הזכרתני הספד מעניינא דיומא ומענינא דאשכולא:
אני זוכר שהייתי בישיבה וחברים עסקו שם בשאלה למה אנחנו לא מתחברים למצוות כמו סוכה ולולב. דיברו על תורת הסוד ועל הסמליות של כל אחד מארבעת המינים, ואני לא הבנתי על מה הם מדברים. בבית שלנו היית אתה יושב בסוכה, מחובק עם הלולב, ולא יכול להניח אותו. כך במשך כל החג, ובייחוד ברגעים האחרונים של סוכות, לפני שהגיע שמחת תורה. היית יושב בסוכה ולא יכול לעזוב אותה. מחבק בידיך את ארבעת המינים עד הרגע האחרון. בכלל, אהבת לעשות דברים עד הרגע האחרון. גם את הסוכה אהבת בכל לבבך. היית ישן שם אפילו בגשם עם שמיכה ממפת ניילון, כי 'מצטער פטור מן הסוכה' – אבל אתה הצטערת רק מחוץ לסוכה.
"אני זוכר בסוכות האחרון, כשגילו אצלך את הסרטן הארור, הייתי איתך בבית חולים וחשבת שלא תחזור כבר הביתה. כשחזרנו הביתה נכנסת ואמרת בקול על סף דמעות: 'פחדתי שלא אראה שוב את הסוכה'. אהבת המצוות שלך הייתה אמיתית [...] אנחנו ראינו את אבא באסרו חג רץ מהר לתפילת שחרית, כי הוא מתגעגע לתפילין שלו שכבר שבוע לא הניח.