סיפורו של אלול

.השוחט · הודעהעל ידי **.השוחט** » ג' ספטמבר 24, 2019 3:00 am

לאחר שהחברים לא מחו על העלאת השיחה הקודמת בשלימותה לכאן.
ארהיב עוז להעלות עוד שיחה שנאמרה בבית מדרשינו כמה וכמה פעמים.
זו שכאן נכתבה בשנת תשע"ו.
כמה וכמה יהודים טובים אמרו לי שזה שינה להם את כל הגישה לראש השנה ולאלול.

סיפורו של אלול

אלול כמעט לא נזכר בקדמונים

אנחנו עומדים שוב בחודש אלול. כרגיל אנחנו נבוכים מה בדיוק זה אומר אלול. ועד שאנחנו מתחילים קצת להיכנס לענין כבר חלף עבר לו האלול. הסיבה העיקרית למבוכה שלנו היא מפני שאלול הוא בעיקרו הכנה ליום הדין של ראש השנה, ומכיון שלא לגמרי ברור לנו עניינו של הדין, שבאמת יש בו כמה וכמה עניינים, ממילא איננו יודעים כל כך מה טיבו של אלול. וכדי שהאלול לא יברח לנו מתחת לידיים חלילה, ננסה בס"ד לעמוד על סוד עניינו.

הציבור גדול בלי עין הרע, וחלקו צעירים שקשה עליהם להקשיב זמן רב לדברים עמוקים, על כן נספר סיפור, שהוא ממש עניינו של אלול. היה ראוי להקדים כמה הערות על אלול שמתיישבים על ידי הסיפור, אבל נסתפק בהערה אחת קטנה. ספרי המוסר של הדורות האחרונים עשו מאלול עסק גדול ונורא. והדבר מופלא מאד איך זה שבקדמונים כמעט לא נאמר על כך דבר. אצלינו יום טו באב הוא כמעט לא נושא. ובגמרא יש עליו סוגיות בשני מקומות. גם במס' בבא בתרא וגם בתענית. כל אחת מהם היא עמוד שלם ובו מונים את כל טעמי טו באב על מה ולמה הוא יום טוב לישראל. ועל חדש אלול ממש לא מצינו בקדמונים וכ"ש בחז"ל שום דבר. כאילו אלול זה מין זמן "לא רשמי" שכזה, כמעט סודי, שרק ספרי המוסר שמדריכים אותנו כדבר איש אל רעהו מואילים לספר לנו עליו.

יראת העונש

הקדמה קצרה נוספת. ידוע שמלבד מצות אהבת ה' ישנה מצוה של יראה. אחת משש מצוות תמידיות. ולא רק יראת הרוממות אלא גם יראת העונש כפשוטו. וכל הספרים הקדושים מלאים בנושא זה עד מאד. ישנם אף ספרים רבים שהאריכו בתיאורי עונשי שמים למיניהם כדי להחדיר יראת העונש בלבבות. ובאמת בלי יראת העונש לא היינו מחזיקים מעמד. זה מיסודי האמונה הגדולים להאמין ולזכור את ענין שכר ועונש כפשוטו. אמנם בזמנינו, כנראה בגלל חולשת הדורות האחרונים, ממעטים לעסוק בנושא זה, ובכל זאת שלא תשתכח תורת יראת העונש לגמרי, אנו עוסקים בזה פעם בהרבה זמן, והזמן גרמא.

מסופר על הגה"ק בעל ישמח משה, מייסד שושלת סאטמר, שהיה רב בעיר גדולה בהונגריה בשם איהל. היו בה בתי מדרשות רבים, ובמשך חדש אלול הוא היה מדבר בכל בתי המדרשות, ובכולם הוא היה מדבר על ראש השנה אך ורק בסגנון שמח ומרומם, על הזכות והשמחה לקבל פני מלך בהמלכתו, ולהזדכך ולהתרומם על ידי זה וכו' כידוע. ובכל זאת לנעילה הוא היה עובר בעצמו לפני התיבה, והיה מודיע שמי שיכול יבוא להתפלל עמו. טרם גשתו לתיבה היה עולה לומר דברי כיבושין, ובכל שנה היה אומר את אותם מילים. וכך היה אומר, לא כל מי שהיה כאן בשנה שעברה נמצא כאן עכשיו (כלומר כבר נתבקש לישיבה של מעלה), ואז היה מתבונן אט אט על כל הקהל ומסיים, ולא כל מי שנמצא כאן עכשיו יהיה בשנה הבאה. ואז כשכל הקהל היה פורץ בבכי של יראה, הוא היה דופק בידו על העמוד ופותח בתפילת נעילה. ללמדך שאולי אין להאריך בכך, אבל פטור בלא כלום גם אי אפשר.

אולי בכל זאת ראוי לציין שהדברים הבאים חריפים מאד יחסית למקובל היום, ואינם מיועדים לבעלי לב חלש או עצבים רופפים וכדומה.

הארץ בה לא מתו

נעבור לסיפור המובטח. רק חשוב עד מאד להקדים ולומר שאין זה משל, כמנהג המגידים לבאר את ענייני אלול ור"ה על ידי משלים רבים ויפים, ואין זה כאגדות רבה בר בר חנה ודומיהן שיסודן רמז וסוד, אלא זה סיפור אמיתי כפשוטו ממש, ובס"ד בסיום הסיפור ניתן את הפרטים ההיסטוריים שלו. וכדאי לציין שרבים וגדולים אשר שמעו את הסיפור הזה אמרו שזה שינה להם את כל המבט על אלול ואת כל הגישה לראש השנה עצמו. הבה נטה אוזן.

היה היתה פעם ארץ אחת שלפתע קרה בה דבר מאד מוזר. אנשים הפסיקו להזדקן ולמות בה. אף אחד לא חלה ולא הזדקן ולא מת. מובן שבתחילה שמחו שם האנשים שמחה גדולה. מי זה לא ירצה לחיות לנצח בבריאות במלוא כוחותיו. אולם כעבור כמה שנים החלו להבין שבנס זה טמונה גם בעיה גדולה עד מאד. היות שהמשיכו להיוולד בה תינוקות כרגיל, ולמות לא מתו, הארץ החלה להיות קטנה על יושביה. כל פיסת אדמה נבנתה למגורים, ולא נותר מקום לשדות לגדל תבואה, ולא לבניית מפעלים ובתי חרושת. לא היתה עבודה לצעירים, היות שכל העבודות מולאו בהצלחה על ידי המבוגרים שלא מזדקנים, וככל שעברו השנים המצב נעשה נורא. והבינו שאם זה ימשיך כך הארץ תאבד לגמרי, ולא ברכה היא זו אלא קללה נוראה.

מובן שבגלל המצוקה של שטחי המחיה והאפשרויות המוגבלות, החלו מריבות על כל דבר, ועם הזמן הלכו האנשים ונעשו אלימים ומושחתים, וכל הממלכה הפכה למלכות זדון ורשע.

המלך קרא אליו לאסיפה את כל השרים ואת כל חכמי העם המומחים למיניהם, לשבת על המדוכה ולנסות למצוא מה הפיתרון. ישבו כל השרים והחכמים עם המלך ודנו בדבר במשך זמן רב ולא מצאו שום פיתרון, מלבד פיתרון אכזרי מאד. להוציא להורג מדי פעם אחוז מסויים של האוכלוסיה כדי לפנות מקום לנשארים. מובן שניסו לחשוב על אפשרויות אחרות, אלא שכולן לא פתרו את הבעיה והמסקנה היתה זו. טובת האוכלוסיה, הן בגשמיות והן ברוחניות, דרשה את הפיתרון הנורא הזה.

חוקי דילול האוכלוסיה

לאחר שהגיעו באופן עקרוני להחלטה המזעזעת הזו בלית ברירה, המשיכו החכמים לדון בפרטיה. דהיינו ראשית כל כמה אחוזים מהאוכלוסיה יש להרוג, וכל כמה זמן יש לבצע זאת, ועל ידי מי, ובאיזה אופן, והעיקר את מי יבחרו להיות מוצא להורג ולפי איזה קנה מדה.

ובכן הם עשו חשבון שגידול קטן זה יהיה אפשרי לספוג ולא צריך להרוג בדיוק כמספר הנולדים אלא קצת פחות. הם עשו את כל החישובים ועלה בידם שיש להרוג כל שנה בערך אחוז וחצי מהאוכלוסיה. כלומר 3 אנשים מכל מאתיים. או 30 מכל אלפיים. או 300 מכל עשרים אלף. או 3000 מכל מאתיים אלף. כלומר בעיר כגדלה של עירינו בני ברק בערך, יש להרוג פעם בשנה 3000 איש! כדאי קצת לנסות לדמיין כמה מקום תופסים 3000 איש בישיבה צפופה, כדי להבין את גודל המימדים של קבוצה שכזו.

המשיכו לדון בנושא והגיעו למסקנה שלחומר הענין, יש הכרח שהמלך בכבודו ובעצמו יעסוק בענין הזה ויפקח עליו אישית. אחרת ישלמו שוחד, ויהיה המון אי הגינות, או פזיזות. [ידוע שבמדינות שעדיין נהוג להוציא פושעים להורג, יש להקדים כמה וכמה הליכים מורכבים עד שזה קורה. גם חז"ל אמרו שסנהדרין ההורגת אחת לכמה שנים נקראת קטלנית]. אמנם למלך יהיו עוזרים ומסייעים כפי שיפורט מיד, אבל המילה האחרונה היא שלו.

הנושא הבא על סדר היום היה לפי איזה קנה מידה יוחלט מי לחיים ומי למוות. הגיעו למסקנה שהיות שכולם צעירים ובריאים לנצח, אין סיבה שזה יהא קשור לגיל, אלא עדיף שזה יהא קשור למדת התועלת שכל אחד מביא לציבור. מי שפעיל היטב וממלא את תפקידיו בשלימות, יישאר על מכונו. אבל אלו שמזלזלים ולא מביאים תועלת, מתוכם יבחרו את הנידונים למוות, למרות שלא חטאו חטא המחייב מיתה, אלא כדי לפנות מקום כמדובר.

איך יוכלו לקבוע מי מביא תועלת ומי לא. הוחלט שיקימו בכל עיר ועיר ועדה שתשב שם ותקבל כל הזמן רשימות מדוייקות מכל המפעלים עם דיווח מפורט על כל עובד, האם הוא תמיד נמצא וכשהוא נמצא האם הוא באמת עובד או שהוא אוכל לחם חינם כעבדו של רב נחמן שאמרו עליו "נהום כריסיה לא שווה". הוועדה הזו תעדכן כל הזמן את הרשימות, ולמועד הקבוע בשנה בה מתקרב זמן ההריגה, תהא בידם רשימה מוכנה עם המלצות את מי להרוג. בעיר של עשרים אלף תושבים יכינו רשימה של 300 שמות כאלו, ובעיר של מאתיים אלף תושבים יכינו רשימת שמות המכילה 3000 אנשים וכנ"ל.

