כתב רבינו באות טו דאיתא במדרש בשעה שהקב"ה דן את ישראל דן אותן מעומד, מקצר בדין, אבל כשהוא דן את אומות העולם דן מיושב, מדקדק בדין.
והנה, מעודי תמהתי על המחזה שכל תוקף עבודת תקיעת השופר מסתיימת מדאורייתא תוך פחות מעשר שניות! [ולדעת רש"י בתר"ת אף בפחות מזה]. ואיך יתכן הדבר שהיום הנורא הזה נקרא 'יום תרועה' ע"ש כמה שניות בודדות של תרועות.
אבל לפי דברי רבינו התעוררתי שזהו מחסדו השי"ת על ישראל שכשהוא דן אותם הוא 'דן מעומד ומקצר בדין', וכל דינם הנורא אינו אלא כמה שניות בודדות, ומיד אח"כ מתגברים רחמיו עליהם ועובר לכסא רחמים.
עוד חשבתי לבאר בזה לשון הגמ' למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, ויש לעיין למה נקטינן דוקא לשון זה של 'יושבין' ו'עומדין', הוי ליה למימר למה תוקעין קודם מוסף וחוזרין ותוקעין על הסדר, ומהי המשמעות בזה שבתקיעות הראשונות יושבים ובמוסף עומדים.
ולפי דברינו נראה, דהתקיעות הראשונות באות להמליך את הקב"ה על כל העולם והעמים כולם, ולכן אומרים אז מזמור 'כל העמים תקעו כף', עי' לעיל עניין ב', ובזמן זה הקב"ה שופט את כל העולם, וע"כ נקראים תקיעות דמיושב כי את העמים הקב"ה שופט בישיבה. אבל תקיעות דמעומד, בזמן שאנו מתחטאים לפניו בתפילתנו כבנים חביבים זה אינו שייך לדין הכללי של האומות, אלא זהו דין הפרטי דישראל ולכן הוא 'מעומד', כי הקב"ה מקצר בדינם.
ומה נפלא הדבר, שבאמת בתקיעות דמיושב מאריכים ומדקדקים בכל פרטיהם, ואילו בתקיעות דמעומד קיצרו מאד לתקוע בכל ברכה ג' קולות, מפני טירחה דציבורא, אשר לפום ריהטא זהו פלא עצום, וכי מה שייך כאן 'טירחה דצבורא' הלא זהו עיקר עבודת היום, ולשם כך נתכנסו כולם לבתי הכנסיות וכבר חודש ימים אנו מתכוננים וחרדים לעבודת היום ועתה נחוס על תוספת כמה שניות בודדות, אתמהה. ובפרט בזמן שמאריכים מאד בפיוטים וחזנים ואף לאחר חצות היום כמוש"כ הפוסקים, ולא חששו כלל משום טירחא דציבורא, ואיך יתכן שדוקא תוספת כמה תקיעות תחשב טירחא דציבורא.
אך נראה שהביאור כמוש"כ רבינו שאנו רוצים לקצר על הציבור בדינם, ולא להטריח אותם באריכות הדין הנורא, אלא להקל עליהם להשלים התקיעות בקצרה ומייד מתעוררים רחמי שמיים עליהם, אם כבנים אם כעבדים, ועולה זכרונם לטובה לפני מלכינו.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 104 אורחים