כתב הרמב"ם הלכות תשובה פרק ב הלכה ב
ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו', וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו', וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.
לכאורה דברי הרמב"ם שצריך לומר עניינות אלו שגמר בלבו מוסבים על כל מה שכתב לעיל, גם על מה שגמר בלבו לא לעשות עוד את החטא, ויש להקשות מדוע לא מזכירים בנוסח הוידוי את הקבלה לעתיד [אמנם גם החרטה אינה כל כך מודגשת ונמצאת רק במילים "ולא שווה לנו", אך הקבלה לעתיד לא מוזכרת כלל].