כאמור, היות שזו שאלה של חיים ומוות, וחלילה עלולים לטעות, או לנהוג בפזיזות יתר, לכן הוחלט שבכל עיר יקימו מקום להריגה השנתית הזו, וליד המקום יקימו ארמון קטן למלך, והוא בעצמו יבוא ביום המיועד לעיר, ויעבור על הרשימות ורק אחרי שיאשר אותן יבוצע גזר הדין. ולא עוד אלא שכל אדם ואדם יהא זכאי להיכנס אל המלך לראיון אישי קצר ובו הוא יוכל לומר שלדעתו הוא מועיל, או לתרץ את עצמו אם יש לו סיבה מדוע הוא באמת לא היה כל כך יעיל, או לנסות לבקש מהמלך להתחשב בו לפנים משורת הדין. והמלך אחרי ששומע את דבריו מסמן אם לרשימת החיים או חלילה לרשימה השחורה.

ביצוע החוקים בפועל

לאחר שהוחלטו כל ההחלטות הנ"ל, תיכף ומיד בנו בכל עיר ועיר מגרש מיוחד עם קיר שלידו מעמידים את הנידונים למות מול כיתת היורים. ליד המגרש נבנה כאמור ארמון קטן עבור המלך ובני פמלייתו, ונקבע לכל עיר תאריך מסויים שבו יבוא המלך מלווה עם כיתת היורים, ויאשר את הרשימה ומיד היא תבוצע. כל עיר קיבלה את התאריך שלה והדבר פורסם פרסום רב וגדול. ותהום כל הארץ.

בשנה הראשונה אנשים עוד לא כל כך הפנימו את הענין, אבל התאריך הגיע, והמלך בא ברוב פאר והדר. הרשימה כבר היתה מונחת לפניו על השולחן, אנשים הובהלו מבתיהם בזה אחר זה, כל אחד הוכנס למלך בבהילות, המלך הקשיב ומיד החליט, בדרך כלל אישר את הרשימות, ולפעמים אכן שינה משהו קטן, הוסיף מישהו לרשימה השחורה או הוריד ממנה. מי שאושר על ידי המלך כבר לא חזר הביתה. אלא הוכנס שם לתא כלא, ומיד כשנתקבצו 10 איש הם הועמדו ליד הקיר ומיד נשמעו היטב היריות בכל העיר והקברנים הוציאו מיד את 10 הגופות לבית הקברות, לקברים שהיו מוכנים לכך מבעוד מועד. כל כמה דקות נורו עוד 10 אנשים, ובעיר שהיו בה מאתיים אלף איש, 3000 נורו ונקברו באותו היום.

למחרת המלך כבר עשה אותו דבר בעיר אחרת. מובן שכשמוע האנשים את היריות ושמעו את השמות מי נהרג, כל העיר נבוכה, ולא רק המשפחות שיקיריהן נלקחו, אלא כל איש ואשה אחזתם פלצות וחלחלה. בשנה הבאה כבר מתחילת השנה ידעו כולם שזה לא צחוק. הרציניים אכן השתדלו כל השנה למלא את תפקידם נאמנה. גם מי שהתרשל קצת השתדל תיכף ומיד לחזק את עצמו כדי שחלילה לא יהיה ברשימה הנוראה. ובפרט לקראת סוף השנה כולם השתדלו מאד להתחזק במילוי תפקידם. וכשהגיע המועד כל אחד היה מוכן עם הטיעונים שלו בקצרה, או להוכיח בוודאות שהוא אכן מילא את תפקידו, או להתחנן על נפשו ולהסביר מדוע התרשל מסיבה טובה או פחות טובה ולבקש שיתנו לו עוד שנה לנסות. מובן שמי שכבר החל את החיזוק לפני בוא המלך, וזה כבר בא לידי ביטוי בדוחות של הוועדה, היה לו הרבה יותר סיכוי לשכנע את המלך לתת לו עוד שנה.

חיזוק בלתי רשמי לקראת המועד

דבר מעניין במיוחד החל להיווצר בכל הארץ. כשהתקרב המועד השנתי, היה כל אבא שרואה שיש לו בן קצת רשלן, פונה אליו ומסביר לו שאם הוא לא יתחזק מהר והשיפור לא יופיע ברשימות והמלצות הועדה, הרי יהא לו מאד קשה לשכנע את המלך לתת לו עוד צ'אנס. מה שאין כן אם כבר יראו ברשימות את השינוי לטובה, יהא הרבה יותר קל לבקש מהמלך לנסות עוד שנה. כל חבר שראה שחבירו מתרשל, שוחח עמו את השיחה הזו. וכך בחודש האחרון לפני המועד כולם היו בדרך כלל במצב מצויין. ומי שלא, נעבך אכן סיים את תפקידו בעולם.

מישהו שם שאל פעם את חבירו, אמור נא מדוע בחודש הזה כולם כל כך משתדלים, האם יש איזה חוק מיוחד על החודש הזה שיש להתאמץ בו, או עונש מיוחד למתרשלים בו, הרי לא ראיתי דבר כזה בשום ספר חוקים. אמר לו חבירו, אכן אין שום חוק כזה, זה באמת לא רשמי בכלל, זו פשוט עצה טובה שכל בר דעת מבין לבד, ומי שלא מבין חבריו מסבירים לו מפה לאוזן.

בארץ שלנו לא מתים!

עד כאן הסיפור הנורא. והרי אמרנו שאין זה מעשה שלא היה אלא מעשה שהיה ממש. ולמען האמת הוא לא רק היה אלא הוא הווה. ולא רק בארץ אחת אלא בכל העולם כולו. הכדור הארץ שלנו הוא הוא הארץ הזו. ונבאר את הדבר.

בכדור הארץ שלנו למעשה לא מתים. מי שחושב שמתים כאן, זו מחשבת כפירה. כאן יש אך ורק הוצאה להורג. המלך שלנו, הוא הקב"ה, מחליט פעם בשנה את מי יש להשאיר בחיים, ספרי חיים, ואת מי יש להוציא להורג, ספרי מתים רח"ל. וזה בערך באחוז שדיברנו. מכל אלפיים איש שכל אחד מאיתנו מכיר בערך, 30 מהם לא יחיו בשנה הבאה. זו הסטטיסטיקה. המלך מחליט זאת לכל העולם ביום אחד, א' תשרי. הוא לא זקוק לתאריך נפרד לכל עיר. הוא לא צריך ועדות. אין לו בעיה של עומס. כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון. גם בסקירה אחת וגם מבט על כל אחד בנפרד. המלך שלנו גם לא זקוק למגרש מיוחד ולא לתפוס את האנשים, הוא רק גוזר בראש השנה, פלוני יוצא להורג ביום פלוני בתאונת דרכים. פלוני יוצא להורג ביום פלוני על ידי התקף לב, וכן הלאה. כשמגיע התאריך לא צריך לתפוס, הגזר דין כבר מבוצע אוטומטית ברגע הנכון באופן המדוייק שנגזר.

העירוני שכדאי לחדד נקודה חשובה. להבדיל ממלך בשר ודם, שאילו היה חלילה נוהג כמו בסיפור, וקובע חיים ומוות של נתיניו, הרי היינו מגדירים אותו בצדק ארכי רוצח. אלא שמלך בשר ודם לא נמסרו בידיו חיי בני אדם, אלא אם כן מצד דינא דמלכותא להעניש חוטאים, אבל עומס אנשים אין לפתור כמובן בדרך זו. או שיימצא פיתרון או שישאיר בידי שמים. אבל מלכו של עולם, מלבד שהוא בורא החיים והמוות ובידו נפש כל חי ומי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל, עוד זאת שאצלו כל מי שנלקח, לא רק שזו טובה לאנושות, אלא בעומק הענין זו גם הטובה הכי הגדולה לאדם עצמו, וזה התיקון גם בשבילו והכל נעשה באהבה וברחמים גדולים אין קץ. ודי בזה כאן.

[הבן של הרב דסלר פנה לאביו במכתב בו הוא מבקש עצה איך להרגיש כראוי את ראש השנה. כותב לו הרב דסלר שלגבי הראש השנה המתקרב אין לו כל כך עצה, אבל יש לו עצה לשנה הבאה. וכך הוא כותב לבנו, בכל פעם שיקרה משהו בשנה הבאה, נניח בחודש חשון ימות אדם שאתה מכיר, מיד תאמר לעצמך, זה לא קרה עכשיו בחשון, זה כבר קרה בא' תשרי, כעת זה רק הביצוע. וכך על כל ארוע ואירוע, תזכיר לעצמך שזה נגזר בא' תשרי. ואז ממילא כשיבוא א' תשרי בשנה הבאה, כבר יהא חקוק בעצמותיך שזה היום בו הכל קורה, ותצטרף ממילא לאלו שחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין].

הדין הוא איך השתמשנו במה שקיבלנו

וכבר נתבאר בקדמונים ובכל הספרים הקדושים שהקב"ה יש לו חשבונות רבים, כי לא מחשבותיכם מחשבותי, ואין בידינו להבין את החלטותיו. אבל יש חשבון אחד שאנחנו בודאי יודעים ויש בידינו לעשות משהו בענין. והוא מה שכתבו הקדמונים שעיקר הסיבה שראש השנה הוא יום הדין, זה בגלל שביום הזה, יום תחילת מעשיך, הבריאה מתחדשת, ומקבלים את כל התקציבים לשנה הבאה, כמו מלך שמחלק את המתנות השנתיות כל שנה באותו יום בו הוא הומלך. ולכן טרם חלוקת התקציב יש דין, לידע איך השתמשנו במה שקיבלנו בשנה שעברה. בעצם בתורה לא נזכר בכלל שזה יום דין. עיקר היום הוא כביכול יום המלכת הבורא מחדש על ידי השופר, יום תרועה, אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, אלא שהדין הוא מתבקש מאליו, שהרי לא יתכן לחלק בלא דין וחשבון על מה שנעשה עם החלוקה הקודמת.

כאן המקום להזכיר את מה שהיה שגור על פיו של הרב מבריסק זצ"ל, "בראש השנה אין חזקות". כלומר אדם חושב שהוא מוחזק, הוא מוחזק בחייו, בבריאותו, בממונו, בידידיו וכן הלאה. וכל מה שהוא צריך להתפלל בר"ה זה רק שהחזקה תמשיך ללא תקלות. ולכן כל התפילה שלו נראית בהתאם. אבל האמת איננה כך בכלל. אלא מלכתחילה בראש השנה שעבר הוא קיבל חיים רק לשנה אחת בלבד. ללא שום קשר אם היה צדיק או חטא חלילה. החיים שקיבל בשנה שעברה נגמרו. הבריאות נגמרה. הפרנסה והחברים וכו'. הכל נסתיים.

מגיע ראש השנה חדש, הבריא והחולה באותו מצב בדיוק. הכרטיס של שניהם ריק. העשיר והעני באותו מצב. אין לקב"ה כל קושי לתת עושר לעני ולהפסיק לתת לעשיר. וכן בכל התחומים. אומרים בסליחות "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך", המובן הפשוט הוא ענין של הכנעה. אנחנו באים בלי שום דרישות. מודעים לכך שלא מגיע לנו. אנחנו רק מבקשים מתנת חנם כמו עני בפתח. אבל לדברינו יש כאן עוד מובן. אנחנו באמת באים בידיים ריקות. אין לנו כלום, ומבקשים ממנו יתברך למלא לנו את כל המאגרים לשנה הבאה.

