פורום אוצר החכמה

נראה שעושים כאן עסק יותר ממה שבמציאות. זכיתי להתפלל הרבה שנים עם ציבור יראי אלוקים, ולא זכור לי שיש התרגשות מיוחדת, אמת אנשים נמצאים בכובד ראש מיוחד כראוי לתחילת היום הקדוש, אבל לא ראיתי שזה מביא מישהו לדביקות מיוחדת בבורא ית' לבכי וכיוצב"ז. אכן המנגינה מיוחדת ומרגשת, ואולי זה באמת שאלה, על מה ולמה הניגון המיוחד. (שאלתי את אשתי ואמרה לי שאפילו בעזרת נשים אף אחת לא בוכה..).

הברכה והפסוקים שנאמרים אחרי, נאמרים בהתרגשות מיוחדת, וזה הגיוני לחלוטין.

כל נדרי. הנראה לי בענין התפלה זו ביום האדיר והקדוש הזה, אשר קודם לכל התפלות בזה היום אנו מתחילים תפלת "כל נדרי",
אך הנה ידוע כי מיום שחרב ביהמ"ק וגלינו מארצנו, השכינה הק' ג"כ עמנו בגלות, וזה שכתוב והוא אסור בזיקים, לרמז על השכינה הק', ותכלית כל כוונתינו בתפלותינו צריך לשום לב על השכינה שתוושע במהרה, וממילא גם אנחנו נוושע בכל הטוב, ע"כ קודם התחלת כל התפלות ביום הקדוש והאדיר הזה, אנו מתחילין כל נדרי וכו' "ואסרנא לא אסרי", היינו שהשכינה תחזור במהרה למקומה ולא יהיה מסך המבדיל על ידי עונותינו, ולא תהא עוד במאסר עמנו וכו'. והנה אנחנו עם קדושו כשאנו רואים שבעונותינו הרבים נמשך כ"כ זמן רב והשכינה הק' עמנו בגלות, אנו מתפללים שהשכינה הק' מהרה תשוב למקומה ולא תהא במאסר עוד, ואף שמחמת עונותינו הרבים עוד אין אנו מוכנים לגאולה השלימה, עכ"פ למה תהא היא עמנו בגלות, ואף שנשבע השי"ת שלא יבא לירושלים שלמעלה עד שיבנה ירושלים שלמטה, הנה אנו מתירים השבועה זו ואומרים "ושבועתנא לא שבועות", היינו השבועה שהוא עבורנו כנ"ל לא שבועות, (תפארת שלמה).

סגי נהור כתב:אינני חושב שהשיר שאתה מדבר עליו קשור באמת לאמירת "איזהו מקומן". השיר פשוט עושה שימוש ספרותי-רטורי במלים "איזהו מקומן של זבחים" במשמעות - היכן הוא מקומן של זבחים?! איה בית המקדש?!
דרך אגב, האם ידוע לך מה מקור הלחן היפהפה?

השיר מבטא במילים פשוטות, אך מרגשות לעילא, את הגעגוע הצורב לזמן שבית המקדש היה קיים, כאשר זכינו להקריב קרבנות כסדרם. [אני משער שהלחן הולחן ע"י כותב המילים, אך אין לי בזה ידיעה ברורה.]
דרא"ג - האמת ייאמר, אני לא מצאתי מי שאומר שזהו הטעם לאמירת 'איזהו מקומן' - לעורר געגועים לזמן שביהמ"ק היה קיים. נאמרו בזה טעמים אחרים, משום 'ונשלמה פרים שפתינו' וכן כדי לקיים מצות ת"ת וכו'. מטעמים אלו גרידא באמת לא אמורה להיות התרגשות מיוחדת באמירת 'איזהו מקומן' [אולי באמירת ה'יהי רצון' בסיום כל משנה, לאלו הנוהגים לאומרם]. אבל זהו בדיוק הענין שהדגשתי, שגם באמירת פרק משניות, אם היא נאמרת מתוך לב זך וטהור, ניתן למצוא הרגש מיוחד. והוא הדין והוא הטעם לנושא האשכול, ק"ו בן בנו של ק"ו, אמירת 'כל נדרי' בכניסת יום הקדוש.

ישועות ישראל כתב:כל נדרי. הנראה לי בענין התפלה זו ביום האדיר והקדוש הזה, אשר קודם לכל התפלות בזה היום אנו מתחילים תפלת "כל נדרי",
אך הנה ידוע כי מיום שחרב ביהמ"ק וגלינו מארצנו, השכינה הק' ג"כ עמנו בגלות, וזה שכתוב והוא אסור בזיקים, לרמז על השכינה הק', ותכלית כל כוונתינו בתפלותינו צריך לשום לב על השכינה שתוושע במהרה, וממילא גם אנחנו נוושע בכל הטוב, ע"כ קודם התחלת כל התפלות ביום הקדוש והאדיר הזה, אנו מתחילין כל נדרי וכו' "ואסרנא לא אסרי", היינו שהשכינה תחזור במהרה למקומה ולא יהיה מסך המבדיל על ידי עונותינו, ולא תהא עוד במאסר עמנו וכו'. והנה אנחנו עם קדושו כשאנו רואים שבעונותינו הרבים נמשך כ"כ זמן רב והשכינה הק' עמנו בגלות, אנו מתפללים שהשכינה הק' מהרה תשוב למקומה ולא תהא במאסר עוד, ואף שמחמת עונותינו הרבים עוד אין אנו מוכנים לגאולה השלימה, עכ"פ למה תהא היא עמנו בגלות, ואף שנשבע השי"ת שלא יבא לירושלים שלמעלה עד שיבנה ירושלים שלמטה, הנה אנו מתירים השבועה זו ואומרים "ושבועתנא לא שבועות", היינו השבועה שהוא עבורנו כנ"ל לא שבועות, (תפארת שלמה).

