כפי שכותבים רבים, תשובת בני התורה קשה מאד, כי אין להם אפשרות לסור מדרך רעה לדרך טובה, אלא מדובר בעבירות שבן אדם דש בעקביו.
השאלה איך אפשר לקבל על העתיד בצורה שתהא שווה משהו מבחינה מעשית.
אקדים (ואין לי כרגע זמן לחפש מקורות מפורשים) שכל הסיבה שההרגל נעשה טבע, הוא מפני שהאדם אינו בנוי למלחמות, ואם מרגיש שזה מה שמתאים לו זה מה שהוא עושה באופן טבעי, וכמו שאצל דוד רגליו הוליכוהו לבית המדרש, כך אצל אחרים הפוך, שבאופן ספונטני אדם עושה מה שמדמיין שכך הם החיים, ולא נלחם בכל רגע לשנות.
אם אדם יראה את עצמו כמצליח בעתיד בעבודת ה' יהיה לו קל בהרבה לשנות הרגלים, כי 'מתאים לו' לעלות ולעלות, עד שהעליה עצמה תהיה בשבילו הרגל.
לביאור בקושי התשובה ולפתרון יש כמה גישות, ואפשר לשלב אותן:
1. הקושי נובע מייאוש, שרואה שלא מתקדם כל שנה. זה לא נכון שלא מתקדם, בן תורה בן 40 בדרך כלל הוא הרבה יותר מאיך שהיה בן עשרים, ואם ישים לב לכך שמאמציו נושאים פרי אמנם איטי מאד ולא מספק, אך בכל זאת נושאים פרי – זה יעודד אותו כי יש תקוה, ועל כן יראה ש'מתאים לו' התקדמות נוספת, ועל כן ייקל עליו להצליח בה.
2. הקושי הוא מלהלחם בכמה חזיתות במקביל. אפשר שיקבע ביוה"כ שכל שבוע בשנה יתמקד בנקודה אחרת בלבד, וכך כשכל כוחות ההתקדמות שלו יהיו לקנות הרגל אחד יצליח.
3. כמו בכל מקום שהאדם מרגיש שאינו מצליח, גם בעבודת ה', שישליך יהבו על ה', ויבטח בו שיצליח דרכיו. יש אנשים שמבינים שעבודת ה' זה העסק שלהם ולא של הקב"ה, כי בשביל זה יש להם בחירה, ו'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים', וזה לא נכון בהקשר הזה ואכמ"ל.
4. אנשים חושבים שלילי בכל דבר, כמה עבירות עברתי, ואיך להנצל מן העבירות. זה לא עושה חשק להצליח, כי תמיד ירגיש שאיפה שהוא נמצא זה המושכל ראשון, ואם הוא בתוך הבוץ, יקשה עליו במחשבתו להשתחרר מזה. אם יסתכל בצורה חיובית על הזכות הגדולה שיש לו לעבוד את ה', ואיך יכול לכבוש עוד יעד ועוד יעד, וכמה שמעשיו רצויים בעיני ה' – המושכל הראשון שלו אינו 'כמה מטונף אני', אלא 'כמה אתגר גדול לפני', וכך ייקל עליו. יצויין שזו גם המחשבה הנכונה יותר אצל בני תורה שלא עוברים בכל יום עבירות חמורות, אלא נכשלים פה ושם, ולכן הם במצב סביר, רק שצריכים להשתדל ביגיעו לקנותה, ולא רק להטהר מעונותיהם.
5. עבודת ה' זה משהו שכאשר אדם מדמיין דרגות גבוהות הוא רואה בהם רק את הפן הטכני, וקשה לחוש את האושר הגדול בכל פסגה שנכבשת. למשל כשהאדם מנסה לראות את עצמו מתמיד גדול בתורה, הוא מרגיש את הסטנדר והספסל, והוא לא מרגיש את המתיקות הגדולה כי הוא עוד לא שם. אם הוא יחשוב על המתיקות שתבוא ועל הסיפוק שיהיה לו, הדברים מובנים.
6. יש משפט מפורסם 'טיפשות היא לעשות את אותם מעשים שוב ושוב, ולצפות לתוצאות אחרות'. אחת הבעיות שאנשים כל שנה מנסים להלחם על אותו דבר באותה דרך ולא מצליחים. לפעמים הדרך היא לשנות גישה. למשל אם הוא נלחם על לקום מוקדם יותר בבוקר כדי להספיק תפילה כדי להספיק סדר וכו' ולא מצליח, אולי המלחמה צריכה פשוט לעבור לידיעת התורה, ואז זה בסופו של דבר יתן לו יותר חשק שיגרום לו לרצות יותר לקום מוקדם וכו'.
7. לפעמים הפרפקציוניזם גורם להכשל שוב ושוב, ולא מצליחים לקום מזה כי שואפים לשלמות ולא מסתפקים בחצי דרגה. למשל אדם שמאחר זמן ק"ש, במקום להתאמץ באופן קבוע לקום הרבה לפני ולקרוא ק"ש בבית הכנסת עם תפילין וכו' שאת זה הוא לא תמיד מצליח לעשות, להתאמץ פשוט לקום רגע מהשעון מעורר ולקרוא ק"ש על מיטתו בלא תפילין ואפילו לחזור לישון, לפחות הוא יקרא ק"ש בזמן ולא יאחר.
