פורום אוצר החכמה

בעזרת הבורא ית'

אדם שפגע בחבירו, ובמשך הזמן נתרפא הנפגע מכאבו, ושכח את מה שהיה. אם נשאל אותו היום, האם יש בליבו קפידא על הפוגע, ישיב כי כבר שכח מה שהיה וזה לא מעניין אותו (ואפשר עוד להוסיף, שיחסיו עם הנ"ל תקינים).

האם יש צורך לבקש מחילה?

לענ"ד זה שאלה מאד נדירה, כיון שקשה למצוא מי שאכן שכח ממש מפגיעה אמיתית שפגעו בו, מסתבר שאם יזכירו לו ויעוררו אצלו את התחושה של אותו זמן, הכאב קצת יחזור.

אולם גם אם באמת שכח את הפגיעה, הרי שעדיין צריך לבקש מחילה על הכאב שגרם לו באותו זמן, שהרי זמן מסויים בחיים היה לו כאב מחמת אותו אדם, נכון שהכאב נשכח, אבל על אותו זמן צריך לבקש מחילה.

אברך כתב:לענ"ד זה שאלה מאד נדירה, כיון שקשה למצוא מי שאכן שכח ממש מפגיעה אמיתית שפגעו בו, מסתבר שאם יזכירו לו ויעוררו אצלו את התחושה של אותו זמן, הכאב קצת יחזור.

אולם גם אם באמת שכח את הפגיעה, הרי שעדיין צריך לבקש מחילה על הכאב שגרם לו באותו זמן, שהרי זמן מסויים בחיים היה לו כאב מחמת אותו אדם, נכון שהכאב נשכח, אבל על אותו זמן צריך לבקש מחילה.

לדעתי דוקא זה שכיח מאד, הרבה פגיעות בשעת מעשה זה כאב, יום/יומים והכאב חולף, עובר שבוע והם כבר חברים טובים, אם אכן ברגע שהוא נזכר בפגיעה, מציפים אותו רגשות זעם ופגיעה אכן הכאב לא חלף, אבל רובא דאינשי על פגיעות קטנות (כמו למשל על עקיצות בין חברים וכדו') שוכחים די מהר. ומה שבאמת משאיר רושם זה רק פגיעות משמעותיות וחמורות, שלא מצויות לכל אדם ביום-יום. (ובנימה אישית, כאשר אני מנסה להיזכר האם יש מישהו שפגעתי בו ברמה שאם עכשיו הוא יזכר שוב במאורע הוא יכעס עלי? לא נראה. האם מצוי שפגעתי בצורות שונות פגיעות קטנות, כן. ועל כן השאלה היא למעשה. ולדעתי כך רוב בני אדם).

לגופה של שאלה, אתה משיב שצריך לבקש מחילה גם בכה"ג. אשמח לשמוע מקורות לאחד מן הצדדים, דוקא בסברא אני נוטה לומר שאי"צ, אבל אשמח לשמוע עוד דעות מחכמי אתרא קדישא הדין.

אדם שנתן בשוגג מכה כואבת מאד לחבירו, והכאב נמשך זמן מה, ולאחר זמן כבר עבר, האם אינו צריך לבקש מחילה?
האם יש חילוק בין פגיעה פיזית לפגיעה נפשית?

אברך כתב:אדם שנתן בשוגג מכה כואבת מאד לחבירו, והכאב נמשך זמן מה, ולאחר זמן כבר עבר, האם אינו צריך לבקש מחילה?
האם יש חילוק בין פגיעה פיזית לפגיעה נפשית?

אם באמת אין בלב הנפגע טרוניא על חבירו, אז לכאורה מסתבר שאין צורך. אבל בדרך כלל בפגיעות כאלו קשות, דרך בני אדם לזכור זאת זמן ארוך. אבל אני דיברתי על הפגיעות הקטנות שם המצויות. (פגיעות גדולות בסגנון זה, הם לדעתי הסיפור האמיתי של הבין אדם לחבירו).