מרן החפץ חיים היה רגיל לומר, שאנשים חושבים שכמו שיש "חברה ש"ס", או "חברה משניות" וכדומה, כך יש "חברה שטארבערס", כלומר חבורה שכזו שמדי פעם מת אחד מהם, אבל כאילו לסתם בני אדם שאינם חברים באותה חבורה, אין הדבר נוגע. וכבר בזוהר הקדוש אמרו, אזיל איניש בהאי עלמא וסבור דדיליה הוא לדרי דרין. [הולך לו האדם בזה העולם וסבור הוא ששלו הוא לדורי דורות]. וכן כתב רבינו יונה אפילו על אנשים מבוגרים "ומן התמיהה והפליאה כי יעמוד האדם בחצי ימיו ותיראה בו היבושת ותחל הריסות הבנין, ואיך טחו עיניו מראות ולבבו מהשכיל כי הולך הוא הלוך ונסוע אל בית עולמו יומם ולילה". וכל שכן שצעירים אינם מעלים זאת על דעתם. ובאמת כאמור זו טעות גמורה. מכיון שבכל ראש השנה מסתיימים החיים של כולם, וצריך לקבל מחדש, ולא כולם מקבלים, ולפעמים גם צעירים הם מאלו שלא מקבלים רח"ל. ולא על חינם מתחנן כל איש ישראל, מנער ועד זקן טף ונשים "זכרינו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבינו בספר החיים".

ומכיון שבראש השנה מחלקים הכל מחדש, ומכיון שבארץ שלנו יש חוק דילול אוכלוסיה, לא מחלקים חיים לכולם. יש אחוז וחצי שצריכים להפסיק לקבל כרטיס חיים. וכן בכל שאר התחומים. לכן המלך שלנו כביכול מכניס כל אחד לדין, וכביכול אומר לו, שנה שעברה נתתי לך, הבה נבדוק האם כדאי לתת לך שוב, או יש אחרים שינצלו את מתנת החיים והבריאות טוב ממך. אשרי מי שנרשם מיד בספר החיים בלי בעיות. אפשר גם לפנות לרחמיו של הבורא יתברך ולפעמים נענים מסיבות שונות, או בגלל זכות אבות, או בגלל זיכוי הרבים, או בגלל מעביר על מידותיו, ועוד. אבל אין ספק שמי שכבר התחיל להשתנות באלול, יש לו זכות טענה הרבה יותר מבוססת בבואו לבקש חיים וחסד לעוד שנה. זו הסיבה שבעצם אין חיוב גמור בחודש אלול להשתפר, ולכן קיצרו בזה הקדמונים, אלא שעצה טובה מאד יש כאן, אותה מודיעים לנו באהבה ספרי המוסר.

מי שיתבונן בזה היטב, ראשית כל ירויח שראש השנה שלו ייראה אחרת. הבקשות שלו ביודעו שידיו ריקות לגמרי ממש, יהיו הרבה יותר מעומק הלב והרבה יותר בהכנעה שזו מצות היום בר"ה. ושנית ירויח שכל האלול שלו יקבל כיוון. אין צורך להיכנס למתח מיותר, וזה גם לא עוזר לכלום. אבל צריך להתחיל לשפר באופן מעשי את כל נקודות הרפיון במרץ ואולי אפילו בשמחה, וכך נגיע מוכנים ליום הדין.

יש לציין שבראש השנה יש עוד נושאים שלא באו כאן כלל לידי ביטוי. כח עצום להתחדשות ולהשתנות לטובה. המלך קרוב, ממליכים אותו בשמחה, מקבלים מלכותו עלינו בשמחה ואהבה, ועוד כמה עניינים שמצידם זה יום שמחה, אכלו משמנים וכו' כי חדות ה' היא מעוזכם. הספרים גם מזכירים לנו שהשופט הוא אבינו הרחמן, ואוהב אותנו הרבה יותר מאשר אנחנו אוהבים את עצמינו, ושביום הזה הוא יום של חלוקה, חלוקת מתנות. אבל כל זה כבר דרגה גבוהה יותר. ולרוב לצעירים אין שייכות אמיתית איתם. הבסיס של ראש השנה זה יום הדין, ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, ועל זה תקנו זכרינו לחיים ואת כל שאר הבקשות המיוחדות לימים אלו, והוא גם יום קבלת המלכות עלינו, ואין לך קבלת מלכות פשוטה יותר מאשר מי שמבין היטב שכל חייו וענייניו תלויים לגמרי בידיו יתברך וממנו הוא מבקשם ביום זה. מי שזוכה להבנה הבסיסית והפשוטה הזו, יזכה בהמשך גם להמלכת הבורא יתברך מתוך רוממות ושמחה.

יהי רצון שנזכה לנצל היטב את ימי האלול הגדולים, ונזכה ביום הדין להיכתב ולהיחתם בספרן של צדיקים גמורים לחיים טובים ולשלום.

פילווישוק

כאחד מני רבים ממעריצי הרב השוחט שליט"א, וקורא בשקיקה את דבריו הנפלאים והמיוחדים שעולים באתרא הדין, הרשימות המאליפות הכתובות בטוב טעם, שמתוכן משתקפים נקיות הדעת וטעם זקנים, יראה טהורה ודיוק היסטורי, לא האמנתי כי הדברים כאן גם יצאו מעטו-מאתו. הדברים אכן התפרסמו כבר [אולי בעלון?] ולפני שנתיים שמעתי אותם מצוטטים, ונהפכו מעיי. אולי פעם היה עניין לעורר את פחד הדין, את הפלצות, את עומק הדין. פעם, כשיהודי היה משוכנע בכל נפשו שהקב"ה אוהב אותו כבן יחיד, היה צורך לעורר את היראה, שהאוהב ואינו ירא - בועט. אך לענ"ד, אסור וטעות לפרסם רעיונות כאלו היום. איני יודע מי הם היהודים שהתחזקו מהדברים, אך ברור לי שלא מדובר בבחורים מן השורה. הסיפור של אלול כפי שהוא הופך את ... לרוצח המונים, וצריך לרצות אותו כדי שאני לא יהיה אחד מהנרצחים... החותך חיים לכל חי - זה לא שח"ו הוא חותך לכל חי את החיים באיזה שלב, אלא שהוא מחלק ומעניק חיים לכל חי בכל רגע בטובו. נכון שברגע שהוא מפסיק לחלק - הכל נגמר, אבל כל רגע עד אז - מה שקורה זה חסדים [וגם הפסקת השפע משורש החסד, אבל זה לא הנושא]. במחילה מכבוד הכותב שהנני מעריצו ומעריכו מאוד, אך הדברים האלה אינם ראויים להיאמר, כל שכן להתפרסם. בדור שאנשי חינוך הבוחנים את הנוער במבחן אסוציאציות מגלים שרוב מוחלט של הנבנחים מצרפים מושג 'יראת שמים' למושגים של דיכאון, שחור, עצב וכדומה, לחדד את הנקודה הזאת - זה דבר שלא ייעשה. ושוב, אבקש את סליחת הכותב שליט"א שעפר אני תחת כפות רגליו, אך הדברים הסעירו אותי לפני כשנתיים כששמעתי אותם, ועכשיו ביותר, כשנודע לי שממקור טהור כזה יצאו, וכשגגה שיצאה מלפני השליט.

דרומי · הודעהעל ידי **דרומי** » ג' ספטמבר 24, 2019 10:45 am

לענ"ד אין בפרסום דברים אלו בפורום זה בעיה מיוחדת. נראה שחלק נכבד מחברי הפורום כאן לא יזיק להם חיזוק ביראת שמים, גם אם בדרך 'עקומה' במקצת (לענ"ד).

הבעיה תהיה כאשר מחנכים ומחנכות שלא ניחונו בפקחות יתירה יעבירו את הדברים הלאה ואף יוסיפו ויפחידו את המחונכים והמחונכות...

חכמים היזהרו בדבריכם, שמא ישתו וכו'.

בברכה המשולשת

לי הקטן יש הערה אחרת (אחרי בקשת המחילה מהגאון הצדיק הרב השוחט שליט"א שאני תמיד נפעם מדבריו הנשגבים כאן בפורום, וומשתדל לקחת משהו מהדברים ולהחזק ביראת שמים):
אנשי כנסת הגדולה התמקדו בתפילות ראש השנה בעניין ההמלכה עצמה ובעניין גילוי מלכותו וכבודו עלינו (כן הוא בכל התוספות ברכה השלישית ובמלכויות ובשפורות), רק בזכרונות נזכר עניין הדין, וגם זה מתוך אספקלריא של המלכה. בר"ה אדם בכלל לא אמור לחשוב על עצמו ועל ענייניו האישיים (וכדברי הזוה"ק על הב הב הב) אלא רק על ההמלכה. (ידעתי שיש בדברי רבותינו גדולי המוסר לא כך, אך בדברי אדוננו הגר"א מפורש כדבריי, וכן לפניו.)

דרומי · הודעהעל ידי **דרומי** » ג' ספטמבר 24, 2019 10:53 am

הדברים נידונו במקומות רבים, אבל במבט פשוט אי אפשר להתעלם מתפילת 'אבינו מלכנו' שבה מבקשים 'כתבנו בספר פרנסה וכלכלה', 'שלח רפואה שלמה לחולי עמך', ועוד כהנה וכהנה

תורה מפוארת

יישר כח על המאמר המעורר!!

בברכה המשולשת

דרומי כתב:הדברים נידונו במקומות רבים, אבל במבט פשוט אי אפשר להתעלם מתפילת 'אבינו מלכנו' שבה מבקשים 'כתבנו בספר פרנסה וכלכלה', 'שלח רפואה שלמה לחולי עמך', ועוד כהנה וכהנה

זו אכן שאלה טובה מאוד, אך סוכ"ס א"א להתעלם מהנוסח שתיקנו אנשי כנסת הגדולה.

בברכה המשולשת

בברכה המשולשת כתב:
דרומי כתב:הדברים נידונו במקומות רבים, אבל במבט פשוט אי אפשר להתעלם מתפילת 'אבינו מלכנו' שבה מבקשים 'כתבנו בספר פרנסה וכלכלה', 'שלח רפואה שלמה לחולי עמך', ועוד כהנה וכהנה

זו אכן שאלה טובה מאוד, אך סוכ"ס א"א להתעלם מהנוסח שתיקנו אנשי כנסת הגדולה.

