמה סי' צו: "כיון שזה התחיל בוידוי עם הציבור, והוידוי הוא התחלה של י"ג מדות דשייכי להדדי, על כן גומר את י"ג מדות אפילו אחר שסיימו הציבור, כי גם זה נחשב אמירתו עם הציבור" (ועיי"ש עוד). ובשו"ת מנחת אלעזר ח"ג יו"ד סי' כב בסופו (לגבי אמירת י"ג מדות בפיוט ביוה"כ): "אומרים זה כמעט בחשאי, ולא יכוונו כלל לאומרם יחד עם הש"ץ .. אך כנראה שלא דקדקו כ"כ רק שלא לאומרן ביחיד, אבל כשאומרים הפיוט בציבור, גם כשאין אומרים בפעם אחת בקול יחד, אין קפידא".

[נהר שלום]

הפרי חדש לעניין אמירת קדושה שביוצר בטעמים נקט דסגי בעשרה אומרים לא בבת אחת

המאמר מרדכי האריך לדחות דבריו ועי' בכה"ח (סימן נט סקכ"א) ובעוד יוסף חי (שמות ז') ובהלכה ברורה (בירור הלכה סימן נט הערה ו').

[מיכאל1]

הפרי חדש לעניין אמירת קדושה שביוצר בטעמים נקט דסגי בעשרה אומרים לא בבת אחת

המאמר מרדכי האריך לדחות דבריו ועי' בכה"ח (סימן נט סקכ"א) ובעוד יוסף חי (שמות ז') ובהלכה ברורה (בירור הלכה סימן נט הערה ו').

לא עיינתי כעת, אך כמדומה שהמשנ"ב מסכים עם הפר"ח, ואם כן בני אשכנז הצילו נפשם מהא דנחשב כאמירת בקשה בארמית ביחיד.

[עושה חדשות]

כעת ראיתי את המשנ"ב הנ"ל (סי' נט סק"י) הפוסק כדברי הפר"ח.
אבל לא נתבאר טעם הדבר, למה נחשב שיש כאן עשרה.
וגם אין הכרח שענין קדושה בעשרה וענין תפילה בארמית בעשרה שווים בגדריהם.

[עזריאל ברגר]

ראיתי ת"ח צדיק אחד שהיה מקפיד לאחר תפלת מוסף של שבת להזדרז להשלים את תפלת יקום פורקן (שלא הספיק לאמרה עם הצבור) כשיש עדיין עשרה אנשים בבית המדרש ומזה סייעתא לדברי הרב עזריאל ברגר

ב"יקום פורקן" השני יש עוד ענין - שאומרים בו "קהלא קדישא הדין".

נ.ב. אולי יש לדון ע"פ חילוקי מנהגי האשכנזים והספרדים האם להקפיד לומר קדושת ובלצ"ג דווקא כשכולם אומרים יחד את הפסוקים, או שגם אם זה אומר בכה וזה בכה - שפיר דמי.

[הבאר ההיא]

הגמרא אומרת (פ"ק דשבת) שבכל מקום שיש (גילוי) השראת השכינה, כגון למראשותיו של חולה, אפשר להתפלל בארמית.
והנה ארז"ל אכל בי עשרה שכינתא שריא.
ולכן נלפענ"ד שבכל מקום שיש עשרה יהודים, אף שאינם עוסקים בתפילה, אפשר לומר בו את התפילות שבארמית.

קצת יש להעיר שמצאנו גם שאין השכינה שורה אלא על שתי אלפים ושתי רבבות מישראל ומצאנו גם שכינה שורה על יחיד שעוסק בתורה, אך יש להשיב שלא מצאנו לאלו התייחסות הלכתית אלא לעשרה.
וקצת נראה שגם אם נקבל דבריך אבל במושב ליצים יש להחמיר, והיינו כל שקבועים יחדיו במצב של בטלה ודברי הבאי ואינם עוסקים בפעילות (או שיחה) תכליתית.

[עזריאל ברגר]

במושב ליצים יש להחמיר, והיינו כל שקבועים יחדיו במצב של בטלה ודברי הבאי ואינם עוסקים בפעילות (או שיחה) תכליתית.

בתניא (אגרת הקודש סימן כד) כתב שאכן יש להיזהר במיוחד שלא לעשות מושב לצים בעשרה, מפני שהשכינה שורה עליהם!
(ע"ד "והעולה על רוחכם - היה לא תהיה, אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם").

הוא מדבר שם על יהודים המתאספים לפני התפילה, ואומר שיזהרו במעשיהם שלא יהיו בבחי' מושב-ליצים, אלא שיעסקו בדברי תורה וכו' כראוי לכבוד השכינה השורה עליהם.