יש ספר תורת האדם לאדם בעניני בן אדם לחבירו, יש שם מאמר של הרב יהושע עדס מקול תורה, בתוך הדברים הוא כותב:
ועוד יש נפק"מ אם חבירו נצטער על ידו ולאחר זמן שכח מזה לגמרי האם צריך לבקש מחילה דלכאורה גם זה תלוי בספיקו של ה"חפץ חיים", דהרי היום למעשה אין לחבירו שום נזק או צער דמה לי אם פייסו ואין לו צער או דשכח מהדבר ואין לו צער, דבשלמא אם גם בלי צער צריך לבקש מחילה א"כ עדיין חסרה כאן בקשת מחילה אבל אי נימא דבלי צער אין צריך לבקש מחילה א"כ גם בנידון דידן ששכח מהצער אין צריך לבקש מחילה. אמנם נראה דבזה ודאי צריך מחילה דכל ספיקו של החפץ חיים הוא רק שעשה פעולת נזק כלפי חבירו וחבירו לא הוזק, דבזה יתכן דאין צריך לבקש מחילה דלמעשה בסוף התברר שלא עשה כל נזק, ודומה לזורק אבן על כלי של חבירו ולבסוף באה רוח שאינה מצויה והזיזה את הכלי שודאי פטור דלמעשה לא הזיק, וה"נ בלשון הרע כיון דנתברר דלא הזיק אין על מה לבקש מחילה, אבל שציערו ושכח מהענין הרי ודאי הזיקו והדין בקשת מחילה הוא לא רק דין להחזירו למצב שלא יהא מצטער אלא זה דין שאם ציער את זולתו הוי כמו בעל חוב שצריך לבקש מחילתו, ועיין לקמן אות ב' שיבואר באורך אי"ה.

כמובן שאפשר לחלוק, אבל הדברים לענ"ד מתקבלים.

אולי ניתן להביא ראיה מהצורך לבקש מחילה מהמתים.
אולי ניתן להביא ראיה מהצורך לבקש מחילה מהקב"ה על חטא ישן, אף שהאדם כבר מתנהג כשורה כעת, והקב"ה מרוצה ממעשיו.

כך אמר איש ירושלים: המלבין פני חבירו אין לו חלק לעולם הבא - והמפייסו לא כל שכן.

כנראה שהכוונה כגון דא, שלפעמים הפיוס רק מעורר שוב את ההלבנה שכבר חלפה ועברה, ולפעמים זה שכביכול ביישו אותו אף לא הרגיש כי הלבינו את פניו, והנה מתוך הפיוס וההתעסקות שוב ושוב במה שכבר היה, מעוררים אצלו לפעמים לראשונה את רגש ההכלמה והפגיעה
לפעמים מוטב לא לטפל בפצעי העבר

ישא ברכה כתב:בעזרת הבורא ית'

אדם שפגע בחבירו, ובמשך הזמן נתרפא הנפגע מכאבו, ושכח את מה שהיה. אם נשאל אותו היום, האם יש בליבו קפידא על הפוגע, ישיב כי כבר שכח מה שהיה וזה לא מעניין אותו (ואפשר עוד להוסיף, שיחסיו עם הנ"ל תקינים).

האם יש צורך לבקש מחילה?

רק שאני אבין
מנין לפוגע שהנפגע שכח מהפגיעה?
תקינות היחסים אינה מעידה כי אם על טוב לבו של הנפגע או על היותו אדם פרקטי אבל לא על שכחת הפגיעה או מחילתה.
אני, למשל, לא שכחתי הרבה מהפגיעות שנפגעתי ולא תמיד הפסקתי לנהל יחסים תקינים עם הפוגעים

לדעתי פגיעות קלות רוב בני אדם שוכחים ואין להם קפידא לאחר זמן, כמובן שבכל ספק יש ללכת לחומרא.