ועוד דבר משמעותי מאוד (שחשבתי שכתבתי לפני כן, ואני ראיתי עכשיו שלא. טעות גדולה שלי):
כל עניין ראש השנה בתפילה (בנגלה) הוא המלכת הקב"ה על ידי כנסת ישראל דלתתא וגילוי מלכותו ע"י כנסת ישראל דלתתא. האדם הפרטי איננו נזכר כלל, והוא לא ממין העניין. (בנסתר הכל מכוון לכנסת ישראל דלעילא, כידוע. וכבר כתב אדוננו הגר"א על התפילה של כל השנה שאסור לשים מגמתו על עצמו, אלא רק לתיקון כנס"י דלתתא וכנס"י דלעילא)
(ולכאורה זו התשובה גם לעניין אבינו מלכנו, שהבקשה היא שלכלל ישראל יהיה שפע, כדי שיתקדש שמו יתברך בעולם, ולא לענייניו של פלוני או של אלמוני, ואכן יודעני שיש המתאמצים לכוון כך באבינו מלכנו ולא לחשוב על אף אדם פרטי כלל אלא רק על גילוי שכינתו יתברך כנ"ל)

חיים שאול

מי אמר שבעולם שלנו צריך סיבה כדי לקבל חיים, הרי אין שום מניעה שכולם יחיו ולא יהי׳ מזה שום הפסד, ואולי מי שלא הזיק לא ימות רק בגלל שאין סיבה לתת לו לחיות

עקביה · הודעהעל ידי **עקביה** » ג' ספטמבר 24, 2019 11:23 am

האם אותו אחוז וחצי של מתים כל שנה בעולמנו לא מורכב ברובו מהנפטרים מיתה טבעית מזקנה?

תורה מפוארת

עקביה כתב:האם אותו אחוז וחצי של מתים כל שנה בעולמנו לא מורכב ברובו מהנפטרים מיתה טבעית מזקנה?

זה גם בככל הדין, מי מהם ימותו.

עקביה · הודעהעל ידי **עקביה** » ג' ספטמבר 24, 2019 1:03 pm

ועל זה ניתן לומר: "בכדור הארץ שלנו למעשה לא מתים. מי שחושב שמתים כאן, זו מחשבת כפירה. כאן יש אך ורק הוצאה להורג"?
כלומר, הצעיר שנהרג בתאונת דרכים והזקן בן 97 שנלב"ע בשיבה טובה מקרה אחד להם, שניהם במקרה נמצאו חוטאים או לא מועילים או לא פרודקטיביים.
האמנם?

עזריאל ברגר

כבר חז"ל אמרו שרק אחד מאלף(!) מת בזמנו...

עקביה · הודעהעל ידי **עקביה** » ג' ספטמבר 24, 2019 1:14 pm

היכן?

עכ"פ אדם קשיש שעדיין מתפקד, לומד ומקיים מצוות, אמור לפי תיאוריה זו לחיות לעולם. זה המצב?

עזריאל ברגר

עקביה כתב:
עזריאל ברגר כתב:כבר חז"ל אמרו שרק אחד מאלף(!) מת בזמנו...

היכן?

תיקון: אחד ממאה. ב"מ קז,ב, ע"פ פירש"י.

.השוחט · הודעהעל ידי **.השוחט** » ג' ספטמבר 24, 2019 7:52 pm

פילווישוק כתב:... לא האמנתי כי הדברים כאן גם יצאו מעטו-מאתו. הדברים אכן התפרסמו כבר [אולי בעלון?] ולפני שנתיים שמעתי אותם מצוטטים, ונהפכו מעיי.

אולי פעם היה עניין לעורר את פחד הדין, את הפלצות, את עומק הדין. פעם, כשיהודי היה משוכנע בכל נפשו שהקב"ה אוהב אותו כבן יחיד, היה צורך לעורר את היראה, שהאוהב ואינו ירא - בועט. אך לענ"ד, אסור וטעות לפרסם רעיונות כאלו היום.

איני יודע מי הם היהודים שהתחזקו מהדברים, אך ברור לי שלא מדובר בבחורים מן השורה.

הסיפור של אלול כפי שהוא הופך את ... לרוצח המונים, וצריך לרצות אותו כדי שאני לא יהיה אחד מהנרצחים... החותך חיים לכל חי - זה לא שח"ו הוא חותך לכל חי את החיים באיזה שלב, אלא שהוא מחלק ומעניק חיים לכל חי בכל רגע בטובו. נכון שברגע שהוא מפסיק לחלק - הכל נגמר, אבל כל רגע עד אז - מה שקורה זה חסדים [וגם הפסקת השפע משורש החסד, אבל זה לא הנושא].

במחילה מכבוד הכותב... , אך הדברים האלה אינם ראויים להיאמר, כל שכן להתפרסם. בדור שאנשי חינוך הבוחנים את הנוער במבחן אסוציאציות מגלים שרוב מוחלט של הנבנחים מצרפים מושג 'יראת שמים' למושגים של דיכאון, שחור, עצב וכדומה, לחדד את הנקודה הזאת - זה דבר שלא ייעשה.

ושוב, אבקש את סליחת הכותב... אך הדברים הסעירו אותי לפני כשנתיים כששמעתי אותם, ועכשיו ביותר, כשנודע לי שממקור טהור כזה יצאו, וכשגגה שיצאה מלפני השליט.

עד כאן דברי הרב, בהשמטת כמה דברים מסביב לתוכן.
חזרתי והעתקתים בקיטוע ברור, כדי שהקול הזה יישמע. כך ראוי.

איני רוצה חלילה להתווכח, ולא לדלל את הדברים הבהירים והנחרצים, אך מכיון שאני מייצג כאן את הצד השני, אני רוצה להגיש את זה נכון. אני עצמי מחנך למעלה מ30 שנה בס"ד, ואף פעם איני מזכיר מילה אחת של עונש וכדומה, בדיוק מהטעמים שהסביר כאן הרב פילוושיוק. שלא להביא את התלמיד ל"חרדת"שמים... את המאמר הזה אני אומר פעם ב3 שנים. הוא עטוף 3 שנים של דיבורים אחרים מלפניו ומלאחריו. גם בשעת האמירה הוא עטוף מאד בתורה שבעל פה. יש עמי מעל 200 מאמרים בכתובים. זה האחד והיחיד שהנושא הזה נזכר בו. אני בקשר עם התלמידים ויודע היטב אם חלילה זה יכול להזיק למישהו, אני דואג שהוא לא יהיה, או דואג לו אחר כך. וב"ה אף פעם זה לא הזיק.

אני לא שמעתי שפירסמו את זה. זה בוודאי ללא ידיעתי ולא הייתי מרשה לפרסם בעלון. רק במקום כמו כאן או בספר נכבד. והקורא החכם יבין את אשר לפניו, אם הוא סובר לגמרי כמו הרב פ' או עכ"פ ישקול לפי הנתונים שלפניו.

אני עצמי הפריע לי מאד שהנושא של יראת העונש נעלם כליל, איני רוצה לפרט כעת את המקורות בחובה זו, כדי לא לדלל את הצד השני. ולמרות כל האמת בדברי הרב פ', סברתי שצריך להשמיע את קול השופר הזה פעם בכמה שנים, שלא תשתכח תורת יראת העונש, ותטבע באוקיינוס הליטופים. שאלתי לפני כן כמה מגדולי המשגיחים הליטאיים וכמה מגדולי המשפיעים החסידיים (א' מהם סיפר לי את המעשה עם הישמח משה), והסכימו עמי לגמרי. ובכל זאת איני אומר קבלו דעתי. אדרבא אני מסכים כאן שיש צד שני, הוא ידוע לי היטב, ואני מחובר לו בכל רמ"ח ושס"ה. מה שנאמר כאן הוא "יציאה" גדולה עבורי גם כן, ובכל זאת אני מגיש אותה לציבור, ואני שמח שהושמע הצד שכנגד, והושמע היטב.

על שאר הנקודות שעלו בדברי שאר המגיבים, דומני שהשבתי היטב, אמנם בקצרה, כבר בתוך המאמר. אולי אנסה בהזדמנות להשיב לכל א' מההערות בכבוד הראוי.

נוטר הכרמים

כמו בהרבה ויכוחים, לענ"ד, כולם צודקים.

צודק הרב השוחט שאין לאטום את האוזן מתקיעת השופר שנועדה להחריד את העם,
אין להשכיח לגמרי את תורת 'יראת העונש',
ואפילו לא את חרדת 'יום המיתה',
ובפרט בימים שכל עצמותם הם ימי מורא ודין כלשונות התפילות והפיוטים וכל רבותינו הפוסקים,
ופוק חזי, הכינוי הרווח 'ימים נוראים', ותפילת ונתנה תוקף המרעידה כל נים שבלב, ואם אבן הוא נימוח.

הכל ענין של מינון לפי השעה והמקום והגיל, ועוד פרטים.

ובכל זאת אם בפחד מן הדין עסקינן, ברצוני להעתיק כמה קטעים מרשימותי במשך השנים להבהרת ענין זה מכמה היבטים.

"ושמעתי מהגה"צ רבי צבי גרינהויז שליט"א לבאר, שזה ודאי שאין בר"ה המושג של פחד בעלמא ממה שעתיד לבוא על האדם, פחד כזה שהוא אפוף ברגשי חדלון ויאוש ואינו מניב שום תוצאות, כאשר אין בכח הפחד לשנות מאומה מהעתיד הנשקף לו . על פחד כזה נאמר הפס' פחדו בציון חטאים, [עי' גיטין נו, ב]. פחד זה הוא ההיפך ממידת הבטחון בה', גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי.

ברם, אימת הדין זוהי אימה מעצם הדין ולאו דווקא מהעונש הבא בעקבותיו.
כאשר אדם נמצא בהרגשת אחריות שגורלו נתון בידו, והוא אינו יודע לנכון את מצבו האמיתי עתה באורו העצום של המשפט המוציא לאור את כל מעלליו.
הוא חש היטב בשפלות שהגיע אליה ע"י החטאים שהיא זו המורידתו לשאול תחתיות, חטאים תרדף רעה והחטא עצמו הוא הממית, ואזי הוא נתון כולו בדאגה תמידית היאך יש ביכלתו לשנות את מצבו וגזר דינו ע"י תשובה וריבוי מעשים טובים, לשוב אל בוראו ולשפר ולחדש את מעשיו, וע"י זה לנוס מפח פשעו.

ומשל למה"ד, לאדם הפוסע על חבל דק הנטוי בין שמים לארץ, אשר יודע את גודל אחריותו בזו השעה, שכל צעד שלו מכריע את חייו.

ולכן ודאי שאין כאן שום סתירה, ודאי שההנהגה בר"ה איננה של עומד לגרדום ויוצא ליהרג, אלא 'אכלו משמנים ושתו ממתקים כי חדות ה' היא מעזכם', וכל ענין המשפט שמחת הבריאה כולה היא, אז ירננו כל עצי יער כי בא ה' לשפט את הארץ, וזהו תיקון הארץ וכל הדרים עליה.

אבל כיון שעדיין ביד כל אדם להיטיב את מעשיו ולשוב בתשובה, הרי רגשות אימת הדין עצומים המה, והיום נורא ואיום הוא, כי ביום זה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון לחתוך קצבה ולכתוב גזר דינם, ומי יצדק לפני בוראו.

אולם כל זה טוב ויפה כאשר הפחד והאימה מובילים לעשיה ולריבוי של זכויות, ועמידה משופרת לפני ה' למשפט, אבל 'ירא ורך הלבב' בעלמא אין לו מקום עמידה בקשרי המלחמה, להכניס מורך ויאוש בלבבות, חלילה".