זה לסמן תירוץ לאותה שאלה של 'ישא ברכה'.
המחבר של התפילה לא חשב על זה. ומי שלא יחשוב על התרת נדרים אלא על הגלות הפסיד העיקר,
וכמו התוכחה של מרנא רבי חיים מוואלאזין על פירוש 'דרושי' לפזמון ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה.
ואמנם ההתרגשות היא מהיום הקדוש והכובד ראש בתחילתו שמבקשים על נדרים שהוא עוון פלילי.
אינני יודע המקור, אבל אומרים שהניגון הוא עתיק יומין מתחילת הראשונים.

לענין כתב:למה לא מביאים כאן את ההליכות שלמה המפורסם?

כמדומה שכבר הובא כאן בפורום ושם נתבאר יותר ממש"כ בהליכות שלמה שסתמו שמו של אותו חכם וכאן גילוהו...

כששאלתי את זה בתור החור צעיר את אחד מרבותי... הוא אמר לי שאם אני מחפש תשובה ולא סתם מקנטר, שאעיין בנתיבות שלום. אני לא זוכר מה הוא אומר, אבל בתור צעיר זה עזר לי להתחבר.

היום אני לא מצליח להבין את השאלה, מי שמתרגש מתרגש,שלא מתרגש שלא יתרגש.

מי שמחכה במתח גדול ליום מסויים, כשהרגע מגיע, הוא מתרגש. או שהוא מתאפק. או שהוא שכלתן. (או שהוא לא מאד חיכה) כך זה בחתונה, כך זה בעוד הרבה סוגי אירועים. שילוב של מתח נפשי, דרמה גדולה שעומדת להתחיל והרבה אוירה. זה לא חיסרון גדול, וגם לא חייב להוכיח על דרגה גבוהה.

'אנו מתירים להתפלל עם העברינים'

קטע מרגש מאוד

אולי מתרגשים מזה ולא מכל נדרי

וכל ההתרגשות בכל נדרי היא בתורת הפסקה שבין קטעי 'על דעת המקום'.

אכן שנים רבות לא התרגשתי כלל באמירת כל נדרי. .עד הפעם הראשון שהבאתי ילדים שלי לתפלה, ונזכרתי בזה שבעון נדרים בנים מתים, ובאמת יש פה נ"מ לענין הדבר היקר עלי בחיי, ואמירת ונסלח היתה באופן אחר

בענין ההתרגשות בכל נדרי:
ראשית, ישראל אם אינן נביאין- בני נביאין הן. אם הלבבות מתרגשים אות הוא שיש בזה יותר ממשהו.
ולגופו של ענין, לפי מה שהיה ידוע לי מקדמת דנא. בעצם כשבן אדם חוטא הוא אבוד, וכמו שאמרה החכמה - נפש החוטאת היא תמות - בא הקב"ה ויצר מצוה בתורה, 'התרת נדרים', נדר הרי הוא ג"כ דבר חמור ביותר, ולא היה מן הדין להתירו, אך הקב"ה נתן כח להתירו כך יש מן הדין גם להתיר את העבירות.
ואכן זהו ההקדמה לכל נדרי, אנו מתירין להתפלל עם העברינים, וזהו הסיום לכל נדרי, ונסלח וכו'.
אגב, לפי המקובל ה- הניגון ששרים בכל נדרי הוא מזמן אנוסי ספרד, שזה היה הפעם היחידה בשנה שהם היו באים בחשאי ובמסירות נפש לבית הכנסת. אם תרצו דוקא יתכן שזהו המנהג להתרגש, ברגעים אלו היו רואים את הכאב הגדול, איך יהודים נדחו כ"כ ובעניותם הם כואבים את מצבם ובאים לאמירת כל נדרי. זה היה הזמן להבין את שפל מצבם בגלותם הנוראה, אז התעוררו לבכיה.

עקביה כתב:שמעתי או קראתי פעם שר' הלל זקס אמר שלבכות בכל נדרי זה כמו לבכות בכל חמירא וחמיעא.

תתפלא לשמוע..

2. לבוש סימן תרי"ט:
וא"כ רוב נוסח של כל נדרי אשר נדפס במחזורים אין בו ממש, ואין לו שום פירוש אלא הניגון בלבד, ואינם יודעים ואינם מבינים מה אומרים, ואם איישיר חילי אתקננה, וכמה פעמים רציתי לתקנו וללמדו לחזנים כהוגן, ולא היו יכולים לשנות בעת תפלתם מפני הרגל הניגון שבפיהם, על כן אומר אני הרוצה לדקדק יאמרנו לבדו בחשאי וכאשר תקנתיה, ולא יסמוך על הש"ץ לומר אחריו מלה במלה, כי ודאי נוסח של טעות הוא מה שאומרים ואינו תנאי לא לש"ץ ולא לקהל רק צפצוף דברים בעלמא כמו העופות שמצפצפין ואין בהם דיבור.