אין אדם יודע מה בלב חבירו וגם אם הפוגע חושב שהנפגע שכח מהפגיעה לא תמיד הדבר כך

דודי צח כתב:כנראה שהכוונה כגון דא, שלפעמים הפיוס רק מעורר שוב את ההלבנה שכבר חלפה ועברה, ולפעמים זה שכביכול ביישו אותו אף לא הרגיש כי הלבינו את פניו, והנה מתוך הפיוס וההתעסקות שוב ושוב במה שכבר היה, מעוררים אצלו לפעמים לראשונה את רגש ההכלמה והפגיעה
לפעמים מוטב לא לטפל בפצעי העבר

זה תלוי במחלוקת הידועה המיוחסת לח"ח ולר' ישראל סלנטר, האם יש לפרט את החטא בפני הנפגע גם כאשר הוא אינו יודע כלל שנעשה כלפיו חטא ועל ידי בקשת המחילה מגדילים צערו.
ושורש המחלוקת, האם בקשת המחילה היא עבור הפוגע או עבור הנפגע.

לא נראה לי שזה השורש
גם ר"י סלנטר מודה שיש ענין בבקשת מחילה עבור הפוגע אלא שהוא סובר שאין זה שֹוה בנזק הפגיעה המחודשת שתיגרם לנפגע

להפך, הצד של הח"ח הוא הצד שלענ"ד אינו מובן - לפגוע בחברו כדי להשיג לעצמו מחילה כלפי שמיא. הלא כל הטעם שצריך לבקש מחילה מחבירו הוא כי המכוון במצוות שבאל"ח הוא החבר, ובזה הן נבדלות ממצוות שבאל"מ. וכבר נידון ענין זה בארוכה בכמה אשכולות (ושם הערתי שיש לתמוה על אלה שמספרים על רב אחד שהמתין מלפייס ילד שנפגע ממנו עד שנעשה בר מצוה כדי שיהיה בר מחילה).

לא כרתבתי שהצד של הח"ח מובן
כתבתי שר"י סלנטר אינו חולק על העין של בקשת מחילה ביחס לפוגע אלא שהוא סובר שאין לעשות זאת על חשבון הנפגע

אם הבנ"א יזכר מהפגיעה לכאורה הרי זה מוכח שזה עדיין חרוט לו בלב כמשהוא לא נעים ובוודאי שחייב מחילה.ולא מבין את השאלה בכלל ,ואם השאלה היתה שהוא לא רוצה להכאיב לו כעת בפירוט הפגיעה,לכאורה כדאי שלא יפרט אלא יבקש מחילה אם פגע בו בעבר זה יועיל.

זה לא נכון
פעמים רבות אם לא יזכירו לו לא יחשוב על זה וישכח מהענין ואילו אם יזכר אף בכללות הענין יכאיב לו

אני התכונתי לשאול על אופן שאפילו אם יזכירו לו את הסיפור הוא יבטל את הדבר, ותגובתו תהיה ששכח ולא איכפת לו ממה שהיה. כתבו כאן שזה לא שכיח, אבל דוקא לדעתי זה מצוי. כשאני חושב על עצמי האם יש לי קפידא על אדם כל שהוא? עכשיו לא. האם בשנות חיי פגעו בי בצורות שונות? כן, אבל ב"ה גם כשאני מצייר לעצמי כל מיני פגיעות (אפי' כאלו שהיו קשות בשעתם), זה לא מעורר בי רגש כל שהוא. האם אני צדיק? לא, בריה משונה? מקווה שלא
מה דעת החכמים דפה, צריך מחילה או לא צריך.

יש בחובות הלבבות שער התשובה פרק ט

ישא ברכה כתב:אני התכונתי לשאול על אופן שאפילו אם יזכירו לו את הסיפור הוא יבטל את הדבר, ותגובתו תהיה ששכח ולא איכפת לו ממה שהיה. כתבו כאן שזה לא שכיח, אבל דוקא לדעתי זה מצוי. כשאני חושב על עצמי האם יש לי קפידא על אדם כל שהוא? עכשיו לא. האם בשנות חיי פגעו בי בצורות שונות? כן, אבל ב"ה גם כשאני מצייר לעצמי כל מיני פגיעות (אפי' כאלו שהיו קשות בשעתם), זה לא מעורר בי רגש כל שהוא. האם אני צדיק? לא, בריה משונה? מקווה שלא
מה דעת החכמים דפה, צריך מחילה או לא צריך.