===========

נזכרתי השבת מויכוח שהיה לי בעבר לפני קרוב לעשור שנים עם אחד מן המשגיחים בישיבות שהוציא חוברת על תשובה, ובה צמצם והוריד מאוד את הרוממות של תשובה, ובאתי אליו בכמין טענה על כך, וטען שהוא מכיר את המצב השורר בישיבות,
שבגלל האוירה שמכניסים לאלול ולימים הנוראים עם המתח וה'פלצות', הרבה בחורים אמרו לו שהינם מעדיפים לדלג על כל התקופה הזאת, ללכת לישון בערב ראש חודש אלול ולהתעורר לשמחת תורה....
ואני נעניתי כנגדו שאינני מאמין, וזה לא יכול להיות, שאף שבודאי שיש הרבה מתח ולחץ וכבידות שאינה אהובה על רוב הציבור בימים אלו, ומצוי המון קוצר רוח ותחושה של דחיה מזה, אבל עדיין נראה לי שרוב האנשים לא היו מוותרים לגמרי על כל התקופה הזאת, על האליה ועל הקוץ...

ובזמנו הגדרתי זאת בכתב במילים אלו: "דומה כי ניתן להתווכח עם הקביעה הנ"ל,
בכל אחד מאיתנו כבני אנוש שוכנים דרך קבע רצונות ותחושות שונות, שלרוב הינם צרות זו לזו.
ודאי אין להתעלם מהרגשת מועקה שחוזרת ושבה בימים הנוראים, לא קל הוא לאדם להכות על חטאיו ולקבל על עצמו להשתנות, ועוד באוירת אימת הדין כאשר ספרי חיים וספרי מתים פתוחים. גם שכיחה היא הרגשת הקלה ואנחת רווחה עם צאת הצום, וכניסה באחת לעליצות ושמחת ימי חג הסוכות.
אך מאידך, כמה מאיתנו היו מוותרים מראש על ההתעלות והרוממות שנפלו בנחלתם בימים אלו, על חויות הזיכוך וההטהרות?
האומנם היינו מבכרים לדלג על הכסה והעשור, ולהוותר עם רוע השאור?".

נדמה כי כל מי ששהה במחיצת רבינו הגר"ש אויערבאך זצוק"ל בימים הנוראים לא היה מוותר עליהם בקלות.
שם ראינו וחוינו את האיזון הנכון בין היראה והאהבה, בין השמחה והחדוה "בשמך יגילון כל היום" "חדות ד' היא מעוזכם", לבין הפחד והאימה.
הקפיצות העצומות והאגרופים הקמוצים כף אל כף בעת שוררו 'אין קיצבה לשנותיך', קשה לתאר למי שלא זכה.
הבכיות לפני קיום מצות תקיעת שופר והכובד ראש הנורא של ההמלכה, ומאידך הסיפוק והקורת רוח אחרי תום העבודה, אמת מה נהדר.

א_צאנזער · הודעהעל ידי **א_צאנזער** » ג' ספטמבר 24, 2019 8:31 pm

נוטר הכרמים כתב:נזכרתי השבת מויכוח שהיה לי בעבר לפני קרוב לעשור שנים עם אחד מן המשגיחים בישיבות שהוציא חוברת על תשובה, ובה צמצם והוריד מאוד את הרוממות של תשובה, ובאתי אליו בכמין טענה על כך, וטען שהוא מכיר את המצב השורר בישיבות,
שבגלל האוירה שמכניסים לאלול ולימים הנוראים עם המתח וה'פלצות', הרבה בחורים אמרו לו שהינם מעדיפים לדלג על כל התקופה הזאת, ללכת לישון בערב ראש חודש אלול ולהתעורר לשמחת תורה....
ואני נעניתי כנגדו שאינני מאמין, וזה לא יכול להיות, שאף שבודאי שיש הרבה מתח ולחץ וכבידות שאינה אהובה על רוב הציבור בימים אלו, ומצוי המון קוצר רוח ותחושה של דחיה מזה, אבל עדיין נראה לי שרוב האנשים לא היו מוותרים לגמרי על כל התקופה הזאת, על האליה ועל הקוץ...
.

שאלה:
באיזה ישיבות כיום יש 'פלצות'?!

האם לא היה כאן עוד אשכול על נידון זה?

עקביה · הודעהעל ידי **עקביה** » ג' ספטמבר 24, 2019 8:39 pm

עזריאל ברגר כתב:
עקביה כתב:
עזריאל ברגר כתב:כבר חז"ל אמרו שרק אחד מאלף(!) מת בזמנו...

היכן?

תיקון: אחד ממאה. ב"מ קז,ב, ע"פ פירש"י.

בגמ' חגיגה ד: רואים שמת קודם זמנו הוא דבר יותר מדי חריג, ועל כרחינו צריך להבין שכוונת רש"י אינה לפרש שתשעים ותשעה נתקצרו ימיהם ומתו בלא עתם ורק אחד השלים את שנותיו, אלא על דרך שמשמע מתוס' (ב"מ שם ד"ה תשעין), שאותו שמת בדרך ארץ היינו שחייו כלים ממילא, וכל השאר מביא עליהם הקב"ה איזו סיבה שימותו, וללא אותה סיבה היו ממשיכים לחיות, אבל הסיבה מגיעה כשהגיע זמנם.

ישא ברכה · הודעהעל ידי **ישא ברכה** » ג' ספטמבר 24, 2019 10:17 pm

פילווישוק כתב:כאחד מני רבים ממעריצי הרב השוחט שליט"א, וקורא בשקיקה את דבריו הנפלאים והמיוחדים שעולים באתרא הדין, הרשימות המאליפות הכתובות בטוב טעם, שמתוכן משתקפים נקיות הדעת וטעם זקנים, יראה טהורה ודיוק היסטורי, לא האמנתי כי הדברים כאן גם יצאו מעטו-מאתו. הדברים אכן התפרסמו כבר [אולי בעלון?] ולפני שנתיים שמעתי אותם מצוטטים, ונהפכו מעיי. אולי פעם היה עניין לעורר את פחד הדין, את הפלצות, את עומק הדין. פעם, כשיהודי היה משוכנע בכל נפשו שהקב"ה אוהב אותו כבן יחיד, היה צורך לעורר את היראה, שהאוהב ואינו ירא - בועט. אך לענ"ד, אסור וטעות לפרסם רעיונות כאלו היום. איני יודע מי הם היהודים שהתחזקו מהדברים, אך ברור לי שלא מדובר בבחורים מן השורה. הסיפור של אלול כפי שהוא הופך את ... לרוצח המונים, וצריך לרצות אותו כדי שאני לא יהיה אחד מהנרצחים... החותך חיים לכל חי - זה לא שח"ו הוא חותך לכל חי את החיים באיזה שלב, אלא שהוא מחלק ומעניק חיים לכל חי בכל רגע בטובו. נכון שברגע שהוא מפסיק לחלק - הכל נגמר, אבל כל רגע עד אז - מה שקורה זה חסדים [וגם הפסקת השפע משורש החסד, אבל זה לא הנושא]. במחילה מכבוד הכותב שהנני מעריצו ומעריכו מאוד, אך הדברים האלה אינם ראויים להיאמר, כל שכן להתפרסם. בדור שאנשי חינוך הבוחנים את הנוער במבחן אסוציאציות מגלים שרוב מוחלט של הנבנחים מצרפים מושג 'יראת שמים' למושגים של דיכאון, שחור, עצב וכדומה, לחדד את הנקודה הזאת - זה דבר שלא ייעשה. ושוב, אבקש את סליחת הכותב שליט"א שעפר אני תחת כפות רגליו, אך הדברים הסעירו אותי לפני כשנתיים כששמעתי אותם, ועכשיו ביותר, כשנודע לי שממקור טהור כזה יצאו, וכשגגה שיצאה מלפני השליט.

אני לא סבור כמוך. כמו כל דבר צריך את שני הצדדים (כפי שכתב הרב הנוטר קודם), האהבה וההטבה הם יסוד הכל אבל אי אפשר למחוק את החלק של העונש מהתורה, זה חלק מהמערכת בין האדם לבין הקב"ה, כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. וזה צריך לנענע את האדם מהמשבצת עליה הוא תקוע בעבודת ה'. ואל דאגה, לא כל כך מהר נכנסים לדיכאון וליאוש. לפעמים תבוא התעוררות, לפעמים סערת רגשות, אבל מהר מאד האדם חוזר לסורו ולשטף החיים. ובהחלט מידי פעם צריך להעמיד את זה בצורה חריפה ומוחשית, ואולי משהו יזוז.

.השוחט · הודעהעל ידי **.השוחט** » ד' ספטמבר 25, 2019 1:22 am

ראשית. יישר כח לבמה המופלאה הזו.
וכי היכן עוד יתכן להעלות מאמר, וחצי יום אחר כך כבר קראוהו 300 איש ונתנו דעתם על כל פרט וכו'.

לגבי הפולמוס האם בזמנינו ראוי להעלים לגמרי את ענין יראת העונש,[להמליץ לחזנים לקצר בונתנה תוקף, ללמוד מהר ובהבלעה את הגמרא של ספרי מתים, וכו'], או בכל זאת וכו', זה באמת ענין לפולמוס, ואפשר לפתוח עליו דיון. אין זה באמת קשור למאמר הזה. יש שני צדדים, בכל א' גרעין של אמת. בסופו של דבר נשאר ענין של מינון, והכל לפי המבייש והמתבייש, וקצת חבל להשקיע כוחות להתווכח. אכן המאמר הזה מייצג את הצד שפעם ביובל יש לזה מקום. וכמו שכתבתי בפנים בקיצור:

הקדמה קצרה נוספת. ידוע שמלבד מצות אהבת ה' ישנה מצוה של יראה. אחת משש מצוות תמידיות. ולא רק יראת הרוממות אלא גם יראת העונש כפשוטו. וכל הספרים הקדושים מלאים בנושא זה עד מאד. ישנם אף ספרים רבים שהאריכו בתיאורי עונשי שמים למיניהם כדי להחדיר יראת העונש בלבבות. ובאמת בלי יראת העונש לא היינו מחזיקים מעמד. זה מיסודי האמונה הגדולים להאמין ולזכור את ענין שכר ועונש כפשוטו. אמנם בזמנינו, כנראה בגלל חולשת הדורות האחרונים, ממעטים לעסוק בנושא זה, ובכל זאת שלא תשתכח תורת יראת העונש לגמרי, אנו עוסקים בזה פעם בהרבה זמן, והזמן גרמא.

חידדו כבר שצריך זהירות למחנך שבא למכור סיפור כזה, לדעת בפני מי הוא מדבר וכו'. אם אזכה להוציא זאת לאור בספר, בלי נדר אוסיף הערה בענין זה. וכבר כתבתי בפנים:
אולי בכל זאת ראוי לציין שהדברים הבאים חריפים מאד יחסית למקובל היום, ואינם מיועדים לבעלי לב חלש או עצבים רופפים וכדומה.

גם הנושא השני, האם בר"ה בזמנינו נכון שלא לחשוב כלל על עצמו, הוא כבר נדוש, ואכן המאמר כאן צועד בעקבות המורים שבזמנינו זה, לאנשים כערכינו, זו לא הדרך. הנידון לא חדש בלשון המעטה, ולא נתחדש כאן כלום, מעבר לכך שהדברים נאמרו בישיבות מהזרם שכך נוהגים בו. מן הסתם זה כבר נדון גם בפורום במק"א. ע"כ אני מקצר.