קראקובער כתב:

עקביה כתב:שמעתי או קראתי פעם שר' הלל זקס אמר שלבכות בכל נדרי זה כמו לבכות בכל חמירא וחמיעא.

תתפלא לשמוע..

כל חמירא.pdf

הוא לא מדבר על בכי אלא פחד נורא שהיה מסתמא מהאיסור חמץ במשהו

איש_ספר כתב:

לענין כתב:למה לא מביאים כאן את ההליכות שלמה המפורסם?

כמדומה שכבר הובא כאן בפורום ושם נתבאר יותר ממש"כ בהליכות שלמה שסתמו שמו של אותו חכם וכאן גילוהו...

מה שהתכוונתי הוא למה שזכור לי מההליכות שלמה [וכעת לא מצאתיו, והמשיב אבידה יתברך], שר' שלמה זלמן בשנותיו האחרונות הפסיק להכנס לכל נדרי, אלא נכנס ישר למעריב, ואחרי שראה שיש כאלה שלומדים ממנו, חזר להכנס לכל נדרי.

אוהב עמו כתב:הוא לא מדבר על בכי אלא פחד נורא שהיה מסתמא מהאיסור חמץ במשהו

הגיע זמן שריפת החמץ בערב פסח בבקר בכה הרב כל הזמן בכי תמרורים הוא בכה כל כך עד שהתקשה לראות ולשמוע אמירת כל חמירא ויהי רצון שלאחריו היה מלווה בכיות נוראות כשם שאני מבער חמץ מביתי ומרשותי כך תבער את כל החיצונים ואת רוח הטומאה תעביר מן הארץ בקושי רב יכולתי לתפוס מלים אלו הבכי חנק את גרונו והמלים נבלעו בפיו.

(מתוך אם בישראל חנה שניאורסהון עמוד 95)

לא קראתי בעיון כל ההודעות, אני כשלעצמי איני זוכר אפילו שנה אחת שלא בכיתי. הבכיה אינה קשורה ל'כל נדרי', אלא למצב של כניסת היום הקדוש.

ארשה לעצמי להעלות כאן ממה שכתבתי לפני קרוב לב' עשורים בביאור המושג של בכיה, ומשם בארה לנידון דידן.


"נתתי אל לבי להשכיל בינה במהות ענינה של בכיה, שמקום חשוב נתייחד לה בקיום כמה מצוות, ולכל לראש הבכיה למת שקצבו חז"ל בשיעורה: ג' ימים לבכי, ועל זה אמר קהלת בחכמתו: עת לבכות.

ועוד מצינו כמה גוונים משתנים של בכיה, וכמו שיתבאר להלן. ויש להעמיק חקור אל תוכנה של בכיה, אם ענינה צעקה על העבר, הבעת צער וכאב עמוק על הקורות אותו, או שמא מעין תחינה רגשית פנימית לבל נדע עוד.

ומהי מטרת ותכלית הבכיה, אם התפרצות סערת הלב פנימה אל החוץ, כי לא יוכל לכלוא הרוח והנפש לא תמלא, בגדר אמרתי וירווח לי. או שמא התייסרות וחיבוט יתירים על מה שהיה ואיננו, מי חכם ויביננו זאת.

נפתחה נא את ספר התורה, ונהלך הלך ובכה בעמק הבכא, ונתחקה בעקבות הבוכים. כתיב בפרשת יפת תואר: ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים. ולפי פשוטו של מקרא, בכיה זו בכיה של צער וכאב היא התנתקותה בכח מבית אביה וממולדת משפחתה, וטמון בזה אבל על אלהי הנכר אשר בקרבה אשר מוכרחת היא להשליך את דתה ואלוהיה אחר גווה.

ומה מפליא הוא שבזוהר הק' דרשו על פס' זה: ובכתה את אביה זה הקב"ה, ואת אמה זו כנסת ישראל, ירח ימים דא ירחא דאלול. והרי ודאי ענין הבכיה באלול אינו בכיה על איזו התנתקות ועזיבה, אלא אדרבה כאן הבכיה היא בכיה של שיבה אל המקור, געגועים והתרפקות אל השורשים, בכיה זו היא כלי ביטוי לשיבת הלב לאשר רחק ממנו במשך הזמן.

ומעתה נעלם ממנו פשרה של פרשה זו, שבה הפשט והדרש נדרשים במשמעות הפוכה לגמרי, וזה פלאי.

והנה בדברי חז"ל מצינו גדולות עד היכן כוחה של בכיה מגיע, איתא בע"ז יז, א: תניא אמרו עליו על רבי אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה... אמר אין תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצאה בת קול ואמרה, רבי אלעזר בן דודריא מזומן לחיי העולם הבא.

קצרה היריעה ואין כאן המקום להתעמק בכל פרטי עובדא נוראה זו ולקחיה, ואך להתבונן בבכיה זו של ר' אלעזר בן דורדיא, נפלאה נשגבה ממנו איזה מין בכיה היא זו שמוסרים עליה את הנפש, ומתוכה יוצאת נשמתו של אדם.