8. לפעמים מרוב היקר הגדול שרוכש לעבודת ה', ליבו לא נותן לו לכבוש את הכל, כי קשה לאדם לראות את עצמו כראוי לשלמות. ולכן אם מסתכל על שלב אחד קדימה כאתגר גדול, הוא לא יוכל לעבור אותו, אבל אם מסתכל על 10 שלבים קדימה, השלב הראשון יהיה עבורו קפיצה קלילה, כי אין לו את המחסום שאינו רואה את עצמו כשלם. למשל בידיעת התורה, אם מסתכל על ידיעת פרק אחד כדבר גדול מאד, זה יהיה לו קשה. אבל אם מבטו נמצא בידיעת ש"ס, מה זה עבורו פרק אחד.
9. לפעמים הפוך. אם מסתכל על האתגר הגדול זה גורם לו להתייאש מהקושי, אלא ילמד כל יום שני הלכות וכו'. כלומר צריך את שני הצדדים: גם לשאוף לדעת את כל התורה, וגם לראות את הזכות הגדולה בכל ידיעה קטנה, או בכל כבישה קטנה של פיו ולשונו וכדומה. ההליכה על צד אחד מגבילה.
10. צריך מאד להזהר מתשובת הצעירים שמחליטים ביום אחד שמהיום הם יותר עבירות לא יעשו, או 'מהיום אני לומד כל יום X שעות רצופות', וכך כשנופל שוב ושוב כי הוא לא יכול לעמוד בהחלטות פזיזות כאלו – מתחזקת אצלו ההרגשה שאין לו סיכוי להתקדם. וכן להפך – מי שבעקבות כך מרגיש שאין לו יכולת להקדם, שיחדד אצלו שזה נובע רק מכך שניסה לקפוץ מדרגות בלי הבנה ריאלית, וזה לא שהוא לא יכול להתקדם.
11. לפעמים נוצר נתק בין הרצון למעשה. וזה לפעמים דווקא כשהרצון חזק יותר, הוא שואף גבוה יותר ולכן מתייאש מהר, ובאיזשהו שלב האדם יכול להתרגש מאד מרצונו השלם לעבוד את ה', אבל זה לא משפיע עליו כמעט כלום בעולם המעשה. הפתרון הוא שמצד אחד יכיר את מקומו הריאלי ויבין שהוא לא יכול לקפוץ, ומצד שני יעריך כל התקדמות קטנה כראוי לה, שעל כל רגע שחוסם פיו זוכה לאור שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער וכדומה. קרוב קצת לסעיפים 8 – 9.
12. לפעמים אדם תולה במעשה מסוים את כל יהבו, ברגע שיתקבל לישיבה פלונית הכל יזרום חלק הלימוד התפילות בין אדם לחבירו וכו', או ברגע שיתחיל לקום כוותיקין וכו'. ואז כשלא מצליח לקיים את רצונו מתייאש מכל הפרטים שמרכיבים את תמונת הרצון הזו, ולפעמים התמונה הזו היא לא הפתרון היחיד, וגם אם זו האופציה הכי מוצלחת (בכלל לא בטוח), יתכן שאת רוב הדברים הוא יוכל לתקן גם בלי זה אלא בדרכים אחרות.
13. הרבה מהנפילות נובעות מכך שברגע שמתחיל לעלות על דרך המלך חושב לעצמו, שהנה הוא על המסלול, ואז מרפה מהמאמץ. והאמת שלוקח זמן רב עד שההרגל נעשה טבע. ולכן צריך להבין שהעובדה שלא הצלחתי בעבר אינה כי אני לא יכול להצליח, אלא כי לא ניסיתי עדיין בצורה נכונה.
14. לפעמים סיפורי הצדיקים ושאר מעשיות גורמות לאדם להרגיש שעבודת ה' יש לה כללים אחרים מאיך שהיא באמת. למשל סיפור על פלוני שברגע אחד החל להיות מתמיד עצום, או על אחר שעל אף שהיה גדול מאד התנהג בצורה גסה, הסיפורים האלו יכולים לבלבל מכל הכיוונים, וגורמים שהליך קבלת ההחלטות לא יהיה שקול והגיוני, ולכן הרבה נופלים אחר כך. כשחושבים איך להתקדם צריך לחשוב רק מגוף התורה מה התורה אומרת ואיך אני יכול לקיים.
כל זה גורם לאדם להתחרט על הייאוש שאחז בו מלנסות באמת להתקדם השנה, שכאמור היאוש הזה הוא לבדו גורם שהקבלה על העתיד לא תצלח, אחת הראיות (שיש עליה תשובה, אבל בכל זאת) מבעלי תשובה שיכולים בתקופה קצרה לשנות את עצמם 180 מעלות, ואחת הסיבות העיקריות כי הם לא מיואשים מלהצליח בעבודת ה'.