שאר ההערות שעלו, כמו שהקב"ה מצטייר כאן וכו'. עניתי על כך בפנים. בזה הלשון:
העירוני שכדאי לחדד נקודה חשובה. להבדיל ממלך בשר ודם, שאילו היה חלילה נוהג כמו בסיפור, וקובע חיים ומוות של נתיניו, הרי היינו מגדירים אותו בצדק ארכי רוצח. אלא שמלך בשר ודם לא נמסרו בידיו חיי בני אדם, אלא אם כן מצד דינא דמלכותא להעניש חוטאים, אבל עומס אנשים אין לפתור כמובן בדרך זו. או שיימצא פיתרון או שישאיר בידי שמים. אבל מלכו של עולם, מלבד שהוא בורא החיים והמוות ובידו נפש כל חי ומי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל, עוד זאת שאצלו כל מי שנלקח, לא רק שזו טובה לאנושות, אלא בעומק הענין זו גם הטובה הכי הגדולה לאדם עצמו, וזה התיקון גם בשבילו והכל נעשה באהבה וברחמים גדולים אין קץ. ודי בזה כאן.

או מה ששאלו וכי לא מתים בעיקר זקנים, וכי אין להקב"ה עוד חשבונות וכו' וכו'. על כן כתבתי בפנים שבוודאי הרוב זקנים וחולים, אבל לא בהכרח, ובוודאי יש חשבונות רבים, אבל החשבון הזה של שפרו מעשיכם כדי שתזכו לחיים טובים, הוא בערך היחיד שנתון בדינו, ועל כן הסיפור מחדד רק אותו. וכך נאמר בפנים:
וכבר נתבאר בקדמונים ובכל הספרים הקדושים שהקב"ה יש לו חשבונות רבים, כי לא מחשבותיכם מחשבותי, ואין בידינו להבין את החלטותיו. אבל יש חשבון אחד שאנחנו בודאי יודעים ויש בידינו לעשות משהו בענין. והוא מה שכתבו הקדמונים שעיקר הסיבה שראש השנה הוא יום הדין, זה בגלל שביום הזה, יום תחילת מעשיך, הבריאה מתחדשת, ומקבלים את כל התקציבים לשנה הבאה, כמו מלך שמחלק את המתנות השנתיות כל שנה באותו יום בו הוא הומלך. ולכן טרם חלוקת התקציב יש דין, לידע איך השתמשנו במה שקיבלנו בשנה שעברה. בעצם בתורה לא נזכר בכלל שזה יום דין. עיקר היום הוא כביכול יום המלכת הבורא מחדש על ידי השופר, יום תרועה, אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, אלא שהדין הוא מתבקש מאליו, שהרי לא יתכן לחלק בלא דין וחשבון על מה שנעשה עם החלוקה הקודמת.

ולאלו שהעירו שבר"ה הוא יום המלכה, ויום קבלת מתנות וממילא יום שמחה וכו', כתבתי בפנים:
יש לציין שבראש השנה יש עוד נושאים שלא באו כאן כלל לידי ביטוי. כח עצום להתחדשות ולהשתנות לטובה. המלך קרוב, ממליכים אותו בשמחה, מקבלים מלכותו עלינו בשמחה ואהבה, ועוד כמה עניינים שמצידם זה יום שמחה, אכלו משמנים וכו' כי חדות ה' היא מעוזכם. הספרים גם מזכירים לנו שהשופט הוא אבינו הרחמן, ואוהב אותנו הרבה יותר מאשר אנחנו אוהבים את עצמינו, ושביום הזה הוא יום של חלוקה, חלוקת מתנות. אבל כל זה כבר דרגה גבוהה יותר. ולרוב לצעירים אין שייכות אמיתית איתם. הבסיס של ראש השנה זה יום הדין, ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, ועל זה תקנו זכרינו לחיים ואת כל שאר הבקשות המיוחדות לימים אלו, והוא גם יום קבלת המלכות עלינו, ואין לך קבלת מלכות פשוטה יותר מאשר מי שמבין היטב שכל חייו וענייניו תלויים לגמרי בידיו יתברך וממנו הוא מבקשם ביום זה. מי שזוכה להבנה הבסיסית והפשוטה הזו, יזכה בהמשך גם להמלכת הבורא יתברך מתוך רוממות ושמחה.

סוף דבר בסך הכל כתבתי ש - א. יש בערך 2 אחוז של מי ימות. ב. מי ימות כולל לפעמים גם צעירים ובריאים. ג. זה נקבע בראש השנה. ד. תשובה ותפילה מועילים להעביר רוע הגזירה. ה. מי שמתחיל להשתפר לפני ר"ה, מצבו בר"ה טוב יותר.

קשה לקרוא לזה חידושים. אותם יסודות שגדלנו עליהם במעטפת קצת מעוררת.

וכעת, דומני עדיף להשקיע אנרגיות בלהעלות עוד מאמר או שניים.

[א.ה. בס"ד קיימתי והעליתי עוד מאמר באותה מתכונת. אך מישהו מההנהלה לא סבירא ליה, וכיווץ זאת לקובץ להורדה והעביר למדור המאמרים ללא ליידעני, אע"פ שלדעתי לא נכון עשה בזה מכמה סיבות, ועם כמה טעויות שעשה בדרך, כמו ביטול ההתראה על תגובות, ועוד. אני סבור שהרבה יותר מכובד לומר לכותב לעשות זאת, ואולי גם יש לו באמת מה לומר בענין. עכ"פ, בדיעבד, אולי ידיעה זאת תשלח מישהו לחור ההוא. ואכן באופן לא נחמד זה, פרשתי כרגע מלהעלות עוד מאמרים כמו שהייתי סבור. ועמכם הסליחה].

נוטר הכרמים

בקשר להערת הרב בברכה משולשת על הסתירה לכאורה לעסק בעבודת המלכויות. אעתיק מרשימותי משכבר הימים.

אימת הדין – מלכויות או זכרונות?

[א] מתוך מכתב מרן הגרא"א דסלר זצוק"ל מיום ג' נצבים וילך תרצ"ו (מכתב מאליהו ח"ג עמ' 333),

"זכורני כאשר הייתי בטל ילדותי שמעתי מא"א מו"ר רבי ראובן דוב זצ"ל, כי כאשר נרצה להתבונן להבין את פעולת ראש השנה ומשפטו, עלינו להתבונן על העבר, על כל המקרים של שנה שעברה, כמה יסורין ירדו לעולם, ואז נבין הן כל זה פעולת ראש השנה שעבר, ונוכל להשיג איך וכמה עלינו לפחד מיום הדין אשר לפנינו.
בשנה זו עמדו לפני הדברים כמו חי, ויום ולילה רואה אני לפני עיני את התמונה איך עמד אז מהשולחן ואמר לי: "בני, עודך צעיר לימים, טמון הדברים הללו אל תוך לבך, יגיעו ימים אשר תבין להוקיר את הדברים הללו, כי בדרך זו תבין לדעת מהו ראש השנה".
בשנה זו אין הפתגם הנ"ל יוצא ממחשבתי. מה עבר עלינו בשנה זו? מה נהיה לעם ישראל כולו במשך השנה! האם שערנו בעמדנו בתפילה בראש השנה שעבר כי לחמה שפוכה זו, ליסורין הללו שאי אפשר לסובלם נתחייב בדין ההוא.
ועתה אחר אשר כל זאת, כל זאת באתנו בחובה, ואנו עומדים לפני יום הדין, מה צריכות להיות מחשבותינו"?

ע"כ מכתב הרב דסלר זצ"ל.

ואמנם, גם כאשר זכיתי לשמש כבן לויה לרבינו ישראל יצחק קלמנוביץ שליט"א במושב אור הגנוז בחודש מנחם אב, שמענו ממנו בהדגשה נקודה זו בענין ראש השנה, והוסיף שצריך האדם להאמין ולשים על לבו שכל מה שהתרחש אתו בשנה האחרונה זה הכל מדין של ראש השנה, ולמשל הניתוח שעבר וכו'. וכאשר ידוע בזה מאמר העולם, כאשר אדם מצטנן בטבת, אין זה שנצטנן עתה בצינת החורף, אלא שנצטנן בתפילת ראש השנה וכו'.

ושאלתי לפניו, דלכאורה זהו ענין עבודת 'זכרונות' אשר בראש השנה, 'ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות. מי לא נפקד ביום הזה כי זכר כל היצור לפניך בא, מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר', ולכאורה אין זו עיקר עבודת ראש השנה, דמקובלנו מרבותינו שיסוד הכל זה עבודת המלכויות, ומה ענין זה למלכויות.

אימת הדין המבוא להמלכה אמיתית

[ב] והשיב בכמה נוסחאות, דלפי פשוטו באמת הגרא"א זצ"ל לא נתכוין לומר שזהו כל ענין ר"ה, אלא שזהו המבוא להגיע לעבודת המלכויות, כי אמנם אמת ונכון הדבר שהקב"ה הוא מלך, ועתה הוא זמן ההמלכה וכו', אבל אדם אומר לעצמו מה כל זה נוגע אלי ומחייב אותי לשנות את דרכיי לפי רצון וציווי המלכות, ולזה בא זכרון הדין והמשפט, 'מלך במשפט יעמיד ארץ', שמחמת ענין המשפט הרי קבלת המלכות ועול מצוותיה היא מחויבת ומוכרחת.

ובאמת קשה מאוד לאדם לחשוב על מלכות ד' בעולם בלא להעלות על לבו עניניו וצרכיו הגשמיים והרוחניים, וזו הדרך הפשוטה להגיע לעבודת המלכויות. והוסיף רבינו שליט"א, שלכאורה זה רחוק שיחשוב אדם על כבוד מלכותו ית' יותר מאשר על פת הלחם הנצרכת לו למחר, ואולם בזמנינו עתה באמת זה יותר בנקל, כי הכל אינו כשורה, רח"ל, ורואים מכל צד את רדיפת הדת וחילול שמו ית' עד שמתבקשת מאליה התפילה על כבוד שמים, ואין רק בקשת יתרון ותוספת.

תקיעת השופר – ביטוי למלכויות וזכרונות גם יחד

[ג] ועוד אמר, שבהכרח שעניני המלכויות והזכרונות אחוזים זה בזה, ואינם שני ענינים נפרדים, באשר 'במה – בשופר', השופר הוא ה'כלי' לשניהם, כמו שידוע שהשופר מבטא גם את המלכת ד', עלה אלקים בתרועה, וגם את המשפט, ומובא כי בזמן תקיעת שופר דנים את האדם. עכ"ד.

דודי צח · הודעהעל ידי **דודי צח** » ד' ספטמבר 25, 2019 9:51 am

תלונתי על התיאור הציורי, לא כ"כ בכיוון הערכי וההשקפתי, כי אם על מינון מסוים של אכזריות מלאת צבע, שאלמלא היינו מכירים את ירא"ש של הרב השוחט שליט"א, מכתיבותיו האחרות, מלאות התוכן העשיר, היינו חוששים שמא כך היא תכונתו.