ושמעתי לפרש, ר"א בן דורדיא עמד באותה שעה על פרשת דרכים, עם היותו משכיל להבין אל נכון כי דרכו עד עתה דרך ללא מוצא היא, כאשר חודרת בו ההכרה שאין מאן דהו בכלל העולמות שיכול לחלצו להוציאו מן המיצר שהוא שרוי בו ומן התהום העמוקה שלתוכה נתדרדר, לא השמים ולא הארץ, לא ההרים ולא הגבעות, הרי מכה בו המסקנא המכרעת: אין הדבר תלוי אלא בי! משמע, עלי לחדול ולעזוב את מעשי הרעים ולשנות כליל את דרכי ולשוב.

וכיון שכבר היה דבוק בעבירה כמאמרם ז"ל 'אביק ביה טובא', לא יכל להסכין ולהשלים עם דרך חיים חדשה בעזיבה והתנתקות מוחלטת מהרע שהיה מושרש בקרבו, ועליה ממצולות החטא שמילאו את כל ישותו. אכן ההכרה העמוקה בנחיצות והכרח עזיבת הרע היתה נטועה אצלו כיתד נאמן בל ימוט, ולכן היה נתון בשעה זו במבוכה אמיתית בבחינת אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי.

אותה הכרה אמיתית בחובתו הבלתי מתפשרת בעולמו עתה, מצאה את ביטויה העז בבכיה נוראה וממושכת עד כלות, שמתוכה יצאה נשמתו ושבה לאשר נתנה. הנה כי כן, נמצינו למדים מבכיה עילאה זו, כי המימד העמוק והרובד הנסתר של בכיה, היינו עוצמת השנוי וחדות דרישות ההכרה של תשובה החבויים באותה שעה שאכן זכה רבי אלעזר בן דורדיא וקנה את עולמו בה.

ובתוך הגדרה זו ימצאו מקום כל ענפי הבכיה למיניהן, שכן ישנה בכיה של שמחה וששון, וישנה בכיה של עצב ויגון, מחד, בכיה של געגועים ומשיכת-קירבה, ומאידך, בכיה של ניתוק ופרידה, משמעותן הכוללת היא ביטוי לפרץ רגשות הנובע מעמידה בשעה גדולה ובמצב של שינוי מרחיק לכת , לעת כזו האדם חש חדל אונים ורפה כח למול המאורעות הגדולים בעלי המשקל המשחרים אל פתחו, ואזי אין מעצור לרוחו ויתן קולו בבכי .

ומתוך רישומי הקווים לדמותה של בכיה, אנו באים לדקדק בשורשי מלה זו. בתהילים פד,ז כתיב עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו. ופירש"י: אותם העוברים על דתך והנם בעומקה של גיהנם בבכי וביללה, מעין ישיתוהו בדמעות עיניהם. והרד"ק ביאר לשון 'בכא' מלשון נבכי ים. וראה עוד בדברי רש"י ריש פר' בשלח (שמות יד,ג): נבוכים הם בארץ, כלומר כלואים כמו עמק הבכא.

ונראה לפרש לפי"ז מלת בכיה, מלשון צמצום והתכווצות . מוצאו של הבכי הוא בנבכי הנפש, כלומר המקומות הסדוקים והפצועים שבנפש, והוא מוצא את דרכו בשביל הצר והמצומצם שבעמקי הלב. והיפוכו הוא השחוק שהוא כידוע ענין התרחבות כמ"ש טפח שוחק.

מעתה נראה ליצוק תוכן במי הבכי הניגרים ויורדין ומחלחלים עד השיתין. לאור האמור עד כה נראה שתפקיד הבכיה היא לאצור ולכנוס את כל רישומי הרגשות העוברים ושבים בשעתה הסוערת, להפנים את משמעות השינוי שחל זה עתה לטוב ולמוטב לשמחה או ח"ו להיפך, ומכח תחושה פנימית עמוקה זו מקבלת המציאות האחרת פנים חדשות, בבחינת בערב ילין בכי ולבקר רינה. באשר כל מאורע או התרחשות בחיי האדם יש לה משמעות לגביו, ובת קול יוצאת ממנה אליו בתביעה כל שהיא, לבל ילך בקרי ויניחנה לרגלי המקרה.

והוא סוד הצמצום וההתכווצות של הרגשות המתנקזים במעין הדמעות, שכן כינוס ועצירה יש כאן, התבוננות וחשבון הנפש, חיפוש ובדיקה אחר הנכון והמקווה ממנו עתה.

בזאת נבין פשר פרשת יפת תואר האמורה לעיל, בכייתה של עלובה זו היא הכרתה בשינוי הגדול והמשמעותי בחייה שהיא עוברת עתה, בעזבה את עמה ואלהיה לחסות תחת כנפי השכינה ולדבוק בדת האמת. ונמצא שבכי זה טומן בחובו גם ביטוי לרגשי ניתוק ועזיבה מתוך צער ויגון, וגם בכי של געגועים וכיסופין להתחלה חדשה וצעדים ראשונים בדרך האמת.

ומן המשל אל הנמשל, בכי התשובה בזמן ה'אני לדודי', בעל שתי פנים הוא, בכי של ניתוק מתוך צער ויגון מכל הרע המלפף אותנו, בהשליכנו רוע השאור שבקרבנו, ובכחי של כיסופין וקירבה והכרת אור התשובה הבוקע אלינו ממרומים מאבינו שבשמים.

בעיון זה ניכנס מעט להשכיל ענינה של הבכיה ב'עת לבכות', כאשר 'מתו מוטל לפניו', וקצבו לזה שיעור שלשה ימים, זמנה ומקומה של בכיה זו היא שעה של חילוף משמרות, של שינוי עמוק בהעדר הקרוב והמודע.