אני הבנתי שעל זה אתה שואל אבל לא הבנתי מנין לך מה הנפגע חושב אם שכח ולא אכפת לו או שאינו רוצה לעשות מזה ענין.
מה שאתה כותב לגבי הרגשותיך כנפגע זה הגיוני מאד אבל איך אתה יודע מה השני חושב או איך הוא ידע שזה מה שאתה חושב?

ישא ברכה כתב:אני התכונתי לשאול על אופן שאפילו אם יזכירו לו את הסיפור הוא יבטל את הדבר, ותגובתו תהיה ששכח ולא איכפת לו ממה שהיה. כתבו כאן שזה לא שכיח, אבל דוקא לדעתי זה מצוי. כשאני חושב על עצמי האם יש לי קפידא על אדם כל שהוא? עכשיו לא. האם בשנות חיי פגעו בי בצורות שונות? כן, אבל ב"ה גם כשאני מצייר לעצמי כל מיני פגיעות (אפי' כאלו שהיו קשות בשעתם), זה לא מעורר בי רגש כל שהוא. האם אני צדיק? לא, בריה משונה? מקווה שלא
מה דעת החכמים דפה, צריך מחילה או לא צריך.

זכורני, כי שאלו את מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א האם ההורים צריכים לבקש מבניהם מחילה על מה שפגעו בהם שלא כדין? והשיב שכיון שהיחסים ביניהם כעת תקינים זו מחילה גמורה. איני זוכר במדויק, והיכן הדברים התפרסמו.

אולי יש לחלק בין הורים ובנים לאינשי דעלמא שכן ההורים והבנים בד"כ יימצאו באיזה קשר.
מלבד זאת הבנים חייבים בכבודם וההורים חייבים בחינוך הילדים כך שיתכן מאד שיפגעו בהם שלא כדין ואולי ע"ז א"צ מחילה אבל באחרים כן

אני יודע שדברי יהיו לצנינים לעיני סוג מסוים מהחברים כאן, אולם בכל אופן אני מעלה את דברי לאלו שיבינו לרוחי.
עברתי על השאלה ודיוני החברים כאן.
לדעתי, כאשר אנו באים לדון בדבר זה, שומא עלינו להבין עניינים אלו שבין אדם לחבירו בהסתכלות פסיכולוגית.
כלפי מה הדברים אמורים?
נשאל כאן, לגבי פגיעה שחלפה עם הזמן, והנפגע שכח מהפגיעה.
ואני שואל את עצמי, נניח שאכן הוא שכח את הפגיעה; אך האם אכן השכחה מעידה על כך שהפצע הגליד ונתרפא? או אולי זה דווקא מעיד על עוצמת הכאב הכל כך גדול שהנפש לא יכולה להתמודד איתו, ונוצר כאן 'הדחקה' של הכאב (דוגמא פשוטה לזה, יכול להעיד כמעט כל אחד שעבר מוות של בן משפחה קרוב, בשעות הראשונות, ולפעמים אפילו ימים שבועות וחודשים, האדם לא חש את הכאב והחיסרון, כי הנפש לא יכולה להכיל את עוצמת הכאב)!

ואני יביא דוגמא מעצמי, נפגעתי ממישהו קשות, ואני ממשיך לנהל איתו קשרי חבירות תקינים, גם כלפי פנים!
אולם אם אני מתיישב עם עצמי ודעתי, ונותן לרגשות שלי אודות האירוע ההוא לעלות מעצמם תוך הרפיית החושים, עוצמת הכאב כל כך קשה היא.
מבחינה פסיכולוגית, המערכת הנפשית שלי מבינה שכדאי לי להמשיך לנהל איתו קשרי חבירות, ולו בשביל הכבוד העצמי. והדברים נעשים כמובן בצורה אוטומטית.
אבל סליחה ומחילה אמיתית - אין כאן!