עזריאל ברגר

.השוחט כתב:[א.ה. בס"ד קיימתי והעליתי עוד מאמר באותה מתכונת. אך מישהו מההנהלה לא סבירא ליה, וכיווץ זאת לקובץ להורדה והעביר למדור המאמרים ללא ליידעני, אע"פ שלדעתי לא נכון עשה בזה מכמה סיבות, ועם כמה טעויות שעשה בדרך, כמו ביטול ההתראה על תגובות, ועוד. אני סבור שהרבה יותר מכובד לומר לכותב לעשות זאת, ואולי גם יש לו באמת מה לומר בענין. עכ"פ, בדיעבד, אולי ידיעה זאת תשלח מישהו לחור ההוא. ואכן באופן לא נחמד זה, פרשתי כרגע מלהעלות עוד מאמרים כמו שהייתי סבור. ועמכם הסליחה].

אל נא באפך פן תמעיטנו.
אמנם אנחנו כמנהלים טועים לפעמים, ואין דעותינו דומות זו לזו,
אבל חבל אם כל הקוראים כאן יפסידו בגלל טעותו של מנהל אחד (עכ"פ לדעתך שאתה אומר שהוא טעה, ואני מנוע מלהביע את דעתי, כמובן).

פילווישוק

.השוחט כתב:[א.ה. בס"ד קיימתי והעליתי עוד מאמר באותה מתכונת. אך מישהו מההנהלה לא סבירא ליה, וכיווץ זאת לקובץ להורדה והעביר למדור המאמרים ללא ליידעני, אע"פ שלדעתי לא נכון עשה בזה מכמה סיבות, ועם כמה טעויות שעשה בדרך, כמו ביטול ההתראה על תגובות, ועוד. אני סבור שהרבה יותר מכובד לומר לכותב לעשות זאת, ואולי גם יש לו באמת מה לומר בענין. עכ"פ, בדיעבד, אולי ידיעה זאת תשלח מישהו לחור ההוא. ואכן באופן לא נחמד זה, פרשתי כרגע מלהעלות עוד מאמרים כמו שהייתי סבור. ועמכם הסליחה].

אל מע"כ הרב השוחט שליט"א,
א', תודה רבה על ההודעה המצוטטת, הלכתי לאותו חור ומצאתי בו מטמוניות. אבקש לא להרפות מלהעלות דברי טעם ופנינים. ולמה לא להעלות דברים שגוררים אחריהם פולמוס, המביאים לבירור נושאים חשובים, כאשר בפולמוס שהרב השוחט נוכח בו הוויכוח מתנהל בצורה מכובדת, מעמיקה ומעשירה?

ב', על תגובתך אלי, אשרי הדור שגדוליו נשמעים לקטנים. אשרי תלמידיך שרבם שוקל דבריו בפלס וער לטובתם בזה ובבא. ירבו כמוך בישראל. יתכן שאני שייך לדור הביניים: לעומת מה שאני שומע ממשגיחים היום שבעידן הנוכחי כבר אין אלול בישיבות, יש כמה ישיבות ששומרים את היאהרצייט... בישיבה שלמדתי בה היה 'מצב' חזק. המתח באוויר היה ממשי, הרצינות, ההתמדה... אך שני פרטים נחרטו במוחי: לא היתה שנה שלא היינו עדים לאיזה משבר נפשי במשך זמן אלול, ואני מתכוון למקרים קיצוניים כולל שניים שנסתיימו באשפוז ולא ראינו אותם שוב בישיבה... מסתבר שהאלול לא היה גורם יחיד, אך עובדה היא ששני המקרים אירעו כל אחד באלול של שנה אחרת. הפרט השני: פריקת העול במוצאי יו"כ בנסיעה הביתה. אני לא יכול לתאר את הזעזוע שעות ספורות לאחר נעילה, למראה התנהגות עשרות בחורים שכבר שקועים עמוק בהשתוללות 'בין-הזמנית' ואכמ"ל. כנראה שהצוות של אז לא הכירו את המאמר שהעלית בעניין לקיחת אלו בצורה הנכונה, או שאותם עניין רק הרצינות בזמן עצמו. מדבריך אני מבין שכיום כבר הופנם מזמן הבעייה עם האלול המפחיד, והגיע הזמן להחזיר במידה מסויימת את היראה הבסיסית. בזה איני יכול להתווכח, איני מצוי בעניינים כבר שנים רבות, ויתכן בהחלט שדעתי בעניין שייכת לעידן שלפני השינוי שכבר אירע.
ושוב אבקש, נא ונא אל תמנע טוב מבעליו, תמשיך להעשיר אותנו ולהרוות את צמאוננו מאוצרותיך הטובים.

.השוחט · הודעהעל ידי **.השוחט** » ד' ספטמבר 25, 2019 4:12 pm

להרבנים שיחיו.

אין מצידי שום מניעה להעלות דברים שיגררו ויכוח.
תמיד טוב לשמוע את הצד השני, ואם צריך לחזור, חוזרים.
ומינייהו דכולנו תסתיים שמעתתא.
לא ידעתי מדוע חשדוני שיש לי בעיה עם זה. [בפרט שגם אלו שלא הסכימו כתבו כל כך בדרך כבוד. ממש להתפעל].

כעת הנידון הוא מעשי.
איני מוצא טעם להעלות דברים למקום לשם נשלחו דבריי אחר כבוד.
וכאן מחקו את דבריי.
והרי לא אעלה לכאן דברים על מנת לערוך הורדת ידיים עם א' האחראים.
שאלתיו בפרטי אם אעלה לכאן האם יואיל להשאיר. נמתין לתשובתו הרמתה.
ונזכה כולנו לשוב בתשובה שלימה לפניו ית', ולכוון כל מעשינו לשם שמים.

גם זו לטובה

הדימוי למלך המדלל הרי הוא בכלל מחרף-מנהלי האוצר מתבקשים להסיר את החרפה.

יונת אלם · הודעהעל ידי **יונת אלם** » ה' ספטמבר 26, 2019 11:27 am

קצת תימה על חלק מהכותבים כאן שמרחפים בעולמות עלונים כבר ידוע הערתו של אור ישראל מסלנט נ"ע על אלו שמדמים בעצמם שמבקשים מלכות שמים בר"ה ולא לצרכי עצמם שזהו 'דמיון' בעלמא. גם תלמידו הגרש"ז מקלם נ"ע האריך בזה.
'אם מלך אני איה מוראי', כל יום שאתה מברך מאה ברכות 'אלוקינו מלך העולם' אתה מרגיש את מלכותו? שאתה רואה יהודי מולך (כן, גם מישהו לא מאנ"ש שלך, גם מי שלא הצביע כמוך וכדו') אתה רואה בו 'בן של מלך', ופתאום בר"ה שאתה ובני ביתך וכל אשר לך עומדים למשפט כמו שהאריך ר' ישראל במכתב ז' 'מה יחרד לב האדם...' שם לא אכפת לך מעצמך ורק מ'ותמלוך אתה ד' לבדך'.
הרב השוחט שליט"א ניסה להוריד את המציאות ולציירה מול העיניים כדי שנחוש מעט את אימת הדין, הבקר שמעתי מחכ"א שליט"א שזכה להיות מבאי ביתו של מרן הגרי"ז מבריסק נ"ע ששמע שמרן הגרי"ז אמר לבנו הגרי"ד באלול (יש כמה נוסחאות לשמועה זו ואיש שיחי הוא מקור מהימן ואותנטי) כשהוא נזכר שעוד שבועיים ראש השנה אין לו טעם בשום דבר! זה משפט שלכאו' מתאים יותר לתלמידיו של ר' ישראל כמו ר' איצל ור' נפתלי, אבל הרב מבריסק שלא היה שייך לעולם המוסרי שיאמר כזה משפט, וכן ידוע המעשה עם הרב בליל ר"ה תש"ט עם מרן הגרמ"ש שפירא זצ"ל ומה שאמר לו, אז נכון, אסור להפחיד יותר מדי, אבל לשכוח לגמרי מאימת הדין ולברוח ל'מלכות שמים', מי שבדרגא כזו, יכול באמת לאחוז שם.

בברכה המשולשת

ארהיב עוז להשיב:
אנשי כנסת הגדולה (ומהם כמה נביאים) תיקנו לנו נוסח תפילה, ובו הם הבהירו לנו את עניינו של יום ראש השנה.
היותו של ר"ה יום הדין איננו מוכחש ע"י מישהו, השאלה היא מה העבודה שהקב"ה רוצה בה ביום הזה.
בדיוק היו לי בימים האחרונים שלוש שיחות ארוכות על עניינו של ר"ה והעבודה הנדרשת מאיתנו (עם שני בחורים שונים נ"י), ושניהם תמהו עד מאוד כשאמרתי להם שאני הקטן אינני מבקש שום בקשה פרטית בר"ה ולא עוסק כלל ביום הדין הפרטי שלי ביום הזה (למרות שזה בדיוק מה שקורה ביום הנשגב הזה, שגם אני הקטן נדון ביום הזה, עם כל יחידי הבריאה וכללותיה), לא מצדקותי ומיושר לבבי, אלא כי כך אני הקטן למדתי על עניינו של יום זה. הם שאלו אם בכל זאת מותר לבקש בקשות פרטיות ו/או לחשוב על היותם עומדים בדין, ואמרתי שלענ"ד זה עניין של שורשי נשמה שונים וכו', אבל העיקר חייב להיות בהמלכה וברוממות כנסת ישראל ולא באדם הפרטי.

יונת אלם · הודעהעל ידי **יונת אלם** » ה' ספטמבר 26, 2019 10:25 pm

לא כעת הזמן להתווכח רק אצטט את דברי הגרש"ז מקלם נ"ע (חכמה ומוסר ח"ב מאמר ח') "למשל אם יאמרו לאדם מה תצעק בראש השנה על גלות השכינה, צעק ללחם, יכעס ויאמר, הלא אמר שלמה המלך הבל הבלים, הרי העוה"ז הבל ולמה אבקש על הבל, אבקש רק על גלות השכינה כמו ששלמה המלך ביקש רק חכמה ודעת. אבל הוא לא יבין כי הן אמת שלמה המלך אמר הבל הבלים, אבל הוא לא אמר, ואם יאמר הוא הבל הבלים אינו רק כמדבר בעד אחרים, והראיה, אם יגעו בו כחוט השערה ימלא קצף וחימה גם בעת שידבר כי העולם הבל..."

יוסף חיים אוהב ציון

כעין זה איתא במדרש פנחס מקוריץ.

.השוחט · הודעהעל ידי **.השוחט** » ה' ספטמבר 26, 2019 11:30 pm

כדי ליתן מקום למהלך של הרב בברכה המשולשת וחבריו, העליתי כעת מאמר "ומלכותו בכל משלה"- קחנו נא משם.