הנה כי כן, בכיה זו באה לאצור ולכנוס את אשר ציוה המנוח בחייו, ומורשתו אשר הנחיל בעודו עלי אדמות. לקחים אלו ישמשו להמתאבלים אחריו וממאנים להנחם על סילוקו כאבוקות אור, ונטפי הדמעה יזלו כמי צרי ומרפא בכוס היגונים.

באמצעות בכיה זו, זכרו אשר לא יסוף מקרבם יחיה בינותם ויהי להם למשיב נפש.

עקביה כתב:שמעתי או קראתי פעם שר' הלל זקס אמר שלבכות בכל נדרי זה כמו לבכות בכל חמירא וחמיעא.

זה אפילו יותר מכל נדרי..

הרהור בחשיבות ענין אמירת "כל נדרי"
כידוע עיקר גדול בעבודת יום הכיפורים הוא כפרת טומאת מקדש וקדשיו, [ככתוב: וכיפר על הקודש מטמאת בנ"י ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה לאהל מועד השכן אתם בתוך טמאתם, וכלה מכפר את הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח כו'] וענינו שטומאת מקדש הוא פגיעה בתוך ביתו של הקב"ה וא"א לבקש מחילה על שאר חטאינו טרם נתקן פגם זה,

והנה קרבן עולה ויורד הוא רק בג' מקומות א. בשבועת העדות ב. טמא הנכנס למקדש או שאכל מהקודש ג. שבועת ביטוי [ואמנם גם מצורע ויולדת יש קרבן עולה ויורד, אבל אין בהם קרבן דל שבדלים] והתורה כתבה כסדר הנ"ל שבועה, טומאת מקדש, ושוב שבועה, ואולי נלמד מזה שיש להם תוכן אחד,

ונראה כפי שביארנו דחמור הוא טומאת מקדש, באשר הוא פגיעה במקום שכינתו, ולכן גם צריך כפרה אף בלא ידיעה בתחילה ובסוף, כי הפגיעה נעשתה בבית המלך פנימה, ואפשר דהכי נמי חמור הוא ענין שבועה [ונדרים] שהרי פוגע הוא כביכול בשמו של הקב"ה שהרי תולה אמיתת הדבר באמיתותו יתברך. וידוע דברי רמב"ן בנדרים ושבועות,
ואפשר שלגודל חשיבות הדבר ניתן קרבן עולה ויורד שיהא כפרה לכל, ואף לדל שבדלים כי בל"ז כביכול יש מחיצה המבדלת בינו לבין קונו.

ואולי לכן בתחילת יום כפרתינו נדרשים אנו לתקן את ענין השבועות והנדרים, והוא שקודם בקשת סליחה ומחילה על כל עוונותינו, צריכים אנו לטהר את הפגיעה החמורה כביכול בקב"ה,
ורמז לדבר שמסיימים לאחר כל נדרי כי לכל העם בשגגה, והיינו דבעי כפרה אף לשוגג.

מתוך טיוטה:

במסילת ישרים (פרק ד) מגדיר את האפקטיביות של התשובה בלשון זה 'עקירת הרצון כעקירת המעשה'. כלומר הרצון של העבירה ודאי יכול להיעקר. ולכן יש גם המושג איזה רצון הוא האם תשובה מאהבה או תשובה מיראה, כידוע. וכל זה משום שהמעשים אינם עצם הבעיה והחטא כי אם הרצון, ההסכמה להיות כזה. התהליך הזה יכול להתרחש בן כמה דקות. אך עצם דבר זה הוא חסד גמור ולא מצד מדת הדין. והכוונה שמקום התשובה הוא בשורש המחשבה של נקודת הרצון שקדמה למעשה, והוא כעין עקירת הנדר. וכך מפרש שם הפסוק "וסר עונך וחטאתך תכופר", שהעון סר ממש מהמציאות, ונעקר, במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע.
הרי השווה את דרך התשובה לעקירת הנדר; כשם שיש כח לעקור הנדר שכבר נעשה בפועל, ולהחשיבו כאילו לא היה הנדר בעולם כלל, כך יש דרך של תשובה שיכולה לעקור הרצון והיא כעקירת המעשה, על ידי עקירת המחשבה. ובזה יש לפרש מדוע מתחילין תפילת יום הכיפורים באמירת 'כל נדרי', שלדברי הרמח"ל הדבר מבואר היטב, מאחר שתשובה ונדרים שייכים זה אצל זה, וכמו אצל נדרים ישנה חרטה והפרה כאילו לא היה, כך תשובת ים הכיפורים יכולה לעקור המעשה על ידי עקירת הרצון, ועושהו כאילו לא היה. ולכן בהתרת נדרים פותחים פתח לתועלת וכוח התשובה.
[וכן הוא בזוהר שנדפס במחזור לפני כל נדרי, שהקב"ה הוא אבא ואמא ועושה התרה כדכתיב "ה' צבאות יעץ ומי יפר"].

עוד:

מה הרעש בכל נדרי, לפי מה שכתב הרמח"ל דומה שבפ"ד דקניית הזהירות, דהתשובה עוקרת החטא למפרע, והיינו כעקירת הנדר, דהעקירה היא למפרע. לפי"ז י"ל דלכן גם מתירין נדרים, דהיינו ההגדרה שכל הדברים שאנו גרמנו בעצמנו לא יהיו עוד, מי שטייען נישט אונטער דעם.