אין בכוחי להאריך יותר, אולם ברור לי, שלפייס אדם נצרך לרדת היטב להבין את נבכי הנפש. וכמו כן להעמיק במשמעות של כאב, פגיעה וסליחה.

יהודה בן יעקב כתב:

ישא ברכה כתב:אני התכונתי לשאול על אופן שאפילו אם יזכירו לו את הסיפור הוא יבטל את הדבר, ותגובתו תהיה ששכח ולא איכפת לו ממה שהיה. כתבו כאן שזה לא שכיח, אבל דוקא לדעתי זה מצוי. כשאני חושב על עצמי האם יש לי קפידא על אדם כל שהוא? עכשיו לא. האם בשנות חיי פגעו בי בצורות שונות? כן, אבל ב"ה גם כשאני מצייר לעצמי כל מיני פגיעות (אפי' כאלו שהיו קשות בשעתם), זה לא מעורר בי רגש כל שהוא. האם אני צדיק? לא, בריה משונה? מקווה שלא
מה דעת החכמים דפה, צריך מחילה או לא צריך.

זכורני, כי שאלו את מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א האם ההורים צריכים לבקש מבניהם מחילה על מה שפגעו בהם שלא כדין? והשיב שכיון שהיחסים ביניהם כעת תקינים זו מחילה גמורה. איני זוכר במדויק, והיכן הדברים התפרסמו.

אם מישהו זוכר או מכיר כעי"ז, נא לא ימנע טוב. לצערינו הר"ז מן הדברים המצויים ביותר.

אולי שייך קצת;

שו"ת רש"י סי' רמה - שנים שנתקוטטו זה עם זה... קפץ זה ונשבע שלא למחול לו עולמית... אם תימצי לומר דחיילא שבועה, יכול הוא לנשקו ולדבר עמו באהבה ובחיבה הואיל ואינו מוצא מחילה מפיו או לאו... ולחבקו ולנשקו שאין לך מחילה גדולה מזו. שהרי כתוב בתורה וישב אבשלום בירושלים שנתיים ימים ופני המלך לא ראה וזה היה כנגד אמנון אחיו שהרג. ובשעת המחילה כתיב ויבא יואב אל המלך ויגיד לו ויקרא אל אבשלום ויבוא אל המלך וישתחו לו אפים לפני המלך וישק המלך לאבשלום. ומדאשתיק קרא ולא אמר הריני מוחל, מכלל דנשיקה מחילה מעליותא היא.

עושה חדשות כתב:אולי שייך קצת;

שו"ת רש"י סי' רמה - שנים שנתקוטטו זה עם זה... קפץ זה ונשבע שלא למחול לו עולמית... אם תימצי לומר דחיילא שבועה, יכול הוא לנשקו ולדבר עמו באהבה ובחיבה הואיל ואינו מוצא מחילה מפיו או לאו... ולחבקו ולנשקו שאין לך מחילה גדולה מזו. שהרי כתוב בתורה וישב אבשלום בירושלים שנתיים ימים ופני המלך לא ראה וזה היה כנגד אמנון אחיו שהרג. ובשעת המחילה כתיב ויבא יואב אל המלך ויגיד לו ויקרא אל אבשלום ויבוא אל המלך וישתחו לו אפים לפני המלך וישק המלך לאבשלום. ומדאשתיק קרא ולא אמר הריני מוחל, מכלל דנשיקה מחילה מעליותא היא.

כמדומני רבינו בחיי כותב בדיוק להיפך בענין יוסף ואחיו, שאמנם הוא נישקם ובכה עליהם וניחם אותם ודיבר על לבם, אבל כיוון שלא אמר "מחלתי" - נענשו בעשרת הרוגי מלכות.

אם עדיין לא כתבו אז יש על זה נידון ויש לכאורה ראיה מרבא בגמ' שהמציא עצמו לפני אותו טבח שפגע כדי שיבקש ממנו מחילה ואם לא היה צורך לבקש היה יכול למחול לו בלי שיבקש ולא היה צריך להמציא עצמו לטבח ויש לחלק.