גם זו לטובה

בברכה המשולשת כתב:ארהיב עוז להשיב:
אנשי כנסת הגדולה (ומהם כמה נביאים) תיקנו לנו נוסח תפילה, ובו הם הבהירו לנו את עניינו של יום ראש השנה.
היותו של ר"ה יום הדין איננו מוכחש ע"י מישהו, השאלה היא מה העבודה שהקב"ה רוצה בה ביום הזה.
בדיוק היו לי בימים האחרונים שלוש שיחות ארוכות על עניינו של ר"ה והעבודה הנדרשת מאיתנו (עם שני בחורים שונים נ"י), ושניהם תמהו עד מאוד כשאמרתי להם שאני הקטן אינני מבקש שום בקשה פרטית בר"ה ולא עוסק כלל ביום הדין הפרטי שלי ביום הזה (למרות שזה בדיוק מה שקורה ביום הנשגב הזה, שגם אני הקטן נדון ביום הזה, עם כל יחידי הבריאה וכללותיה), לא מצדקותי ומיושר לבבי, אלא כי כך אני הקטן למדתי על עניינו של יום זה. הם שאלו אם בכל זאת מותר לבקש בקשות פרטיות ו/או לחשוב על היותם עומדים בדין, ואמרתי שלענ"ד זה עניין של שורשי נשמה שונים וכו', אבל העיקר חייב להיות בהמלכה וברוממות כנסת ישראל ולא באדם הפרטי.

גא"מ
אבל יש קצת גוזמא בדבריך.
אפשר לבקש קצת וכבר תקנו לנו הגאונים בקשת זכרנו וכ' וגם אומרים אבנו מלכנו וכו', ולכן אין סיבה להימנע מלבקש קצת בקשות פרטיות באלקי נצור.
אבל אי"ז עיקר העבודה ביום הזה.

חיים שמעון

הרב השוחט במתיקות לשונו ועושר השגתו כדרכו הביא דברים יסודיים מהותיים בענינו של יום.
גישה זו נמצאת הרבה בספרי היראה ובפרט בביהמ"ד של ר' ישראל וקעלם.
הדיבורים על אימת הדין ונוראות הדין היו עיקר סגנון הדיבורים בדור שלפנינו.
המשל הוא נוקב ומחדד וממחיש, וחלילה אין בו מש"כ כאן א' הכותבים שלפני וחבל שמשמשים בסגנון כזה.
לגופו של ענין היתה כאן ביקורת על הסגנון בטענה שזה מביא לידי חרדות ובעיות נפשיות
לענ"ד יתכן שזה גם נכון אולם זה אינו מרכז הנושא אלא ענין אחר.
הנה בבתי מדרשות שלנו מאד מורגש מצב של ימי הדין זה בא לידי ביטוי בהרבה פרטים
ובאופן כללי ניתן לומר שהצליח למשגיחים ןלמחנכים ליצור אוירה של ימי הדין.
גם אצל חסידים יש אוירה מיוחדת שנוצרה על ידי הרביים והמחנכים וכו'.
השאלה היא אם אוירת הלחץ והמתח שנוצרת מכח זה היא מועילה או שאינה מועילה
לעניות דעתי אוירה הלחץ גורמת שכל הגישה אינה ריאלית
עבודת התשובה היא נדמית כעבודה אמיתית אמנם אינה באמת שייכת למצב האמיתי של האדם כיון שהוא בלחץ ומתח
ואינו בכלל מרגיש ומבחין מה מצבו האמיתי
ויוכיח שיום אחרי יו"כ נעלמים 90 אחוז ועד הושענה רבה אצל רוב הציבור נעלם ולא נודע כי בא אל קרבנה
על מדוכה זו ישב הגאון הצדיק הרב הבר שהוזכר ברמז כמי שהמעיט בענינה של תשובה
וכתב קונטרס שחובה על כל מי שחשקה קצת נפשו לטעם באמת מענינו של יום לקרוא
ומסביר היטב מה ענינה של תשובה באריכות
והוא כותב שם בדיוק על בעיה זו האמורה שאין בידינו כלום
ומסביר את ענינה של תשובה
בעיקר מוכיח שלא ניתן לקפוץ מדרגות ומבאר בטו"ט את הדרך לעשות תשובה
ימחל לי הרב הנוטר שכתב שהרב הנ"ל המעיט בענינה של תשובה והוא טועה עד מאד
אלא אדרבה
בלא דבריו תשובה היא מין הלכתא למשיחא שאין בה כלום
והוא בא וקירב הדברים לעולמינו ולמציאות
נמצא שהוא הגדיל את ענינה של תושבה והפך את תשובה לענין שמחייב כל אחד ולא ניתן לומר אני איני יכול והראיה שניסיתי ולא עלה בידי
כמובן שאינו מחדש כלום אלא מתאים את הדברים הברורים לפי ענינו של דורינו
ועל זה באתי לדון האם הגישה הנ"ל שהציג הרב השוחט נכונה
הנידון צריך להיות האם אוירת הלחץ והמתח שדברים אלו מביאים היא לתועלת או להפך
האם זה מסלק את השיקול דעת והמתינות והיישוב הדעת הכ"כ נצרכים לתשובה או להפך
התשובה לענ"ד היא שמזה ומזה אל תנח ידיך שמחד גיסא ודאי נצרכת אוירה של רוממות ולחץ ואימת הדין
ומאידך לא להגזים ולא לגרום מצב שהאדם לא יהיה בכוחו לפעול נכון ולהתעלות בימים אלו

הרואה · הודעהעל ידי **הרואה** » ש' ספטמבר 28, 2019 9:59 pm

לא קראתי לעומק את כל ההודעות באשכול ויתכן שהדברים שאכתוב כבר קדמוני בזה.
בשביל ליישב המחלוקת בין דברי בעלי המוסר לכלל דברי חז"ל על ר"ה ובכללם נוסח התפילה,
שמעתי מר' נתן רוטמן שליט"א שיש שתי הבחנות בכל אדם בעניין ראש השנה, מצד הגוף ומצד הנשמה.
וזה אם כבנים אם כעבדים, שכבנים צריכים לשמוח בהמלכה ולקבל עול מלכותו ברצון, וכעבדים צריכים להיות 'עינינו לך תלויות', וזה הדברים המפורסמים של ר' חיים מוולאז'ין שזעק בערב הסליחות סמר מפחדך בשרי והתעלף, שהבשר צריך להיות ביראת העונש, והדעת ביראת הרוממות.
ולכאורה זו סתירה, אלא שצריך להבין שאין תחליף למלכות ה', ובכך כביכול לשוב בתשובה על חטא אדה"ר שסבר כי טוב העץ למאכל וכו', וצריך להבין שאין שום הבחנה של רווח מלעבור על ציווי ה', כי יש את יראת העונש. אבל ביחס הכללי מבחינת הדעת למלכות ה' היחס צריך להיות של יראת הרוממות ולא של יראת העונש.
ועל כן אין מקום לעורר על ספרי חיים וספרי מתים, אלא לצורך ההבנה שאין תקוה לחיים שאינם על פי רצון ה', ולכן קוראים כי תבוא לפני ר"ה, לא מפחד העונש עצמו מיראת המטה, אלא מיראת זה שאוחז במטה, לידע על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה.
מו"ר חוזר על העיקרון הזה כל שנה מכיוון אחר.

ולענ"ד שימת הדגש על ספרי חיים וספרי מתים, אין בה שום עניין כשלעצמו, ואם תרצה לחזק אדם לשים לב שהוא עומד למשפט עדיף להוכיח לו את עיקרי האמונה, ואז יאמין גם שהוא הולך לדין, אבל כאמור אין בזה עניין כשזה לא מכוון למטרת תליית העינים.

אבינו מלכנו אינה תפילה מיוחדת לראש השנה, ולהביא משם ראיה זה כמו להביא ראיה מפרנסנו וכלכלנו שבברכת המזון שאומרים גם בראש השנה.

הרואה · הודעהעל ידי **הרואה** » ש' ספטמבר 28, 2019 10:01 pm

גם זו לטובה כתב:הדימוי למלך המדלל הרי הוא בכלל מחרף-מנהלי האוצר מתבקשים להסיר את החרפה.

ג"א מצטרף
הקב"ה מיטיב לישראל בתכלית ההטבה, ועצם המשל על צד אחר אינו ממין העניין כלל וכלל.

גם זו לטובה

הרואה כתב:לא קראתי לעומק את כל ההודעות באשכול ויתכן שהדברים שאכתוב כבר קדמוני בזה.
אבינו מלכנו אינה תפילה מיוחדת לראש השנה, ולהביא משם ראיה זה כמו להביא ראיה מפרנסנו וכלכלנו שבברכת המזון שאומרים גם בראש השנה.

חלק מא"מ ודאי נוסף בעשי"ת. [ולכן בתעניות משנים את הנוסח.]

הרואה · הודעהעל ידי **הרואה** » א' ספטמבר 29, 2019 3:12 am

גם זו לטובה כתב:
הרואה כתב:לא קראתי לעומק את כל ההודעות באשכול ויתכן שהדברים שאכתוב כבר קדמוני בזה.
אבינו מלכנו אינה תפילה מיוחדת לראש השנה, ולהביא משם ראיה זה כמו להביא ראיה מפרנסנו וכלכלנו שבברכת המזון שאומרים גם בראש השנה.

חלק מא"מ ודאי נוסף בעשי"ת. [ולכן בתעניות משנים את הנוסח.]

עשרת ימי תשובה זה לא רק ראש השנה.

גיזונטע קאפ

הבעיה של האלול ה"פלצותי" לדעתי, שהוא מנוגד לכל מציאות החיים של בחורי ישיבה האידנא, אנחנו חיים בעולם של פריקת עול, לא מסוגלים להיות משועבדים, (כמה ישיבות עם משטר יש היום?)
פתאום מגיעים ימים, שהאדם לא יכול לעשות מה שהוא רוצה, זה מטריף אותו, זה נהפך למשהו שחור, שעדיף לעצום את העינים ולא לראות את הדוב,
בעולם של פעם אנשים חיו חיי שיעבוד לקב"ה, רק מה שיש יצר הרע וכשלונות פרטיים, והגיע האלול והחזיר את כולם לסדר, היום באלול מבקשים מבחור לחיות חיים אחרים, הוא לא מסוגל לזה!!
אם נתבונן נראה שבחור סטנדרטי (לא בן עליה) אין לו הרבה דברים שנמצאים אצלו בתוך נקודת הבחירה, יש דברים שהוא לא עושה, ויש דברים שהוא כן עושה, וקצת באמצע יש לו דברים שבהם הוא מתנדנד, אין הרבה דברים שהוא כופה את רצונו בהם, ופתאום כשמגיע אלול הוא צריך לקפוץ כמה רמות מעל צורת החיים שלו זה פשוט לא עובד,
לכן לדעתי צריך לחבר אותם לרוממות של הימים, זה מה שיכול לדבר אליהם

אש משמים

אצטרף לכלל המודים לרב 'השוחט' (ליצר הרע) כאן ובשאר אשכולות הפורום על כתיבתו וניסוחו בטוב טעם ודעת וחכמתו הקודמת לכתיבתו.
ראיתי בקובץ גליונות לר"ה ויום כיפור תש"פ:
http://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=65&t=43184&p=578161#p578161

: 5673777.PNG (173.09 KiB) נצפה 7906 פעמים

פורום אוצר החכמה

מי מחובר