ראו מה שכתבתי בזה בעוניי לבני קהילה קדושה אחת בירושלים.

ייש"כ, דברים יפים.

בכתר שם טוב ח"ב סי' של (ועד"ז שם סי' שלו):

ע"כ יש חרדה ובכיה ערב יוה"כ לעת ערב, שאז שעה אחרונה של עשרת ימי תשובה, וביוה"כ לית ליה רשותא לאיסטוני, ע"כ בא השטן בכל כחו לקטרג על כל אדם, ומזלם חזי, ע"כ בוכים אנשים ונשים וטף.

מורה באצבע - סימן ט:
[רע] אור יום הכפורים יתאמץ באמירת כל נדרי. ויבקש מחילה על אשר פגם באות ברית, ונדרים, ושבועות, ויכוין שיהא בטל הנדר העליון. ויקרא מאמר התיקונין (דף קמג.) השייך לזה:
שייך הרבה מה לבכות ע"ז.

מדובר בשאלה בפסיכולוגה אז נענה עליו באותה מטבע,
אז כך, ראשית אם כל נדרי היה נאמר בסגנון שמעו נא רבותי זה היה נראה אותו דבר .
אלא מה,גולת הכותרת "כל נדרי בשעה.... " פתיחת הארון ,חשובי וזקני המתפללים בצללי ערב בלבוש הדור וטלית על ראשם מקיפים את הבימה ,על דעת המקום ,כל נדרי שבמשך הרבה דורות יש עליו נוסח וניגון מרגש במיוחד אשר כל ילד מגיל קטן לומד אותו ומתפעל מהמחזה הנאמר לאט ובמתינות כולם בלבוש מלאכי עם קיטל וטלית על הראש,הנוסח מתפרש עם הגיל תמיד כבקשה שכל אסרי =העבירות יהיו בטלין ומבוטלין מיום כיפורים זה עד וכו,שביתין ושביקין לא שרירין ולא קיימין ,לשונינו המבטל תורה ומדבר איסור ואינו מקיים תמיד את דבריו וכו,גם יתבטלו ,מיד לאחר מכן ונסלח לכל עדת בני ישראל וכן, ויאמר ה סלחתי כדבריך .

ביליצר כתב:מדובר בשאלה בפסיכולוגה אז נענה עליו באותה מטבע,
אז כך, ראשית אם כל נדרי היה נאמר בסגנון שמעו נא רבותי זה היה נראה אותו דבר .
אלא מה,גולת הכותרת "כל נדרי בשעה.... " פתיחת הארון ,חשובי וזקני המתפללים בצללי ערב בלבוש הדור וטלית על ראשם מקיפים את הבימה ,על דעת המקום ,כל נדרי שבמשך הרבה דורות יש עליו נוסח וניגון מרגש במיוחד אשר כל ילד מגיל קטן לומד אותו ומתפעל מהמחזה הנאמר לאט ובמתינות כולם בלבוש מלאכי עם קיטל וטלית על הראש,הנוסח מתפרש עם הגיל תמיד כבקשה שכל אסרי =העבירות יהיו בטלין ומבוטלין מיום כיפורים זה עד וכו,שביתין ושביקין לא שרירין ולא קיימין ,לשונינו המבטל תורה ומדבר איסור ואינו מקיים תמיד את דבריו וכו,גם יתבטלו ,מיד לאחר מכן ונסלח לכל עדת בני ישראל וכן, ויאמר ה סלחתי כדבריך .

הא גופא קשיא:
באמת למה מוציאים ספרי תורה וכו', ולא עושים את זה כמו "שמעו נא רבותי"?
וחזרנו לשאלה הפותחת, שמוכרחים לומר שיש כאן "נאך עפעס" מלבד התרת הנדרים הרגילה.

התייחסתי לשיח כאן על טעם של אלו שכן מתרגשים.

לגבי ההתרגשות, קשה לענות תשובה רצינית, כל חד כפום התרגושתיה דיליה, אם ישנה לכזו בכלל.

לגבי למה עושים מזה עסק, נתקלתי בכמה מקומות בהם נכתב שמורחים את זה כדי להעביר הזמן מן השקיעה עד לכשיהא וודאי לילה.

לא יכלו לומר תהלים באותו זמן, או לעשות דבר מועיל אחר?

מבחינה פוליטית זה מרגש מאוד: טקס דתי-מעשי, ענין של יראת חטא שלא להיכשל בעוון, שנערך ביום הקדוש, כאשר ביהכ''נ מלא יהודים מכל השכבות

למה אתה קורא לזה פוליטי?
אמרת תירוץ נחמד, לא בהכרח נכון או היחיד שקיים, אבל תירוץ.

אבל לומר שסתם ככה מנסים למרוח את הזמן עד הלילה, ברור שלא.
כלל ישראל לא מחפש איך למרוח את הזמן של עצמו בכניסת יום הקדוש.

