מתוך פסוקי זכרונות:
הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם יְקֹוָק:
ויש לתמוה, דלפי פשטות הכתוב, הרי הדברים נאמרים בלשון שאילה, וכי בן יקיר הוא אפרים? וכי ילד שעשועים הוא? וכמבואר במפרשים. וא"כ הרי הלכה היא שאין אומרים זכרון של פורענות.
ואמנם מצינו בדברי חז"ל שהביאו את הפסוק כמקור לכך שבני ישראל הם בן יקיר וכו', אבל עדיין נראה שאם הפשט הוא פורענות והדרש הוא לטובה, מ"מ הוי בכלל זכרון של פורענות.
וראה עוד כאן -
שו"ר שכבר עמדו בזה הראש',
ז"ל הראבי"ה סי' תקלו - וקרא הבן יקיר לי אפרים וגו', דאמרינן, משום דסופו נחמה, ואף על גב דתמיה הוא והפרשה מיירי בפורענות ישראל. ומיהו הכי צריך לפרש על כן שעשה תשובה ובזכות השיבנו ואשובה כי אתה ה' אלהי, המו מעי לו רחם ארחמנו נאום ה'.
וזכורני שראיתי עוד בסגנון זה, (אולי במחזור של הולצר).
ומאידך הפייט ליום ב' מסיים "תרפק משול אפרים בשעשוע ילד ובן יקיר הלא בכורי הוא חקת לזכרון".
והנפק"מ,
לריבוי הסילסולים והחזנות על הפס' הבן יקיר וכו', דלפי הנ"ל אין ראוי לסלסל בתחילתו, כי אם בסופו. הרי תחילתו תימה היא, וכי בן יקיר הוא וילד שעשועים? אלא על שרוצה לשוב המו מעי לו וארחמנו וכו'.