מענין נדרים, רואין גודל פעולת הדיבור, והמחשבה, וההרגל, שנחשב כמעשה, וזה שייך גם לתיקון הברית, וברית הלשון והמעור מכוונים, וסיבת פגם הברית והלשון מעכבים הגאולה, ובכניסת היום שמתחרטים ומכינין הפה להתוודות שזאת מעיקרי המצוות ביוהכ"פ, מה נאה לתקן ענין הנדרים דוקא בעת כניסת היום שהפה יהי' מוכשר להתפלל ולהתוודות לפני הקב"ה. כמדומה שמובא בספרים שפגם בנדרים ושבועות גורם לפגם הברית.
הישמח משה עורר הרבה על פגם הברית, שמעכב הגאולה, ובדרשותיו אומר הכפירים שואגים לטרף וכו', ושכיהודים מתקבצים בבתי כנסיות הם מתחננים אלינו שיתעלו הניצוצות לשרשן, וזאת על ידי הבכי' של תשובה, ומזאת בא התעוררות אצל בנ"א.
בזמן החופה מתאמרא שההתעוררות, הוא מהנשמות של הבנים שעתידין להוולד, ומעוררים להאבות שיתפללו עליהם

היום נתפס כשאדם עושה נדר או שבועה, אם הוא מקיים, קיים מצוה, כמו שילוח הקן או ביעור חמץ, ואם הוא לא קיים, אז הוא ביטל מצוה, אולי ביטל מצוה חמורה, אבל זהו. ממילא כשמבטלים נדרים ושבועות זה לא אירוע מרגש מדי. אבל בזמן חז"ל נדרים ושבועות נתפסו שבכוח הדיבור האדם פועל על עצמו משהו, וכמו דאמרינן במכות גבי יהודה. ולא משנה אם מקיים או לא מקיים, האדם מסובב במילים שמחייבות אותו, ושבכוחן לגרום לו נזק עצום. ואשר על כן כשהוא עומד בפתח שנה חדשה ומתחנן מאת הבורא עולם שיתן לו שנה טובה, הוא חייב להוריד ממנו כל המילים האלו שמקיפות אותו ברשת שכזו ובכוחן לפעול עליו רעות רבות וצרות ולמנוע ממנו טובות הרבה. והנה על אף שתיקנו חז"ל שאפשר להתיר נדרים, אבל עדיין מי יודע אם הפעולה של המילים תרד גם עם ההתרה, ואיזו פעולה תרד ומה תשאר. וזה פשר ההתרגשות שאנו מתחננים ומבקשים שהכל יהיה בטל ומבוטל כלא היה, וזוהי בקשה לא פשוטה כלל, ואשר על כן נהגו בני ישראל לשפוך דמעות כמים באמירת כל נדרי, כדי שיזכו לשנה טובה ומתוקה.

ובשנה זו בשעת התרת נדרים שמתי לב לנוסח שאומרים כך:

שִׁמְעוּ נָא רַבּותַי דַּיָּנִים מֻמְחִים, כָּל נֶדֶר או שְׁבוּעָה או אִסָּר או קונָם או חֵרֶם, שֶׁנָּדַרְתִּי או נִשְׁבַּעְתִּי בְּהָקִיץ או בַחֲלום, או נִשְׁבַּעְתִּי בַּשֵּׁמות הַקְּדושִׁים שֶׁאֵינָם נִמְחָקִים וּבְשֵׁם הוי"ה בָּרוּךְ הוּא, וְכָל מִינֵי נְזִירוּת שֶׁקִּבַּלְתִּי עָלַי וַאֲפִלּוּ נְזִירוּת שִׁמְשׁון, וְכָל שׁוּם אִסּוּר, וַאֲפִלּוּ אִסּוּר הֲנָאָה שֶׁאָסַרְתִּי עָלַי או עַל אֲחֵרִים.

ואילו הדיינים משיבים:

הַכּל יִהְיוּ מֻתָּרִים לָךְ, הַכּל מְחוּלִים לָךְ, הַכּל שְׁרוּיִם לָךְ, אֵין כַּאן לא נֶדֶר, וְלא שְׁבוּעָה, וְלא נְזִירוּת, וְלא חֵרֶם, וְלא אִסּוּר וְלא קונָם וְלא נִדּוּי, וְלא שַׁמְתָּא, וְלא אָרוּר.

והנה נדר, שבועה, נזירות, חרם, איסור וקונם, ביקש הנודר להתיר. אבל נדוי, שמתא וארור, מאן דכר שמיה. אלא הוא אשר אמרנו, שכל שבועה וקונם וכיוצא, כולל גם נדוי שמתא וארור, ועל כן בפרוס השנה החדשה כשמבקשים שנה טובה, צריך לבטל את כל הנידויים והשמתות והארורים האלו, וזה פשר ההתרגשות.

בימים אלו אני עסוק בסוגיות דחו"מ סי׳ פ"ז, ורבו כן רבו השאלות היסודיות בענייני שבועות הדיינים, ולא מצאתי נגר ובר נגר דליפרקניה. יסוד התועלת שבשבועה ואיך היא עונה על תביעת העד אחד ולמה לעולם לא מקרי ממון ועוד.

אולי מטעם זה בוכים בעת אמירת כל נדרי, לזכות להבין ענייני שבועות על בורים.

מטה אפרים תרי"ט באלף המגן סקי"ט: " על כן יש חרדה ובכיה והתעוררות גדול לכל אדם בערב יוהכ"פ לעת ערב, מפני שאז באהשטן לקטרג על כל אחד בכח גדול מפני שהוא שעה אחרטנה של עשי"ת דביוהכ"פ לית ליה רשותא לאסטוני, ע"כ בוכים אז אנשים ונשים וטף"

סגי נהור כתב:

יונת אלם כתב:מטה אפרים תרי"ט באלף המגן סקי"ט: " על כן יש חרדה ובכיה והתעוררות גדול לכל אדם בערב יוהכ"פ לעת ערב, מפני שאז באהשטן לקטרג על כל אחד בכח גדול מפני שהוא שעה אחרטנה של עשי"ת דביוהכ"פ לית ליה רשותא לאסטוני, ע"כ בוכים אז אנשים ונשים וטף"

https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f ... 40#p492418

עיינתי כעת באלף המגן ואכן פותח: כתב הריב"ש ז"ל שעל כן יש חרדה כו'. והמקור הוא כתר שם טוב שהעתקתי לעיל (אם כי מקורו שלו לא נודע).
קצת תימה על הכותב הנכבד שהשמיט המלים הראשונות...
יש להעיר שאלף המגן הוא תוספת מאוחרת ואינו לבעל מטה אפרים.

ראה ס' יסוד ושורש העבודה, שער י"א פרק ו', (עמ' רל"ח):

"ויעורר אדם לבו מאוד אל הבכי בעת אמירת כל נדרי לתקן ..."

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... 253&hilite

דרך ישרה כתב:... ואכן זהו ההקדמה לכל נדרי, אנו מתירין להתפלל עם העברינים, וזהו הסיום לכל נדרי, ונסלח וכו'.
אגב, לפי המקובל ה- הניגון ששרים בכל נדרי הוא מזמן אנוסי ספרד, שזה היה הפעם היחידה בשנה שהם היו באים בחשאי ובמסירות נפש לבית הכנסת. אם תרצו דוקא יתכן שזהו המנהג להתרגש, ברגעים אלו היו רואים את הכאב הגדול, איך יהודים נדחו כ"כ ובעניותם הם כואבים את מצבם ובאים לאמירת כל נדרי. זה היה הזמן להבין את שפל מצבם בגלותם הנוראה, אז התעוררו לבכיה.

הרבה דמיונות נכתבו על הקשר בין כל נדרי לתקופת אנוסי ספרד, וכנראה בלי כל בסיס.
לדוגמה, עד היום כל לבלר מתחיל (וגם הרבה מורות בבתי הספר) יודע שכשמדברים על כל נדרי חייבים להזכיר את האנוסים.
ובאחד הספרים המפורסמים (כמדומה בספר התודעה) כותב שההקדמה "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים" נתחברה בזמן אנוסי ספרד, עבורם!
אך זו טעות מפורסמת, כי הנוסח נזכר כבר בקדמונים, כמדומה ע"י התשב"ץ תלמיד מהר"ם מרוטנבורג, ונזכר בטור וכו'.
[ויש גם לבדוק אם זה בכלל יכול להתאים ל"אנוסים", כי תלוי אם פירוש המילה עבריינים הכוונה עוברים על תקנות הקהל בלבד, או על כל התורה כולה, ואכמ"ל].
וכן המציאו שהניגון של כל נדרי (איזה ניגון, האשכנזי או הספרדי?) מקורו מאנוסי ספרד. האם מישהו מצא לזה בסיס "רציני"?
לכאורה נראה שאיזה סופר או עיתונאי מוכשר המציא את זה (לפני דור או שני דורות), וכל האחרים העתיקו אחד מהשני בלי לבדוק אם זה מוסמך.
מעניין לשמוע באיזה ספר או עיתון הופיע לראשונה הקשר בין כל נדרי לאנוסים, בין בענין ההקדמה "אנו מתירים להתפלל...", בין לגבי הניגון של כל נדרי.

דברי הגר"ה זקס זצ"ל על בכיה בכל נדרי - viewtopic.php?f=17&t=20839#p204866

פרנצויז כתב:ובאחד הספרים המפורסמים (כמדומה בספר התודעה) כותב שההקדמה "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים" נתחברה בזמן אנוסי ספרד, עבורם!
אך זו טעות מפורסמת, כי הנוסח נזכר כבר בקדמונים, כמדומה ע"י התשב"ץ תלמיד מהר"ם מרוטנבורג, ונזכר בטור וכו'.

ראה ספר התודעה (ירושלים תשל"ו) ח"א (תשרי) עמ' נא-נב.

פרנצויז כתב:מעניין לשמוע באיזה ספר או עיתון הופיע לראשונה הקשר בין כל נדרי לאנוסים, בין בענין ההקדמה "אנו מתירים להתפלל...", בין לגבי הניגון של כל נדרי.

באוצר ישראל (אייזנשטיין) כרך ה', סוף ערך כל נדרי, עמ' 276, מביא מהעיתונים "המליץ" ו"הצפירה", ראה מש"כ שם: "יש אומרים כי הנוסח כל נדרי נתקן בשביל האנוסים בספרד, וכי גם ניגונו הנעים נובע ממקור ספרד בזמן הרדיפות (עי' המליץ שנת 1868 צד 270, והצפירה שנת 1885 צד 361), אולם דבריהם בטלים, כי סדר כל נדרי היה ידוע כבר בימי הגאונים כמבואר לעיל, אך אפשר שהנגון הוא ספרדי".
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... 284&hilite



המליץ שנת 1868 24 ספטמבר עמ' 270
http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_heb/ ... k=33529D3F

הצפירה שנת 1885 24 נובמבר עמ' 361
http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_heb/ ... k=32430B25